מסע בזמן: חסידי אשכנז / מתוך עלון אחוותא מבית 'אחוות תורה'

בקיץ של שנת ד'תתנ"ו (1096), כשעברו כנופיות הצלבנים בערי הריינוס בדרכן מזרחה, כבר ידעו יהודי שפיירא, וורמייזא ומגנצא מה צפוי להם. הקהילות הללו, קהילות שו"ם בלשון הקיצור שדבק בהן, היו אז לב היהדות באשכנז, מקום מושבם של גדולי ההלכה ובתי המדרש המפוארים. תוך שבועות אחדים נמחה חלק גדול מהן. גברים, נשים וילדים בחרו במוות על קידוש ה' ולא בהמרת דתם, ויש שקיפחו את חיי עצמם ואת חיי ילדיהם כדי שלא ליפול ביד המטבילים לנצרות.

הזיכרון של אותם ימים לא הרפה מיהדות אשכנז במשך דורות. הוא נכנס אל תוך התפילה, אל הקינות, אל תפילת "אב הרחמים" שחוברה בוורמייזא ונאמרה תחילה בשבת שלפני שבועות ושלפני תשעה באב, ובהמשך בכל שבת ושבת. דור שלם גדל לתוך ההכרה שיהדות אינה מובנת מאליה, שיש לה מחיר, ושלעיתים המחיר הוא הכול.

מתוך הקרקע הזאת, הפצועה ורוויה בקדושה של מסירות נפש, צמחה כעבור כמה דורות חבורה קטנה של גדולי עולם שביקשו משהו אחר. לא עוד למות על קידוש ה', שזה כבר ידעו, אלא לחיות עליו. לקחת את אותה מסירות שהתגלתה ברגע האחרון, בעמידה מול החרב, ולמתוח אותה על פני חיים שלמים. כל בוקר, כל ברכה, כל מגע עם הזולת, הכול נעשה אצלם זירה של עבודת ה'. הם לא קראו לעצמם בשם. את הכינוי "חסידי אשכנז" נתנו להם דורות מאוחרים, כדי להבדיל בינם לבין החסידות שתקום במזרח אירופה כחמש מאות שנה אחר כך. בזמנם הם היו פשוט חסידים, במובן העתיק והפשוט של המילה: מי שעושים לפנים משורת הדין.

החבורה הזאת לא נולדה יש מאין. היא ישבה על שושלת. משפחת קלונימוס, שהיגרה במאה העשירית מאיטליה אל גרמניה, נשאה עמה מסורת עתיקה של תורת סוד, מסורת שהגיעה אליה, כך נמסר, מבבל ומחכמי המזרח. במשך דורות העמידה המשפחה מנהיגים לקהילות הריינוס, תלמידי חכמים שישבו על ההלכה ביום ועל הסוד בלילה.

בראש החבורה שאנו עוסקים בה עמד איש מן השושלת הזאת, רבי שמואל החסיד משפיירא. הוא היה ראש ישיבה, אך עיקר עניינו לא היה בפלפול ובחידוד. המהרש"ל, מגדולי אשכנז בדורות הבאים, כינה אותו "חסיד, קדוש ונביא". הוא עסק בכוונות התפילה, בעבודת הלב, בתורת הסוד, וחיבר את הפיוט "שיר הכבוד", אותו "אנעים זמירות" שאנו אומרים עד היום בשבת. פרקיו הראשונים של ספר חסידים, היצירה שתהיה לדגל החבורה, מיוחסים לו.

אך הדמות שתהפוך את דרכו של האב לתנועה הייתה בנו, רבי יהודה ב"ר שמואל החסיד. הוא נולד בשפיירא סמוך לשנת ד'תתק"י (1150), ובו התמזגו שני העולמות שלא תמיד דרים יחד בכפיפה אחת. מצד אחד היה תלמיד חכם גדול, בקי בש"ס ובפוסקים, שישב במחיצת בעלי התוספות ופסקיו נזכרים עשרות פעמים בכתבי בני דורו ותלמידיו. מצד שני היה איש הסוד, שקיבל מאביו את מסורת משפחת קלונימוס ופיתח אותה הלאה.

בשנת ד'תתקנ"ה (1195) עבר מן הריינוס מזרחה, אל העיר רגנשבורג שעל הדנובה, ושם פתח ישיבה. רגנשבורג לא הייתה אז מן המרכזים הגדולים, אך תחת ידו הפכה למוקד שמשך אליו תלמידים מובחרים. מסביבו התגבשה חבורה של אנשים שביקשו את אותה דרך, חיי חסידות ופרישות, עבודת ה' שאינה מסתפקת בקיום היבש של המצוות.

על דמותו של רבי יהודה החסיד נשתמרו מעט עובדות ושפע אגדות. כך דרכן של דמויות שהדור אוהב אותן: הוא מלביש עליהן את כיסופיו. אך גם מבעד לאגדה ניכרים קווים ברורים. הוא היה איש של ענווה קיצונית, עד שאסר על עצמו לחתום את שמו על ספריו, ולכן עד היום מתקשים החוקרים לזהות מה כתב בוודאות ומה מיוחס לו. הוא תבע מתלמידיו, ועוד יותר מעצמו, רף שאין כמעט מי שעומד בו. הוא חי בעולם שבו הגבול בין הנגלה לנסתר דק, שבו חלום נושא משמעות וסימן שמימי מחייב מעשה. ועם זה היה איש מציאות, מנהיג קהילה, פוסק הלכה, אדם שעמד בקשרים גם עם שליטי הסביבה הנוצרים. החיד"א, מאות שנים אחריו, מעיד שראה בעיניו חיבור על אסטרונומיה פרי עטו.

החיים בחבורה הזאת היו תובעניים בצורה שקשה לדור שלנו לתפוס. החסיד נדרש לשקול כל מעשה לא רק על פי תוצאתו אלא על פי כוונתו, לבחון את עצמו בלי הרף, לחשוש מן הגאווה הנחבאת בכל מצווה. הוא נדרש לוותר על הנאות מותרות, להקדים את חברו בכבוד, לסבול עלבון בשתיקה, ולראות בכל פגיעה שהוא סופג כפרה ובכל פגיעה שהוא מסב חטא הטעון תיקון.

עבודת התשובה הייתה במרכז עולמם, ולא תשובה שמתעוררת אחרי החטא בלבד, אלא תשובה כדרך חיים מתמדת, בדיקה יומית של הלב. הם פיתחו שיטות של כפרה ותיקון, סיגופים ותעניות. ובתוך כל החומרה הזאת פעמה אהבה גדולה, אהבת ה' שהיא ליבה של תורתם, געגוע שהפיוטים שלהם מלאים בו עד גדותיהם.

תלמידיו של רבי יהודה החסיד היו לעמודי התווך של יהדות אשכנז כולה. ביניהם רבי יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע", מספרי ההלכה היסודיים של אשכנז; רבי משה מקוצי, בעל ספר המצוות הגדול, הסמ"ג; ומעל כולם, לעניין שלפנינו, רבי אלעזר מוורמייזא, שיהיה לתלמיד המובהק וליורש הרוחני. רבי אלעזר, שייקרא לימים על שם חיבורו "בעל הרוקח", הוא שיעלה את תורת החבורה על הכתב ויפתח אותה אל הרבים, בניגוד לרבו שהסתיר. אך לכך נגיע בהמשך.

מה בעצם ביקשו בני החבורה האלו? כדי להבין זאת צריך לשמוע את השאלה שעמדה בלבם, שאלה שאינה נשמעת מהפכנית ובכל זאת היא חותרת עמוק. אדם יושב ולומד את ההלכה, יודע מה מותר ומה אסור, מקיים את המצוות כתיקנן. האם בכך מילא את חובתו? חסידי אשכנז השיבו: לא. יש מעבר לכך. יש רובד של רצון אלוקי שאינו כתוב במפורש בשום ספר, שאינו נמסר כהלכה פסוקה, ושבכל זאת מוטל על האדם לחפש אותו ולקיימו.

השאלה הזאת, התמימה לכאורה, היא שתיתן לחבורה את תורתה, את גדולתה, ואת המתח שילווה אותה. שכן מי שמבקש את רצון ה' מעבר לכתוב, פותח פתח שלא קל לסגור. בו, ובמה שיצא ממנו, נעסוק בפרק הבא.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

?️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

? לקבלת העלון למייל:
[email protected]

? להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus