לא הצלחה ולא כישלון. רק פוליטיקה

אינני מתיימר לקבוע אם המערכה באיראן היא הצלחה או כישלון. באמת שלא. המציאות מורכבת יותר מהסיסמאות שמוכרים לנו משני הצדדים.

אבל יש דבר אחד שכן ברור. גם אם מחר בבוקר טראמפ היה מתיישב על כס המנהיג העליון, ונתניהו היה עושה סיבוב ניצחון בטהרן עם דגל ישראל - לפיד ושותפיו לא היו מברכים. הם היו מסבירים למה זה לא מספיק טוב, למה זה מסוכן, ולמה בעצם מדובר בכישלון.

וזה לא באמת מפתיע. כי הפוליטיקה שלנו כבר מזמן הפסיקה לעסוק במציאות. היא עוסקת בעיקר בפוזיציה. האופוזיציה לא מחפשת הצלחות למדינה, אלא כישלונות לנתניהו. והקואליציה? היא עושה בדיוק את ההפך - מחפשת הצלחות לנתניהו, גם כשצריך למתוח קצת את המציאות.

תראו את הסיפור של יאיר גולן. לפני כמה שבועות הוא דיבר על חיסול חמינאי כ"מהלך דרמטי ומשמעותי". לא פחות. עכשיו לפתע הוא טוען שהחיסול "היה טעות ולא תרם לביטחון ישראל".  יש בדיחה טובה מזו?

וזה בדיוק הסיפור של חלקים מהאופוזיציה. לא משנה מה קורה - אם זה מגיע מהממשלה, צריך לתקוף. גם אם זה אומר להגיד דבר והיפוכו תוך שבועיים.

אבל בואו לא נצא נקיים גם בצד השני. כי בזמן שבאופוזיציה מתחרים מי ימצא את הניסוח הכי שלילי, בקואליציה כבר יש מי שמוכרים לנו "ניצחון היסטורי". כאילו כל הסיפור נסגר, כאילו האיום נעלם. זה לא רציני.

בסוף, הציבור לא טיפש. הוא מבין כשמנסים למכור לו הצלחה מוגזמת, והוא גם מזהה כשמנסים לצייר כל דבר כאסון רק כי זה לא בא מהצד הנכון.