"תמונה גשטאלטית": החילונים שלא ידעו מי זה חז"ל והחרדית ששאלה מה זה קפלן

פעם בשנה כבר קבוע, זה כבר איזה חמש עשרה שנה, שאני מרצה לילדות בבית ספר חילוני, ילדות ואימותיהן, חומר קצת של יידישקייט, קצת יהודי, טיפונת.

לא בהגזמה, תמיד בעדינות, פרויקט בית ספרי.

השנה, במפגש, אמרתי משהו שחז"ל אמרו, (כאילו יש משהו חדש שאני יכולה להגיד שהם לא אמרו, את הכל הם כבר אמרו. כל השאר רק מתמחזר, כל הזמן מתמחזר), רק שציינתי והדגשתי ואמרתי "חז"ל אמרו", והמשכתי.

לקחתי אוויר מתודי בשביל להמשיך את המשפט הבא, משהו עצר לי את המחשבה, חזרתי קצת אחורה, ושאלתי בידידות עם עוד נשימה קטנה: "ילדות מתוקות, מה זה אומר כשאני אומרת 'חז"ל אמרו', אתן יודעות מה זה חז"ל?"

שתיקה.

"זה שם של מישהו?", ניסתה האחת, "זה סוג של משהו כזה", היטיבה האחרת, "זה סוג של מזון", ניסתה האחרונה להסביר כיודעת, " "זה כמה מישוהים", ניסיתי לעזור, זה ראשי תיבות. יש לכן רעיון של מה?".

הצטברו להן כמה שתיקות שעשו יחד שקט רועם. הן היו כאלה ילדות מתוקות, לבושות כולן לבן. תיאמו ביניהן את הסטייל הבוהק.

"רוצות לנסות לנחש?" שאלתי. ונתתי כרמז חם רק את "חכמינו", שיהיה להתחיל משם.

"בואו יחד ננסה?" הצעתי, "'חכמינווווו'", והארכתי המון ב – נוווו.

 ילדה אחת הצביעה באושר ואמרה 'חכמינו זקנים'.

"מקסים", אמרתי לה, רעיון מדהים לכיתה ו', מרכז הארץ, "אבל לא. רוצות שננסה שוב?"

ואף ילדה לא ידעה. לא הייתי שם לבד. הייתי עם עוד חברה חרדית בני ברקית אהובה. הסתכלתי עליה בהגנבה של מבינה, שתינו ראינו, שתי אימהות, הן ישבו כולן בחצי גורן סביב הבנות של שלוש הכיתות שישבו על מחצלת באמצע, שתי האימהות האלה משני צדדים שונים של חצי הגורן, תפסו באינסטינקט את כפות הידיים של עצמן והביאו אותן לפה, בתנועת בהלה. זה הבהיל גם אותן שהבנות הישראליות שלהן לא יודעות מה ראשי התיבות של חז"ל.

בסוף גיליתי להן כמובן.

יומיים אחר כך הייתי בהרצאה באשדוד אצל נשים קדושות מאוד מקהילה סגורה וצנועה. מאוד.

סיפרתי להן, כמו שאני אוהבת, ככה בהתחלה כדי להתחיל לדבר, שאימא שלי היא מהזן של האשכנזיות השמאלניות שמפגינות בקפלן. גם כשהחטופים כבר חזרו. היתה שם אישה אחת ששאלה בקהל את החברה שישבה לידה,

 "מה זה קפלן?" וכולנו צחקנו יחד איתה.

וזה מביא אותי אל תמונה, או סגנון של תמונות שמדי פעם רצות במשפחות.

אלה דברים של סריות, של גלים. זה קצת כמו שמישהו מתחיל להראות איך הוא מזיז את האוזניים, ואז מישהו אחר מתחיל להראות איך הוא עושה 'פרח' או צורה של פרח בלשון, ואז הגל ממשיך עם הצלבות של אצבעות והדבקות זוגיות של אצבע לאמה, וקמיצה לזרת, ולמי יש גמישות יתר במרפק מתהפך, וכולם שוב מנסים למרות שמי שמצליח מצליח ומי שלא, כנראה שכבר לא.

אז מישהו במשפחה שלח צילום של תמונת הגשטאלט הידועה שבה רואים אישה צעירה, אבל אם מתאמצים חלק רואים במקום, אישה זקנה. כשלמדתי גשטאלט לפני הרבה שנים, ד"ר ורדה סרוק המורה שלנו, הראתה לנו המון כאלה תמונות, יש לי אותן עדיין באיזה קלסר ורוד. הרבה אופציות בשחור-לבן להחליף בראש. כשאחד שולח כזה סוג של תמונה, פתאום יש סריות של עוד ועוד בסדרה.

הסברתי לילדים שאלו לא סתם תמונות וצילומים, אלא זה יסוד שבא להגיד משהו בתהליכי נפש.

"מה?" הם שאלו. "נו זה ברור, שמכל זווית אפשר לראות עוד מבט, שתלוי מאיפה אתה מסתכל, שמאירים את עיניך ומציעים עוד אופציה, אפשר לראות עוד היכל שלא ידעת שקיים, שאנשים שונים רואים באותה מציאות, מציאויות רבות וכו'", דיברתי ודיברתי עד שהשתיקו אותי. הבדיחה שלי כאן איתם זה שיותר קל לדבר בבנייני האומה מול 3,000 נשים, אבל פה בשולחן שבת אחד, אי אפשר להשחיל מילה.

כמה ימים אחר כך, במקרה, או שאין כזה? מישהי במקום אחר לגמרי בעבודתי הראתה ניתוח אחר, הרבה יותר בוגר, על הצילומים של הזקנה והצעירה. "שמעתי היום עוד התפתחות על סוגי החידות האלה", אמרתי לכולם, הם דווקא התעניינו.

"שמה?" ששתי הדמויות שלעיתים רואים בצילום האחד כשמחליפים מבט הן לא או ואו. הן שני חלקים, ולעיתים אפילו אפשר שיותר, באדם אחד.

גם בתוכנו יש חלקים שונים, סותרים, המתקיימים יחד בריקוד משותף,

בדיוק כמו שיש באנשים אחרים.

או כמו שאימצתי לעצמי באחרונה את התובנה, כמה בכל אחת מאיתנו יש כמובן ילדה קטנה, אבל יש בתוכנו גם אישה זקנה. שיש בה הרבה ברכה. זו אינה חייבת להפריע לזו לחיות, להיפך, הן חברות. הן יחד, פועלות.