כ"א אייר התשפ"ד
29.05.2024

מצה ומרור: הבעיות של בנימין נתניהו • טור

מחד גיסא המתח עם האמריקאים והסכם הגרעין, ומאידך גיסא הדרישות שמציבות השותפות הקואליציוניות לעתיד • טור חג

מצה ומרור: הבעיות של בנימין נתניהו • טור
שששש


מצה ומריבה
שני הסכמים מדירים שינה מעיניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה שנמצא בשלבי חתימה בלוזאן שבשווייץ, וזה שמתקדם בצעדי צב בבניין הכנסת בירושלים. אם לשפוט לפי כמות ההצהרות שהוא משחרר בימים האחרונים, הראשון טורד את מנוחתו יותר.

את ההסכם הקואליציוני הוא יכול למתוח במשך שלושה שבועות עד המועד הרשמי ולקבל ארכה בת שבועיים הניתנת אוטומטית ללא שיקול דעת של הנשיא ראובן ריבלין. עם אובמה, לעומת זאת, המצב שונה. כפי שהגדיר זאת גורם בכיר בלשכת ראש הממשלה (תנחשו מי זה), קיים רושם שהנשיא האמריקאי קיבל החלטה אסטרטגית לזרוק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס. תחילה ההסכם הנורא המשחרר את איראן מהסנקציות ומאפשר לה לחתור לפצצה גרעינית כמעט ללא הפרעה, וחמור עוד יותר: מתן האור הירוק לאיחוד האירופי להוביל הצעת החלטה אנטי ישראלית חריפה במועצת הביטחון.

מדובר בהצעה הצרפתית הקובעת מסגרת זמן של שנתיים להסכם בין ישראל לפלסטינים להקמת מדינה נוספת בין הים והירדן על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242. כלומר, נסיגה מוחלטת של ישראל לקווי 67'. אם לא יושג הסכם בתקופה זו תכריז מועצת הביטחון על הכרה במדינה פלסטינית בגבולות אלו ותטיל סנקציות על ישראל אם זו לא תיסוג משטחיה לאלתר. ההצעה לא דורשת מהפלסטינים לוותר על זכות השיבה או להכיר בישראל, והיא החזון הפלסטיני בהתגלמותו: קבלת מדינה משלהם ללא כל התחייבות.

מאז מלחמת 67' מרחפת הצעה החלטה כזאת כחרב פיפיות מעל ראשה של ישראל, אבל תמיד מנע אותה וטו אמריקאי צפוי מראש. לא היה נשיא אחד שלא נשבע אמונים שהקמת מדינה פלסטינית תתרחש אך ורק בהסכם שיסיים את הסכסוך בין שני העמים. אפילו ג'ימי קרטר, שבשעתו נחשב לנשיא העוין ביותר לישראל (וסופו הוכיח על תחילתו. היום הוא מסתובב בעולם ומטיף לחרם בינלאומי על ישראל), לא חשב לשנות את הסטטוס קוו ביחסים שבין ארצות הברית וישראל, שבעיקרו הושתת על הדיפת התערבות של האו"ם לטובת הפלסטינים.

וכל הסימנים מראים שהסטטוס קוו המפורסם הזה עומד להפוך לנחלת ההיסטוריה. לא בגלל שאובמה הוא הנשיא התוקפני ביותר (עד הסכם הגרעין עם איראן הוא לא עשה צעד אחד שיוכיח את זה), אלא בעיקר בשל ההתגרות הבלתי פוסקת של נתניהו. נתניהו התערב ישירות במרוץ לנשיאות בין מיט רומני לאובמה ושבר כלל ברזל שלפיו ישראל לעולם לא תפעיל את קשריה בממסד היהודי העשיר והחזק בארצות הברית לטובת מועמד זה או אחר. הפגיעה הבאה הייתה בפרשת הנאום בקונגרס על אפו וחמתו של אובמה. נתניהו החליט שההישרדות האישית שלו כראש ממשלה חשובה יותר מכל אינטרס לאומי אחר ותפס צד במאבק שבין הנשיא הדמוקרטי לשני בתי המחוקקים הרפובליקנים. על יריקה כזאת, אמרו פקידים בכירים בוושינגטון, לא היה עובר בשתיקה אפילו רונלד רייגן, שנחשב לנשיא הפרו ישראלי ביותר מאז הקמתה של מדינת החסות הקטנה במזרח התיכון.

לא בכדי היו פניו של הנשיא ריבלין חמוצות כלענה ביום שבו זימן אליו את נתניהו לשם קבלת המנדט להרכבת הממשלה. כל מי שצפה במחזה התרשם שריבלין עשה זאת בלב כבד. אפשר, כמובן, לטעון שבמוחו צפו המחזות של הקיץ שעבר והמלחמות שניהל נתניהו נגד בחירתו לנשיא, אבל שום דבר במהלכים שלו עד עכשיו לא הצדיק את החמיצות הזאת.

מיד עם קבלת תוצאות האמת בבוקר שלאחר הבחירות הוא קיצר הליכים. ריבלין, כבר שלושים שנה בחיים הפוליטיים, לא זקוק לייעוץ מיוחד כדי להבין שראש מפלגה שמקבל שלושים מנדטים מול 24 של המועמד שכנגד יהיה ראש הממשלה. אם היה חפץ להתעלל בנתניהו מעט הוא היה עובד לפי הספר, כפי שעשו כל קודמיו לתפקיד, ופותח את ההתייעצויות עם הסיעות רק לאחר הפרסום הרשמי של התוצאות ברשומות. אם היה רוצה היה נתניהו נקרא אליו רק בעיצומו של חול המועד פסח. בניגוד לתחזיות קודמות הוא גם לא הטיל את כל כובד משקלו להקמת ממשלת אחדות בין נתניהו ויצחק הרצוג. הפרשי המנדטים בין השניים לא מאפשרים לו לכפות זאת ציבורית.

את ריבלין - האיש שהיה יו"ר הכנסת בזמן ההתנתקות, הצביע נגדה אך לא תקע גלגלים בהליך החקיקה (ללמדך עד כמה הוא ממלכתי) - מדאיג הצירוף הקטלני של ממשלת ימין עם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן ומערכת היחסים הנוראה עם אובמה. ריבלין ראה איך אובמה מנצל את פליטת הפה של נתניהו ביום הבחירות ("הערבית נוהרים לקלפיות. צאו להצביע") ואת החזרה שלו מנאום בר אילן והצהרת שתי מדינות לשני עמים כדי לחבוט בו על בסיס כמעט יומי. מה שקורה כעת בלוזאן ומה שעומד לקרות במועצת הביטחון של האו"ם, ייתכן כבר במהלך פסח, עלול לדרדר את ישראל, לדברי מקורבי ריבלין, לאיום קיומי רחב לפחות כמו הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.

נתניהו מנסה להתמרכז
יותר ויותר סימנים מלמדים שגם נתניהו מודע היטב לעומק הצרה. הדיבורים הנשמעים בסביבתו הקרובה על פתיחה אפשרית של מגעים להקמת ממשלת אחדות לא נובעים רק מטקטיקה של ניהול משא ומתן מול השותפים הטבעיים שבאו עם שקים של דרישות. אם הייתה טקטיקה כזאת הרי שההודעות התכופות של הרצוג ואיתן כבל כבר הספיקו להרוס אותה.

יום לאחר שנתניהו קיבל את המנדט מהנשיא התקשר הרצוג אישית לכל ראשי המפלגות המנהלות משא ומתן קואליציוני והבהיר להם חגיגית: כל הידיעות על הקמת ממשלת אחדות נועדו להוריד את המחיר שלכם, אז תהיו רגועים ואל תוותרו. אין לי שום כוונה להצטרף לממשלה שלא תקבל את קווי היסוד שלנו בתחום המדיני. אם הדברים לא היו ברורים מספיק חזר עליהם כבל מספר פעמים. ליתר חיזוק נשלחה לחזית ההצהרות גם שלי יחימוביץ התוקפנית. ואם גם זה לא יספיק תדבר ציפי לבני, שהוחבאה במערכת הבחירות בחדר חשוך ונשכחה בתוכו.

נתניהו מנסה לכפות על השותפים המיליטנטיים שלו להתגמש מדינית ולא להפריע לו לעשות את מה שהיה עושה במסגרת אחדות. קרי, שבירה חזקה שמאלה. עוד לא יבשה הדיו של המדפיס הממשלתי על דף הנייר של רשימת חברי הכנסת החדשה, ונתניהו הורה להקפיא לחלוטין את המכרזים שעמדו לצאת השבוע לבניית שש מאות יחידות דיור בשכונת הר חומה בירושלים. חזור שנית: בשכונת הר חומה, ולא במעלה מלכישוע בשומרון. במקביל, הונחה המנהל האזרחי ביהודה ושומרון לא לאשר תכניות בנייה פרטית על קרקעות פרטיות ביו"ש.

נתניהו לא התחשב בבנט ובליברמן גם כשהחליט לשחרר את כספי המיסים של הרשות הפלסטינית שהוקפאו מאז ראשית ינואר. עילת ההקפאה הייתה פנייה של הרשות לבית הדין הבינלאומי בהאג בניגוד לסיכומים המוקדמים עם ישראל וארצות הברית. מאז ההקפאה התריעו גורמי הביטחון על חשש מקריסה כלכלית של הרשות ומהצטרפות של גורמי הביטחון הפלסטינים להתקוממות שתפרוץ לאחר שלא קיבלו משכורות מלאות במשך מספר חודשים. ההתקוממות לא פרצה (והסיבה ברורה: אבו מאזן מעדיף לקבל מהאו"ם על מגש של כסף את מה שלא יקבל בעימות צבאי חסר כוחות מול ישראל), אבל ההתראות של גורמי הביטחון נמשכו. נתניהו לא שעה להן מרגע שהכנסת החליטה על הקדמת הבחירות, והתייחס אליהן כמו אל אוויר, אבל השבוע כבר נחת הכסף בקופת הרשות עם ניכויים חלקיים ביותר לשירותים שהפלסטינים מקבלים.

נתניהו לא האזין אף לבקשת חברת החשמל, השקועה בחובות עתק בני עשרה מיליארד שקלים ולא פושטת רגל רק כי המדינה ערבה לחובותיה, להעביר לידה נתח משמעותי מכספי המיסים שישראל גובה עבור הפלסטינים. סך החובות מסתכם בכמיליארד וחצי שקלים, והסכום שנוכה מההעברה שבוצעה עומד על כשלוש מאות מיליון שקלים בלבד. הפלסטינים כל כך התרשמו מהמחווה עד שהודיעו שבנוסף לבית הדין הבינלאומי הם יוצאים למסע הסברה עולמי להחרמת מוצרים מכל תחומי ישראל ולא רק מהתנחלויות. ואיפה בנט וליברמן? שותקים כמו דגים.

זו הסיבה להתעקשות של נתניהו להרחיק את בנט. הוא (והעולם הרחב) רואה בו סמן ימני קיצוני של הממשלה בכל מגע עם נושאי חוץ וביטחון. את הדרישה לקבלת תיק החוץ הוא לא מוכן לשמוע אפילו כבדיחה. צוותי המשא ומתן של הליכוד הונחו גם להדוף את הדרישה לקבלת תיק השיכון. נתניהו לא יפקיד בתקופה מדינית כה רגישה את האחריות לבנייה מעבר לקו הירוק בידיו של איש הבית היהודי. למרות שכבל את ידיו של אורי אריאל בהוצאת מכרזים בשטחים, בפועל הצליח המתנחל הוותיק להמשיך את הבנייה בהתנחלויות המבודדות. הבתים החדשים עם גגות הרעפים האדומים מצטלמים יפה בעדשות לווייני הריגול האמריקאים ומונחים אחת לשבוע על שולחנו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קארי.

השורה התחתונה: נתניהו לא הולך, בשלב זה של המשא ומתן, לממשלת אחדות. התמרונים נועדו להעמיד את בנט במקום ולהזכיר לו ששמונת המנדטים שלו שווים פחות מה-12 שהיו לו קודם. לבנט, אין צורך להזכיר, אין אופציה לגרום לכך שלא תוקם ממשלת ימין.

החרדים זוכים ליחס
מול היחס הקריר עד כדי השפלה שסופגים בנט את אריאל מראש הממשלה ואנשיו בצוות המשא ומתן, מאור הפנים שמקדם את פני הנציגות החרדית בולט לעין. בשיחות הטלפוניות הלא רשמיות שמקבלים אריה דרעי ויעקב ליצמן מנתניהו על בסיס כמעט יומי חוזר האחרון ומבטיח שגם אם תהפוכות המשא ומתן יאלצו אותו לפזול לכיוון של ממשלת אחדות הרי שהחרדים יהיו חלק בלתי נפרד מהחבילה. המחיר בג'ו'בים ותיקים יהיה נמוך יותר, אך השותפות, תוך שמירה על עקרונות היסוד שכבר ידועים, תימשך.

מה שמקל על נתניהו להיענות כבר בשלב זה למרבית הדרישות הלא פרסונליות של החרדים (כלומר, קווי יסוד ואידיאולוגיה) הוא צורת ההגשה שלהם. אם לא מתייחסים ברצינות רבה לדרישות הדקלרטיביות למע"מ דיפרנציאלי למוצרי יסוד ועוד (דרישות שיבואו על סיפוקן בהקמת ועדה מתאימה. מישהו רואה את דרעי יושב מחוץ לממשלה בגלל מע"מ על מוצר זה או אחר?), כל מה שיהדות התורה וש"ס רוצות זו החזרת עטרה ליושנה. צילום מצב של חודש שבט תשע"ג בכל המובנים. כל מה שאירע לאחר מכן הוא סופת הוריקן שהותירה אחריה הרס וחורבן שיש לתקן לאלתר. את כל החוקים האנטי יהודיים שהתקבלו מאז יש לבער, ואת כל הגזירות התקציביות מבית מדרשם של יאיר לפיד ובנט יש לבטל כעפרא דארעא.

החלק הקל ביותר קשור לתקנות תקציביות. הדבר הראשון שיעשה שר התמ"ת החדש, גם אם שוב יקראו לו בנט, יהיה לחתום על תקנות חדשות לסבסוד ילדים במעונות היום. הסעיף הארור הזה - תוספת דרגה לכל ילד ששני הוריו אינם עובדים - יהיה הדבר הראשון שיתוקן. בעבר גם בנט הכיר בעוול שנעשה, אך ידיו היו כבולות מאחר שכל שינוי כפוף לחתימה של שר האוצר. לכחלון החברתי (כנראה) יארכו דקה וחצי לעבור על התקנות החדשות שמבטלות את הקודמות ולאשר אותן.

קשה מעט יותר יהיה לשנות את הקריטריונים החדשים הידועים לשמצה של תקציב הישיבות. שלושה חודשים לאחר הקמת הממשלה חדשה שינה אותם שי פירון באופן שמעניק יתרון של חמישים אחוז לתלמיד ישיבת הסדר על פני תלמיד ישיבה מהזן שלא מצביע לאלי ישי. להמחשה: אם ערך נקודת תשלום לבן ישיבה הוא 250 שקלים, הרי שתלמיד ישיבת הסדר מקבל נקודה וחצי - והחישוב בהתאם.

ללא ניעור הקריטריונים אין טעם להוסיף כסף לתקציב הישיבות, יען כי הסרוגים יאכלו ממנו את הרוב. וזה אומר שגם אם תתקבל הבקשה לתוספת בת חצי מיליארד שקלים (אשרי המאמין. להערכתו של כותב השורות, התוספת תהיה קטנה בהרבה) היא לא תהיה רלוונטית במקרה שלא יוחזרו התבחינים של שנת תשע"ג. כאן צפויה מיני מלחמת עולם בין שר החינוך המיועד בנט לנציגות החרדית. כשר חינוך ציוני לאומי לא יוכל בנט לחזור למצב של שוויון תקציבי לכאורה בין תלמיד ישיבה חרדית לתלמיד ישיבה במסגרת ההסדר, ויתרחש קרב לא קל בהחלט מפני שגם לנתניהו יהיה קשה לעמוד מול הביקורת הציבורית הצפויה.

ואת זה עוד יוכל שר האוצר הבא לבלוע. ישיבות ההסדר הן החתול הכי שמן, מבחינה תקציבית, במערכת הציבורית. יהיה לו מורכב יותר עם תוספת חצי המיליארד הדרושה, אך כאמור קלושים הסיכויים שהיא תתקבל. אם תפרוץ מלחמה בין כחלון והחרדים על כסף (מעבר לזאת שמתנהלת על ראשות ועדת הכספים) היא תיסוב בעיקר סביב הדרישה האולטימטיבית של ליצמן לביטול הקיצוצים הגדולים בקצבאות הילדים. כאן כבר מדובר בסיפור של 2.5-3 מיליארד שקלים לשנה, ובחישוב של ארבע שנות קדנציה - 12 מיליארד שקלים. לכחלון לא יהיה מהיכן להביא אותם, במיוחד לאור הרפורמות שהוא מתכנן בתחום השיכון, כאלה שעלותן לקופת המדינה תסתכם בכעשרה מיליארד שקלים לפחות.

עימות נוסף צפוי סביב הדרישה של יהדות התורה להחזיר את קצבאות הבטחת ההכנסה לאברכים. עלות ההחזר היא כתשע מאות מיליון שקלים, אבל כחלון יוכל להתנחם בכך שעד שהדרישה לתשלום תגיע אל שולחנו יצטרכו החרדים, יחד עם משרד המשפטים, למצוא נוסח חוק שיעמוד בפני בג"ץ. בשעתו בוטל חוק הבטחת הכנסה לאברכים על ידי בג"ץ ואושרר מחדש בהחלטת ממשלה שאף היא בוטלה. ככל הנראה, הדרישה של יהדות התורה בנושא זה היא לפרוטוקול בלבד.

ובאשר לביטול סעיף הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס, זה הולך להיות קל יותר אף משינוי הקריטריונים בתקציב הישיבות. חוץ מליברמן, שכבר למד את לקח התנהלותו העוינת בקדנציה היוצאת, אין שותף אחד לקואליציה העתידית שלא דיבר נגד הסנקציות. גם הבית היהודי שתמכה הסבירה שהיא עושה זאת כמי שכפאה הבן של טומי. אפילו מפלגת העבודה לא תוכל לצאת למאבק ציבורי נגד סעיף שהיא עצמה הצביעה בעדו בכנסת היוצאת. הקושי היחיד יהיה בניסוח סנקציות כלכליות שמצד אחד יניחו את דעתו של בג"ץ ומצד שני לא יפגעו יתר על המידה בציבור החרדי. יש כאלה שאפשר לחיות איתן ויש שלא. תשאלו את ח"כ לשעבר יוחנן פלסנר, שעלילותיו בנושא פרושות במוסף מיוחד של כותב השורות.

חג קואליציוני שמח.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
ריבלין טור נתניהו איראן

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד