וספרתם לכם: במעלת ספירת העומר ופעולתה

מובא בזוהר הקדוש, שכשיצאו בני ישראל ממצרים היו צריכים להיטהר מכל מיני זוהמות, ולכן נתנו לבני ישראל את ימי הספירה להסיר מהם 'רוחא דמסאבא'.

על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" מקשה אחד המפרשים, מה ענין הספירה עתה לאחר ימי הפסח, ומבאר שימי הספירה הם בתחילת יומא דקייטא, שאז השמש מתחילה ליקוד ומחממת את גוף האדם ואת דמו. וכשדמו של האדם רותח, הרי זה גם מעורר אותו לתאוה ולחטא, וכשם שלתינוק קטן מחדירים לגופו זריקה, כדי למנוע ממנו מחלה שלא תבוא, כן גם האדם זקוק להתחסן.

זהו ענין ספירת העומר מיד בתחילת הקיץ, כדוגמת התינוק בעוד שהוא קטן, כן בתחילת הקיץ, נתן לנו השי"ת ברחמיו את ימי הספירה, לטהרנו מקליפותנו ומטומאותנו. כן פירש ב'אור החיים' הקדוש על הפסוק "וספרתם לכם", שנשמות ישראל קדושות הן ומאירות, והן בבחינת הלוחות, שכידוע דאיתא בחז"ל (תנחומא כי תשא כו) שהלוחות של סנפירינון היו, והיו מאירות. אך כשאדם חוטא נסתם ח"ו אורו, ולכך אומרת התורה 'וספרתם לכם', שעי"ז יחזרו הלוחות לשורשם, ויחזרו להאיר ע"י הספירה.

וכשהאדם סופר את הספירה כראוי, הרי זה מטהרו מתחלואי הנפש, כדברי ה'שפת אמת' בפרשת אמור (תרמ"ב) שכשיצאו ישראל ממצרים, הרי שיצאו בפעם אחת מהסטרא אחרא, ונתן להם השי"ת את ימי הספירה כדי לטהרם ולזככם.

זו הכוונה בדברי הכתוב: וספרתם 'לכם', לטובתכם ולהנאתכם. כי ימי הספירה הם לטובתנו ולטובת נשמותינו. ולא זו בלבד, אלא כל הגידול שלנו תלוי רק בימי הספירה, כי בימי הספירה הוא זמן גידול התבואה, והמכוון על ההנהגה הפנימית, וכבר ביאר בקדשו המהר"ל, למה זה נכתבו בתורה לשונות רבים למועדים, כגון "חג הקציר", "חג האסיף", הרי המועדים הם דברים הרבה יותר נעלים, ומה הענין שקוראים אותם כך.

מפרש המהר"ל, שזה רק דוגמה לימים הבאים, שכשם שבאביב נתחדש העולם ומתחיל הכל לפרוח, כך גם זה סגולת אלו הימים. חג הקציר הוא רמז לאדם, שבנפשו נעשית פעולות של בחינת קציר, וכן על זה הדרך בשאר החגים ומועדים. מובא בספרים הקדושים, שכשם שאדם נוהג בעצמו בימי הספירה, כך מנהיגים אותו משמים במשך כל ימות השנה, וימים אלו הם אכן "לכם" כמו שפירש הרבי ר' חנוך העניך מאלכסנדר זי"ע על הפסוק "דבר אל כל עדת ישראל קדושים תהיו", ומפרש שלא כתוב דבר אל ראשי המטות וכדומה אלא 'אל כל עדת ישראל', שאם יחשוב אדם לומר, כי חש ומרגיש שאין לו כוח לעמוד בכך, לכך כתיב 'אל כל עדת בני ישראל'. אם הוא נצטווה הרי ישנו בכלל.

בפרט בימים נעלים אלו שלאחר הפסח, אין מושג שיהודי לא יכול. כדברי החידושי הרי"מ על דברי הגמרא בפסחים "חמץ משש שעות ולמעלה אפילו אינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו היא ברשותו", שיהודי על אף שמרגיש ש'אינו ברשותו', כלומר שאין לו כוח לגבור על היצר שהוא החמץ, מכל-מקום עתה בפסח, עשאו הכתוב כאילו הן ברשותו, כלומר ששולט עליו.

עומר התנו-פ"ה
בבריאת העולם נכתב בפסוק 'וינח ביום השביעי'. והנה כשנתבונן במנוחה זו נראה, שהרי הקב"ה ברא עולמו בששת ימי המעשה ע"י דיבורו כמו שכתוב ויאמר אלוקים יהי אור ויהיה אור. א"כ המנוחה ביום השביעי הייתה מדיבור. לכן, שבת הוא זמן שעל יהודי להיזהר ביותר על דיבורו, ובפרט עתה שאנו עומדים בזמנים כה גבוהים כימי הספירה, וכדאיתא ב'בית אברהם' על הפסוק ויברך אלוקים את יום השביעי "ויקדש אותו" ומפרש ע"י הקדושה, וכותב עוד על הכתוב 'שבע שבתות תמימות', ששבתות אכן הכוונה לשתי שבתות, כי בימי הספירה נחשבת כל שבת כשתי שבתות. זו גם כוונת דברי חז"ל "אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין", ואם בכל שבת צריך להיזהר על הדיבור, הרי בשבתות אלו על אחת כמה וכמה, שאלו הימים ימי טהרה הם.

איתא מהאר"י הקדוש, שפרעה בנוטריקון פ"ה ר"ע ופסח הוא בנוטריקון פ"ה ס"ח, ולאחר מכן בימי הספירה הרי זה עומר תנופה - תנו פ"ה, שהקב"ה מבקש שנשיב לו את הפה, ולקדש את הפה שוב, כך זוכה האדם לקדש את השבת ע"י ששומר פיו ולשונו, וממילא ג"כ מכין את עצמו לשבת, שזה גם ענין תוספת שבת שהיא סגולה נפלאה לעצמה, וכמאמר האמרי אמת מגור זי"ע שתוספת שבת מכפרת על כל העוונות שכתבו עליהם בחז"ל שאין עליהם תשובה, מפני שזה השבת הפרטי של האדם, ותוספת שבת הוא בודאי ההכנה הראויה ביותר לקבל כראוי את האור הגדול של שבת קודש.

וענין תוספת שבת הוא כפי דברי הרמב"ם שמקדשה בכניסתה מקדשה ביציאתה - שגם בצאת השבת - שליסט ער אריין די שבת אין זיך. הוא נועל ואוצר את השבת בתוך תוכו.

ע"פ שיחותיו ב'קול הלשון'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!