הלכה שבועית: ברכת הגומל לחבוש בבית האסורים על ''תורתו אומנתו''

ברכת הגומל לחבוש בבית האסורים על ''תורתו אומנתו''

נושאי השיעור:

ברכת הגומל לנוסע מעיר לעיר ועושה הפסקה בעיר נוספת • הנוסע מעיר לעיר בנסיעה מועטת של פחות משבעים ושתיים דקות, אך ההלוך והחזור מצטרפים יחד לזמן זה, האם יברך הגומל בחזור • איזה חבוש בבית האסורים חייב בברכת הגומל • האם ברכת הגומל היא רק על סכנת נפש • האם יש חילוק בין חבוש על עסקי ממון לחבוש על עסקי נפשות

בשיעור פרסה מברך הגומל

בשיעורים הקודמים למדנו שההולך בדרך בין עיר לעיר שיעור פרסה יש לו לברך תפילת הדרך. ולכשיגיע יש לו לברך ברכת הגומל. ושיעור פרסה נמדד לפי שיעור זמן והוא שיעור של שבעים ושתיים דקות.

עובר מעיר לעיר דרך עיר נוספת

כמו כן ראינו שאדם הנוסע מעיר לעיר עד שמגיע למחוז חפצו, למרות שעבר שיעור פרסה מעיר לעיר למעשה אין לו לברך הגומל כשיגיע לעיר השניה כיון שעדיין לא הגיע למחוז חפצו ולא הסיח דעתו מהדרך, אך מי שרצה להגיע לעיר מסויימת לצורך עניין מסויים ולכשסיים ימשיך לעיר אחרת וכן על זה הדרך, יש לו לברך בבואו לכל עיר אם עבר שיעור פרסה בלכתו בדרך, וכן המנהג וכמו שהעיד המאמ''ר.

האם הלוך וחזור מצטרף

כעת נדון בהולך מעיר לעיר ואין בו שיעור פרסה, אך אינו נשאר שם ללון אלא חוזר כעבור כמה שעות. האם דרך ההלוך והחזור מצטרף לשיעור פרסה ולכן יש לברך תפילת הדרך וגם הגומל לכשיחזור.

דעת החזון עובדיה

הנה על פי הנלמד כיון שבבואו לעיר אינו מסיח דעתו מהדרך כי עליו לחזור באותו יום, סברא היא דיש לצרף דרך ההלוך עם החזור לשיעור פרסה, וכן כתב להלכה מו''ר עט''ר רבי עובדיה יוסף זיע''א בספר חזון עובדיה ברכות (עמוד שסה) וז''ל ואם יוצא לדרך בנסיעה ברכב וחוזר בו ביום, ובצירוף זמן הליכתו וחזרתו יש שבעים ושתיים דקות, מברך הגומל בשם ומלכות. ומבוקר עד ערב נחשב יום אחד לעניין זה. עכ''ל.

דימוי הגומל לתפילת הדרך

והטעם בזה מצאנו בשו''ת אור לציון (סכ''ח) דדימה זאת לדין תפילת הדרך, ובתפילת הדרך פסק השו''ע (סימן ק''י ס''ה) ''דאין צריך לאומרה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם דעתו ללון בעיר ואח''כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת. עכ''ל. הרי שאנו עסוקים באדם שבדעתו לילך עוד בדרך אלא שעושה הפסקה. ומחלק בין הפסקה כדי לישון בעיר בלילה. דלינת לילה עושה היסח הדעת משא''כ ביום.

יש לחבר הדרכים

ולפי''ז גם לעניין ברכת הגומל יש לחבר הדרכים ולצרפן להליכה אחת כשאין הפסקה משמעותית, ולכן אם בדעתו לחזור באותו יום ולא ללון שם בלילה מצטרף זמן ההליכה בהלוך עם זמן ההליכה בחזור והסברא בזה דכל זמן שלא היה היסח הדעת אפשר לצרף ולפי זה כבר אין חילוק אם נצרף לילה ליום או יום ללילה.

דין חבוש בבית האסורים ודין חבוש על חוק הגיוס

בגמרא ברכות (נד:) אמרו ארבעה צריכים להודות יורדי הים הולכי מדברות מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים. ובתוס' שם עמדו על סדר המקרים, דכאן מנו יורדי הים תחילה, ולעומת זאת בתהלים מנו את הולכי דרכים תחילה, ומה פשר השינוי. ותירצו דבפסוק מנו את המסוכנים יותר בתחילה, ובגמרא נקטו את המצויים תחילה, ולכן הזכירו תחילה יורדי הים. ומשמע מלשונם דבכל הארבעה מדובר בשהיו בסכנת נפשות, רק שיש דרגה שונה למסוכנות ולשכיחות, ולפי זה היה נראה דחבוש על עסקי ממון שאין סכנה לנפשו, שהרי לא יפסקו לו מיתה על זה, אין לו לברך הגומל ביציאתו, שהרי לא היה בסכנת נפש.

חבוש על עסקי ממון

אולם רבינו יונה הביא את דברי רב האי גאון שנשאל כשאלת התוס' מדוע שינו בגמרא מהסדר המנוי בתהלים. והשיב שרצה למנות בגמרא את המסוכנים יותר, שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה יותר מחולה, שרוב החולים לרפואה, וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור הממון, ואין סכנתו כל כך. עכ"ל. הרי ברור לנו שכולם מודים על ההצלה מהסכנה, כלומר מסכנת נפשות, רק שחבוש הואיל ורובם נחבשים על עסקי ממון, אין סכנתם כל כך, משמע שכן קיימת סכנה, והיא סכנת נפש.

העובר תחת קיר נטוי

גם ר' דוד אבודרהם נשאל על אודות העובר תחת קיר נטוי אם יברך הגומל, והשיב שאינו מברך, דשונה דין העובר תחת קיר נטוי מעוברי דרכים, דהולכי דרכים שרויים בסכנה שיעור פרסה, כלומר זמן ארוך, משא"כ בעובר תחת קיר נטוי. עיי"ש. למדנו מדבריו שצריך שיהיה בסכנת נפש כדי לברך הגומל כשינצל ממנה.

דברי הערוך

גם הברכי יוסף (סי' ריט סק"ד) הביא דברי הערוך שכתב בזה"ל חבוש אפילו אכרגא וטסקא ורחוק מסכנה טפי מכולהו. עכ"ל. משמע מדבריו שחבוש על המס רחוק מכל שאר המברכים הגומל דסכנתו רחוקה טפי, משמע שיש סכנה אך רחוקה יותר ובכ"ז מברך הגומל.

רק כשיש סכנה מברכים

נמצא דרק כשיש סכנה בנפש אפשר לברך הגומל, אבל אם לא היה סיכוי לסכנה כלל, אין לברך הגומל, וכן מצאנו למג"א (ריש סי' רי''ט סק"א) דעל מה שכתב השו"ע חבוש צריך להודות, כתב המג"א על עסקי נפשות. וכוונתו דבעסקי נפשות יש חשש שיהרגוהו משא"כ על עסקי ממון.

דין חבוש בזמן הזה

לפי הראשונים שראינו, חבוש בזמן הזה בארץ ישראל שלא מוציאים להורג, לא רק חבוש על עסקי ממון לא יברך הגומל שהרי איננן בחשש סכנת נפשות כלל, אלא גם בחשוד על עסקי נפשות לא יצטרך לברך הגומל ביציאתו, שהרי לא היה בחשש של סכנת נפשות שהרי ברור שלא יגזרו עליו מיתה.

תירוץ על המג"א

מצאנו באחרונים, א"ר (ריש סק"ב) והמאמ"ר (שם סק"ב) שהקשו ע"ד המג"א שכתב דוקא חבוש על עסקי נפשות, שהרי תר"י והערוך כתבו שגם חבוש על עסקי ממון מברך הגומל. וע"ע בבאה"ל ריש סימן ריט ד"ה חבוש. אולם נראה לתרץ דהמג"א מדבר בתקופה יותר מאוחרת מן הגמרא דלא היה סיכוי לדון דיני נפשות דהיינו שיוציאו להורג אלא בעסקי נפשות אך לא בעסקי ממון, והראשונים שכתבו דגם בעסקי ממון יש חשש לסכנה דברו בתקופתם שהיה שייך להרוג גם על עסקי ממון, אם כי היה זה חשש רחוק.

דעת הר"י מיגאש

הברכ"י (שם סק"ד) אחר שהזכיר דברי התר"י והערוך. כתב שראה בשו"ת הר''י מיגאש (סימן צז) שנשאל אם יברך מי שנחבש על חוב, או שלא יתחייב בברכה זו אלא מי שנחבש על דבר שיש בו סכנה, והשיב הואיל והיה חבוש בבית הסובר כלוא בבית הכלא ולא היה מושל בנפשו, ועתה יצא מאותו מצב להיות מושל בנפשו מתחייב בברכה זו, דהואיל ואמרו ד' צריכים להודות ומכללם הוא החבוש ולא חילקו בין חבוש על עסקי נפשות לחבוש על עסקי ממון, לפיכך ברור שהברכה היא גם בעסקי ממון הואיל וכעת מושל בנפשו. עכת"ד.

פירוש דברי הר"י מיגאש

וביאור דבריו הוא, דמצא טעם חדש לברך גם בחבוש על עסקי ממון, והוא בגלל שקודם לא היה מושל בנפשו וכעת מושל בנפשו, וע"ז מברך למרות שבאמת אין סכנת נפש, ואי אפשר לפרש שבא לחדש דגם זה שלא היה מושל בנפשו זהו בעצמו סכנת נפשות כי אדם יבוא לידי יאוש ויקפח את חייו. זה לא ניתן להאמר, שהרי עיקר השאלה היתה אם יש לברך גם בעסקי ממון שהרי אין שם סכנה, והיה לו להשיב דגם בממון יש סכנה דאינו מושל בנפשו ויבוא לידי סכנה, וזה לא מבואר בדבריו כלל. אלא ע"כ לומר דמצא טעם חדש דאפילו שאינו סכנת נפש, בכ"ז גם על אי ממשלה בנפשו ראוי לברך כפי שנבאר הטעם לקמן.

ביאור החיד"א

ומה שהחיד"א קשר בין דברי תר"י והערוך לר"י מיגאש, אין הכונה שהכל טעם אחד, אלא רק כתב על דעת המג"א דעל ממון לא מברכים, שהרי חזינן מדברי כולם, הן מטעם התר"י והערוך, והן מטעם הר"י מיגאש, דיש לברך על עסקי ממון, ושלא כדעת המג"א. וכן מוכח מדברי החיד"א בשיורי ברכה (סק"ב) שכתב בזה"ל סוף דבר דלכל הדברות וכל האמירות אפילו תימא שהתוס' סברי על עסקי נפשות, מאחר דהגאון והערוך ומהר"י ן' מיגאש ורבינו יונה כתבו בפירוש דאף על עסקי ממון, הכי נקיטינן, וכן פשט המנהג בארצותינו. עכ"ל. הרי דלא חיבר החיד"א כל הנך כחדא, אלא דלדברי כולם גם בעסקי ממון צריך לברך, אך כל אחד מטעמו הוא, ולא טעם אחד להם.

נפקא מינה לזמנינו

ולפי זה בזמנינו אנו שאין לחוש לסכנת נפשות ממילא לדעת הר"י מיגאש יש לברך כיון דסוף סוף לא היה מושל בנפשו, אך לדעת שאר הראשונים והגאונים דבעינן קצת סכנת נפשות, בימינו ליכא כלל חשש, וממילא אין לברך בשם ומלכות.

דעת החזו"ע והברכת ה'

אמנם דעת החזו"ע (ברכות עמ' שנח) ודעת ספר ברכת ה' (פ"ו ס"ג-ד) דחבוש על עסקי ממון יש לברך גם בזמנינו דטעם הר"י מיגאש הוא העיקר וזו הסברא נמי בערוך ובתר''י, דמזה שאינו מושל בנפשו יכול להיגרם סכנת נפשות. וא''כ גם בזמננו הדבר נמצא. אולם לפי מה שביארנו שיש כאן שתי טעמים נפרדים ממילא אי אפשר לברך וסב''ל.

חבוש על עניני גיוס

ולפי''ז כיום שלצערנו תופסים אברכים ובחורים ב"עוון" לימוד תורה, כי אין שכל בקודקוד מקבלי ההחלטות שלימוד תורה הוא זה שמציל את אנשי הצבא, והם חושבים בהיפך שאנשי הצבא הם שומרים עלינו ודורשים בעבור זה ''שוויון בנטל'' ועוד כל מיני מליצות. והם ממש כתינוקות שאינם מבינים כמה זה אחד ועוד אחד וחושבים שהם מבינים יותר מן הגדולים. ולכן בטיפשותם ובעזות רוחם עוצרים את טובי בנינו ''נזר הבריאה'' מי שתורתם אומנותם ר''ל. בכ''ז לפי האמור אין ליוצאים לברך הגומל כיון שלא היו בסכנת חיים. ויש לברך ללא שם ומלכות, או שמי שהתחייב בגלל דרכים וכיו''ב יכוון לפטור אותם, כדי לצאת גם לדעת הר''י מיגאש וה' יחזיר את כולם בתשובה אמן.

סברת הר''י מיגאש

הנה יש לשאול לדעת הר''י מיגאש, מה ראה שבחבוש הגם שאין פיקוח נפש בכ"ז מברך הגומל וזה יוצא דופן משאר המחוייבים להודות. ואחר העיון בס''ד נראה לבאר דחז''ל תקנו הודאה על חשש אובדן האדם, ואדם בנוי מגוף ונפש. כשהיה במדבר וכיו''ב היה חשש על אובדן הגוף וע''ז צריך לברך. ובחבוש היה חשש על אובדן הנפש וגם עליו צריך לברך. וק''ל.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]