תשובה היא עמוקה יותר: לא כל מה שחוזר אלינו מצליח להיכנס פנימה / אפרת ברזל

אז איפה הייתי כאן בשבוע שעבר?

הייתי ונשארתי, ברצון הכן והאמיתי לחוות אלול משמעותי. באיך לפענח את רמזי אלול המטפטפים עלינו מלמעלה ופוגשים בתוכנו שדה אישיותי, למטה.

 הייתי ונשארתי במחשבות, איך לחבר נכון בין הזמן הקדוש הזה, ואנחנו, לפני שהוא יעבור אחורה אל ההיסטוריה של חודשי העולם וכבר לא נוכל להשתמש בו כלל.

זה מדהים לראות ואחר כך להבין איך ומדוע, מדי פעם קופצת אלייך דווקא מילה אחת מתוך התפילה, או צמד מילים, המהווה ביטוי, כאילו המילים צועקות אלייך, "תגידי? את רואה אותנו? את יכולה שנייה לחכות? לאן את ממהרת? בואי תראי מה יש לנו להציע לך, יש בנו כל מה שאת מחפשת. ברור שכבר קראת, ואמרת, וחלפת עלינו מיליון פעמים בחייך, אבל תני שנייה להסביר לך משהו שאת מבקשת".

וקצת כמו בהשאלה, מהמשפט ההוא שאומר, "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע", שזו בעצם דרך להגיד, שהידע היה שם תמיד, שהמילים והביטויים מונחים שם כבר דורות, איפה את היית? כי הם מצדם יושבים ומחכים לצד המתעניין שבך, שיפגוש אותם, ויכיר את עומקם.

זה כבר כמה חודשים שתלויה לי מול הפנים מודעת ראשי התיבות של אלול במשמעות 'שני צדדים':

 "אני לדודי ודודי לי",

"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך",

"איש לרעהו ומתנות לאביונים",

בכל ראשי התיבות האלה יש 'דו', יש יחס, יש קשר, יש מכאן לשם, יש תנועה, יש מערכת, יש יחד.

זה תמיד יהיה נושא שמעניין אותי: אנשים, חיבורים, ניתוקים, תהליכים, ואיך מבטאים את הרגשות מאחורי הלוגיקה הזאת, במילים.

לא פלא שהנושא הבא לא נתן לי מנוח. וחיפשתי, ושאלתי, וניג'סתי, ולא הרפתי: למה זה שהביטוי שמתאר את פעולת הנפש החשובה ביותר שחז"ל מבקשים מאיתנו לפעול על פיה בימים האלה, מכילה שתי מילות תהליך בעלות משמעות דומה – "חזרה בתשובה", למה צריך שתיים כאלה ביחד? שתיים דומות כל כך. גם לחזור אל המקור הטהור וגם לשוב?

זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, העברית הקדושה שבה אנחנו זוכים לדבר אל ה', לא תיתן סתם לרפטטיביות לקרות. זה לא יתכן שבפעולת הסטארט-אפ היהודית הגאונית הזאת, שמאפשרת לקחת את העבר שלך ולשנותו בהווה, כך שישפיע על העתיד שלך, משתמשים בשתי מילים זהות. זה הרי לא יכול להיות.

הברכה היהודית המתוקה הזאת, שסיפרה לי עליה, נוני, חברתי, מקפלת בתוכה את הקסם הזה, "שיהיה לך עתיד טוב",

איזו ברכה יפה? זאת בדיוק כוחה המהפך של תשובה.

לקחת עבר ולהכניס בו באופן נכון, את הכוחות התורניים הנכונים שלך, אל עתיד משופר.

אז הלכתי וחפרתי הרבה מאוד זמן, ומצאתי לי משהו שעשה לי מנוח, והיגיון. הוא ארוך ועוד יותר ארוך, אבל אני חושבת שאני יודעת להסביר אותו בקצר.

למה זה שיש גם פעולת חזרה וגם שיבה?

זה מעניין כל כך שהבקשה הראשונה שאנחנו מבקשים מה' בתפילת שמונה עשרה היא חנינה של דעת. זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים. לדעת מה לעשות עם מידע שיגיע אלינו. חלק יגיע כחכמה, חלק יתערבב עם האישיות שלנו ויצור - בינה, חלק יעובד בשכל, כי במהלך החיים שניתנו לנו, בכל עשירית שניה כמעט, יחזרו אלינו עוד ועוד פרטים: צבעים, צורות, מילים, מראות, שמועות, סיפורים, טעמים, ריחות, פנים מאירות, פנים חמוצות, יחזרו אלינו מחמאות, אהבות, בשורות טובות, בשורות פחות טובות, יחזרו אלינו ביקורות, ותלונות, מריבות וטענות.

 זה תמיד יהיה אנחנו מול משהו אחר. אנחנו, יחד עם משהו אחר.

כאנשים בוגרים ובטח ובטח כילדים, כשיהיה לנו קשה, או מבלבל, מבקש או מסקרן, אנחנו נצטרך לעזרה מהאחר, אנחנו נשליך על הקרובים עלינו כל מיני פחדים, ושאלות, קצת כמו שהנכדה שלי, בת השנתיים וחצי, אלה, שואלת את ההורים שלה, כל שניה, "אמא מה זה?", "אבא מה זה?", והיא מחכה שהם יחזירו לה תשובה.

אנחנו פוגשים כל הזמן המון מידע שחוזר אלינו.

יופי, עכשיו המידע חזר, והוא אצלנו. ה' חנן אותנו בו. כמו בתפילה.

אבל זה לא מספיק.

הבקשה הבאה בתפילת שמונה עשרה, מיד אחר כך היא, 'השיבנו אבינו לתורתך'. זה לא מספיק לדעת, זה לא מספיק שחזר אלינו מידע. יש הרבה אנשים שיודעים הרבה דברים,

"וידעת היום, והשיבות אל לבבך".

זה שקיבלת ידע, זה מעולה, לבריאות. עכשיו יגיע תפקידך היהודי היעודי האמיתי:

להשיב את כל אלה אל הלב שלך- המאמין, התורני, הבוטח, המכניס פנימה חלקים שאיבדנו עוד כשהמלאך סתר לנו והשכיח, חלקים שתרמנו לפעמים לאחרים תמורת אהבה או יחס מדמויות סמכות שרצינו שיעריכו אותנו ויתנו לנו מקום.

ההשבה מגיעה אחרי החזרה. חזרה אינה מספיקה, צריך להכניס אותה פנימה בפעולת השבה. קליק. פנימה.

תשובה היא עמוקה יותר, היא קרובה יותר הביתה, תשובה מביאה אותנו אל מקום נקי טהור ומוכר, מהעבר. התשובה, היא כל כך גדולה, היא זאת שמגעת עד כיסא הכבוד.