"אתה יכול טיפה להגביר?" ביקשה להגביר מחמאה ובעלה החזיר לה בקטנה

זה התחיל מזה שעשיתי קציצות ברוטב.

לא, אלו לא היו קציצות.

זה התחיל מזה שעשיתי איזה סלט 'פרש' מדהים כזה בעל סלסולים.

לא, אולי פשוט ערכתי את השולחן מהמם?

אני לא זוכרת מה זה היה, וזה בכלל לא משנה, אני רק זוכרת שהתאמצתי שזה יצליח, ביג טיים, שרציתי לשמח במה שעשיתי את האחרים המשמעותיים לי פה.

זה היה 'נים ההרגשה'.

הסיפורים והפרטים של החיים, לא באמת משנים. בעולם הרגשות אין רק עסק עם 'רגשות' יש גם עסק עם 'נימי רגשות'. אז התאמצתי מאוד באותו יום, והשתדלתי מאוד, שייצא טוב.

ואז בעלי הגיעה, ראה, וזרק לחלל הסלון, "איזה יופי". קטן כזה.

המשכתי לעמוד שם, מרגישה בנימים שההתפעלות שלו היתה אמנם נוכחת אבל בשבילי לאותו יום? קצת מדולדלת, פחותה, ציפיתי לשמוע יותר תרועות היידד.

פינת התיאוריה ונחזור לחיים?

בגירסת הבריאות המקורית שלנו כולנו נולדנו עם לב יהודי ענק שזקוק להרבה אהבה ורוצה גם לתת ממנה.

אחד הניסויים הנפלאים המוכיחים כמה כולנו צריכים אחד את המראה הרגשית האוהבת של השני, הינו ניסוי פשוט שנעשה לפני כמעט ארבעה עשורים. "סטיל פייס", הוא נקרא, לשון "פנים דוממות", ביצע אותו ד"ר טרוניק, איש חביב.

מה ראו בניסוי?

ראו אימא, יושבת מול התינוקת שלה. בשלב הראשון רואים שיש ביניהן, אהבה, חיוך, קשר דו כווני, נחת שמועברת מאחת אל השניה.

ואז, ד"ר טרוניק מבקש מהאימא, כחלק מהניסוי, להסתובב אחורה ולחזור לשבת מול הבייבי שלה. הפעם, בפנים חתומות. קרירות. ללא מבע. 'נמצאת-נוכחת', אך לא מתייחסת.

זה לקח שניות בודדות. וואי זה היה מדהים לראות: מול הפנים הקפואות של אימא, התינוקת חיפשה מיד את המבט האוהב שלה, ביקשה אישור קיימות, תגובה כלשהי, אבל האימא בכוונה, נותרה באדישות שלה. פנים בול עץ. התינוקת המשיכה לבקש מבע, עם היד ניסתה לגעת בפנים של אימא, עם הקול שלה היא הגבירה בכי. כלום לא עזר. זו הייתה תינוקת שעוד לא יודעת לדבר, אבל הנשמה, אין לה גיל, היא תמיד מבקשת קשר.

כשהאימא לא נענתה, התינוקת התחילה להשתגע: צעקה, בכתה, זעקה בשפתה, "אני זקוקה ליחס", "את פה איתי?", "אני חייבת שתתני לי אישור שאת רואה אותי, שיש ביננו חלופה של מידע, שאנחנו אימא וילדה, שיש אהבה".

עכשיו נחזור לחיים? נחזור הביתה? לא לפרטים של סלט או קציצות נחזור לנימי הרגשות. זה הבית האמיתי.

זה לא משנה עכשיו למה, ומאיפה הוא בא, אני הרגשתי שאני צריכה וואו גדול.

היו לי, עכשיו כשאני מנתחת וכותבת, שלוש אופציות לתגובה כשהרגשתי שההתלהבות שלו אינה מרקיעה.

1. לכעוס עם להגיד, "מה אתה לא רואה איזה מהמם זה?"

2. לכעוס בלי להגיד, לפרצף כמו תינוקת, להתכנס באכזבתי העלבונית, לתכנן שתיקות ונקמות אינפנטיליות, לחכות שהוא ינחש לבד.

3. החלטתי שאני הולכת על מתכון אחר.

"אתה יכול טיפה להגביר?" שאלתי את בעלי.

"מה?" הוא קימט מצח, "להגביר, להגביר את עוצמת האמפליפאייר של המחמאה.

 "טיפה תגביר, טוב?", והוא מיד הבין, וצחק, ואהב, והגביר. מה זה הגביר!

כמה ימים אחרי, הוא קנה לכל המשפחה משהו כייפי יקר, כזה שכולם נהנו ממנו בענק. "חשבתי שתתפעלי יותר", הוא לחש לי בצד, "אני צריך שתגבירי", הוא אמר, אני צריך שתגבירי קצת, גם".