כך הולכים המחסלים, צדקנות בלב ועט ביד • טור

1.
עיתונאי חדשות ערוץ 2, עמית סגל, הסתובב בפסח באבן גבירול שבתל אביב ונחרד מהחמץ שהשתלט על המקום. הוא צייץ משהו על שמירת חוק החמץ בפרהסיה, ומייד עורר עליו מהומת אלוהים (ושמא: חסרי אלוהים) שביצעו וממשיכים לבצע בו לינץ' תקשורתי. אינני דואג לסגל, הוא חזק דיו להתמודד עם חבורת הליברלים-דה-לה-שמאטע; אבל הדברים חורגים מעוד תקרית תקשורתית.

סגל צייץ: "כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה".

אינני נכנס לדיון בעניין החמץ בפסח. דעתי שונה משל סגל, אם כי אינני חושב שהוא התייחס לחכמה שבחוק אלא לעצם קיומו והחובה לשמור עליו. אבל מה שקורה ביממה אחרונה הוא ניסיון לחיסול ממוקד מצד שמאל בעיתונאי שאינו מציית לקודים הבולשביקים של השבט שהפסיד בבחירות למרות שגייס את כל העולם למטרה זו. אתם ליברלים, לא? אז סגל צייץ משהו. מהיכן האלימות הזאת שרבים מכתבני השמאל נוהגים לשייך לימין?

והפטרונות המגוחכת: מודים אנחנו לכם שהסכמתם להכניס מתנחל חובש כיפה למהדורת השבט. אבל זה היה בתנאי - בתנאי שהוא ינהג כמו אנוסי ספרד. שיגיד תודה וישתוק. דעות הרי יש רק לאמנון אברמוביץ' וערד ניר ויונית לוי ואבי וייס. ככלל, דעת וחשיבה יש רק באגף השמאלי - גם אם המציאות מתפוצצת לו בפנים פעם אחר פעם.

2.
ראיתי פוסט מתלהם של ענת באלינט, חוקרת תקשורת המפרסמת מעת לעת מאמרים צדקניים בביטאון העין הרעה. בין השאר כתבה באלינט:

"אז סגל לבש במשך שנים את שריון העיתונאי ה'מקצועי' הדבק בעובדות כמעין מגן פלדה שהסתיר היטב את המקום שממנו הוא מגיע ואת העובדה שאביו הוא אדם שהורשע בפעילות טרור ומעולם לא שילם על כך כל מחיר ציבורי אמיתי.

אבל לאט לאט, אחרי שהתמקם יפה ב'אבן גבירול', שהוא כנראה בעיניו סמל למשהו, הוא מגלה מחדש את נוצותיו האמיתיות. אז בהתחלה הוא תוקף את רביב דרוקר, מהמעולים שבעיתונאים שפועלים כיום, ומאשים אותו בהטיה שמאלה (כי סגל הוא ה"אובייקטיביות" שאיננה קיימת, ומי שסוטה הוא 'שמאל', גם דרך להגדיר מחדש איפה נמצא האמצע), ואז הוא תוקף את המסעדות באבן גבירול ומאשים אותם ב"עבריינות".

עד כאן באלינט. היא הוסיפה עוד פסקה פילוסופית על אכילת חמץ כשחרור משעבוד, אבל נותיר את החשיבה המקורית הזאת לאספני קוריוזים. ראוי לנתח את דבריה משום שהם מייצגים רבים במחנה שלה, וכן את המקום שבו היא מפרסמת מאמרים, שגם שיתף את הפוסט הנבזי הזה. ובכן, לדברי באלינט, סגל אינו עיתונאי מקצועי (את המונח מקצועי כלאה החוקרת במירכאות, כיאה לעיתונאי שסרח), אלא רק מי שלובש שריון חיצוני, תחפושת. מדוע רק תחפושת - משום שבמשך שנים הסווה שתי עובדות גורליות למקצועיותו: מקום גידולו (עפרה) ואביו שהורשע בסיפור המחתרת היהודית. אמרתי שהיא חוקרת תקשורת.

אל חשש, באלינט חושפת את השערורייה: המרגל סגל התמקם באבן גבירול בגרסת כיסוי של עיתונאי ובמשך שנים לא שמו אליו לב, עד שלאחרונה עשה טעות ותקף את גדול עיתונאי ישראל, בכיר התחקירנים ומנתחי המערכות במזרח התיכון, ארכיבישוף הפרשנות המדינית והפוליטית, האיש שהעמותה שבראשה הוא עומד קיבלה מיליונים מהקרן לישראל חדשה ורב לאומית, עיתונאי ללא רבב - הוד מקצועיותו רביב דרוקר. סגל העז והאשים את דרוקר בעדינות יתרה "בהטיה שמאלה".

להזכירכם, דרוקר לא רק נטה שמאלה, אלא השתתף בקמפיין המחנה הציוני באמצעות מאמרים ותחקירים וכל זה בערוץ שידור ציבורי: מצד אחד הוא רדף את בנימין נתניהו ומצד שני הציע להרצוג ולבני ללכת על הראש של שרה. הוא גם מאשים דרך קבע את ישראל בכישלון המו"מ עם הפלסטינים (כבר הראיתי בעבר מה רמת הניתוח המדיני של דרוקר http://www.israelhayom.co.il/opinion/178637). כבר אז זה הדליק את הנורות אצל החוקרת, עד שהגיעה הראיה המרשיעה ואתה ההזדמנות להתגולל על החוצפן עם התחפושת: לא רק את דרוקר העז לתקוף אלא, אבוי, גם את המסעדות באבן גבירול הוא "מאשים 'בעבריינות'". באשר ל"אבן גבירול", הוא באמת סמל. לא הרחוב, כי אם הרב, המשורר והפילוסוף הגדול.

3.
"מַה נּוֹאֲלוּ הָאוֹמְרִים "תֵּבֵל חֲלוֹם!" / אֵיךְ שָׁכְחוּ דָבָר וְלֹא זָכָרוּ: / כֶּן-הוּא כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל הוּא מֵאֲשֶׁר / שָׁוְא דִּבְּרוּ לָאִישׁ וְלֹא נִפְתָּרוּ!" (ר' שלמה אבן גבירול, "בימי יקותיאל", המחצית הראשונה של המאה ה-11).

באלינט עשתה מה שווילי מינצברג, התועמלן של סטאלין, הביא לכלל שכלול: תקפה אד-הומינם, לגופו של אדם. המשטר הסובייטי סימן מתנגדים באמצעות התוויית תו הסוציומטיות עליהם - הם חברים לא מועילים למפלגה, ולכן "מסוכנים". אבל באלינט התעלתה על המקור ותקפה את סגל לגופו של הורה, כך ששיניו יקהו בעוון אכילת הבוסר שחטא בה אביו. זאת שיטה: פגיעה באמינותו של היריב האידיאולוגי (יריב אמיתי או מדומה) ודה לגיטימציה של קיומו עד שיכרע ויודה בטעותו תוך נסיגה לחור שממנו בא. אח"כ תבוא בקשת הרהביליטציה (טיהור השם) שתתקבל במחיר קשה של בגידה באמונות היסוד או באתיקה המקצועית של המוקע (ראו, למשל, מקרה אורית גלילי-צוקר שעבדה אצל נתניהו שלוש שנים וכשסיימה העניקה ראיון משמיץ ל"ידיעות", ומקרים נוספים ידועים).

רבים בתקשורת מבינים את מחיר הביקורת על הבולשביזם השמאלי בתקשורת ולכן נוהגים להתבטא בהיחבא או לסגל לעצמם אמירות דו-משמעותיות; חלקם מתמחה באמירות סתמיות (גם וגם, מצד אחד ומצד שני וכדומה). כיניתי אותם בעבר "אנוסים חברתיים", תופעה שאת שורשיה מצאתי עוד בתרבות העלייה השנייה, ולא במקרה (ראו בספרי "אחרון משוררי האלוהים" בשני הפרקים הראשונים). אגב, האנוסים החברתיים קיימים גם באקדמיה הישראלית לגווניה, בעולם התרבות ובמערכת המשפט - בכל מקום שעדיין השמאל אוחז בהגמוניה ופועל בפראות נגד חשיבה חופשית.

וכבר הבאתי את חברי, פרופ' מעוז עזריהו, שהיה שם וחצה את הקווים בשנות ה-90, שאמר: "הליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותך... לחשוב כמוהו". מה שמעניין הוא השאגה חסרת המידתיות לציוץ זניח של סגל, כמו רק חיכו לרגע הזה. ושמא חזינו בשאריות זעם מהתבוסה בבחירות האחרונות.

4.
בעקבות באלינט, מצאתי התבטאויות מרתקות נוספות, שתוכלו למצוא כמותן לעייפה במרחבי הרשת. ירון טן-ברינק, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות": "לא עלבון. זעם. על כך שכתב פוליטי בכיר ואיש מהדורת השבט מסית נגד ציבור ששלטון החוק מהותי לו, תוך הפגנת בורות מוחלטת לגבי החוק שעליו הוא מלין. כתבתי שהוא דביל מושלם, אבל לאמתו של דבר הוא דביל מסוכן".

הנה שוב בתמצית: אנחנו הרי הרשינו לסגל להתחמם לאורה של המדורה ש-ל-נ-ו במהדורת השבט, וזה היה בתנאי, רק בתנאי, שהופר. ולבסוף התואר הידוע "מסוכן". נחום ברנע התמחה בהתוויית אות הקין "מסוכן" על אנשי ימין רציניים, לאמור: "אל תטעו בו, אלא התייחסו אליו כאל סיכון להגמוניה שלנו". גם הנחרצות של טן-ברינק אופיינית: "בורות מוחלטת". כן.

אריק בנדר הוותיק מ"מעריב", היה נותן בהם סימנים. כך כתב: "אפשר לנסות להוציא אותם מהמגזר אבל אי אפשר להוציא את המגזר מהם. זה קורה ללא מעט כתבים עם כיפות סרוגות. באיזה שהוא מקום הם נשארים תועמלנים דתיים, מיסיונרים בנושאי דת, מגלגלים עיניים לשמיים ומטיפים בכאילו 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. הם תמיד יישארו חלק מאותה בועה מתנחלית בנוסח המפד"ל הישנה. לנצח הם יהיו מגזר".

סגל הפך ל"מגזר". "לא מעט כתבים עם כיפות סרוגות" חולים במחלה הזאת. "תועמלנים דתיים", "מסיונרים", "מגלגלים עיניים לשמיים ומטיפים", "בועה מתנחלית". אין מה לעשות, חברים מוגבלים, זה רק אנחנו יכולים לצאת מהבועה התל-אביבית, רק אנחנו לא תועמלנים ולא מגלגלים עיניים ושאר המומים שמנינו בכם, ומה אתם יודעים, בשלושת החודשים האחרונים רק דיווחנו אמת. לעומתנו, אתם "לנצח תהיו מגזר". מישהו אמר הכללה גורפת?

5.
"אֲהָהּ לַשִׁיר אֲשֶׁר נָפַל – / וְאֵין תִּקְוָה לְפִדְיוֹנוֹ – / בְיַד אִישׁ יַעֲנֶה רוּחַ / וְקָדִים מָלְאָה בִטְנוֹ! / וְכָל עֶצֶם לְעַצְמוֹ שָׁב / וְכָל מִין סָר אֱלֵי מִינוֹ" (רשב"ג, "שמואל מת").

יגאל סרנה החביב והטוב (שכינה בשנה שעברה בסובלנות אין קץ את בנימין נתניהו "חלאה; האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין) התלונן על חבריו בשמאל שביקרו את ההתלהמות נגד סגל: "תמיד השמאל חמור יותר? לא נמאס? זה כבר נראה כמו השפעת ארס הימין למוח הישראלי" (אירוניה, מה? סרנה מדבר על השפעת ארס...). על כך ענה לו בחכמה קובי מידן: "זה בדיוק הפוך, לדעתי. דווקא האלימות שבתגובות היא עדות לחלחול". הייתי מוסיף ואומר, שהאלימות אינה חלחול "ימני" אלא קיימת בכל מגזר, בוודאי אצל השמאל, והא ראיה: יגאל סרנה עצמו. כפי שרמזתי, היכנסו לדף הפייסבוק שלו ותקבלו שיעור באלימות מילולית שהמרקיז דה-סד ייראה חנה בבלי לעומת לשון הביבים של בעל הטור ב"ידיעות".

במהלך קריאת התגובות נתקלתי בצלם "גלובס", אייל יצהר, באמת צלם מוכשר, ואינני צוחק. במעט המילים שהוא נוהג לשבץ בין התמונות המצוינות שלו, עושה רושם שהוא מתחרה בסרנה. הנה יצהר: "איזה דיון מגוחך. איך בן למשפחת מתנחלים יכול להציע דיון כלשהו בקיום או הפרת חוקים?" באמת איך. העיתונאי אבישי מתיה תיקן אותו: "בן של טרוריסט". איזה מזל שהציל אותו משגיאה. נכנסתי לדף הפייסבוק של יצהר (הצלם, לא ההתנחלות) וגיליתי את תגובתו לתוצאות הבחירות האחרונות; אפשר למסגר למזכרת: "יש כאן מישהו שמגהץ כעת מדים חומים?"

אפשר להאריך ולהביא תגובות נוספות של החבורה הסובלנית ושומרת החוק משמאל, שביקורת עצמית אינה אחת ממיומנויותיה. ובכן, עמית סגל אינו אורח בחדשות ערוץ 2, ובוודאי שאינו תלוי ברצונם הטוב של עמיתיו משמאל, המתייחסים בבעלות אל התקשורת הישראלית כפי שחוקרים וסופרים ידועים מתייחסים לפרס ישראל כנחלתו הפרטית של שבטם הפוליטי. השמאל סימן מטרה; הוא רוצה לפגוע באמינותו ובמקצועיותו של סגל, ועל הדרך להרתיע את שאר האנוסים החברתיים מלהתבטא בחופשיות בעד רעיונות וערכים שאמנם אינם קונצנזוס בקרב אוכלוסיית העיתונאים, אבל מייצגים ציבור רחב מאוד מאוד. הציבור הזה השמיע את קולו בבחירות האחרונות למורת רוחם של הבאלינטים ומצפה עדיין לשמוע את קולו באופן מלא גם בתקשורת הישראלית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!