מה כבר יכול להיות בעגבניה, אבקת מרק וקו אדום...

ימי הרחמים והסליחות אינם מסתיימים בתקיעת השופר של מוצאי יום הכיפורים. עד הפתקא טבא ההושענא רבה ניתנת לנו ההזדמנות לערוך חשבון נפש ואולי גם לבקש סליחה.

אינני "מחזיק מעצמי" כיהודי בעל עלייה. משתדל למלא חובותי כיהודי "פשוט". ובימי שיגרה לא אחת מוצא אני את עצמי במסגרת אותו כרסום מתמשך של היצר הרע, מלאך ערמומי שאינו מבקש מן האדם לשנות את עולמו ביום אחד. אלא "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך", עד שהדברים שהיו בעבר בלתי מתקבלים על הדעת הופכים כמעט מבלי משים לחלק משגרת החיים, מה שנקרא "קו ה 10- של אמש הוא קו ה-0 של היום..".

בעת האחרונה ישבתי עם ידידי י.מ. הנושא בתפקיד בכיר ועם א.ו., מגדולי הפילנטרופים של עולם התורה והחסד בדורינו. השיחה נסובה איך לא אודות "המצב".

ידידי י', המחזיק בתארים מהטכניון ואוניברסיטת חיפה הציג את דילמה הנוגעת לסוגיית הצבא, האקדמיה והתעסוקה- למעשה בכל עולם "ההשתלבות", הכניסה למסגרות הללו נעשית מתוך כוונות טובות במטרה להתפרנס להתקדם או לתרום, אולם, לא כל הנכנסים והנכנסות יוצאים כפי שנכנסו.

השינוי לא יתרחש באבחה, אלא אדרבה, דוקא העובדה ששום דבר דרמטי ודרסטי אינו מתרחש, היא זאת המאפשרת לשינוי לחלחל.

י' סיפר על כניסתו לקפיטריה באוניברסיטה. הוא הבחין כי תעודת הכשרות אינה הולמת את הרגליו ואת הערכים שעליהם גדל בבית הוריו והדיר את רגליו מן המקום.

למחרת עלתה מחשבה חדשה. רגע, מה כבר יש בסלט מלפפון עגבנייה וגמבה? מקסימום אעשר את זה בעצמי. והסלט, כדרכם של סלטים, נראה תמים למדי, בהמשך כבר נשמעה שאלה נוספת ומה כבר יכול להיות בדג?

וכאן טמון "הסיפור".

לא הסלט או הדג הוא הנושא, אלא, השאלה היא שהשתנתה.

אתמול שאל האדם את עצמו האם המקום עומד באמות המידה שעליהן גדל. היום הוא שואל "מה כבר יכול להיות" ומחר הוא כבר אינו שואל כלל.. הקו האדום.

זאת "אסטרגיית המלחמה" של אותו מלך זקן וכסיל, הוא אינו מבקש או מציע לוותר על העקרונות. הוא רק משכנע ומציג כי במקרה מסוים זה העקרונות אינם באמת משמעותיים ורלוונטיים.

וההמשך הוא מדרון תלול שסופו מי ישורנו.

ידידי ומורי הרב מ.ק. סיפר לי על מקרה נוסף שיש בו כדי להמחיש עד כמה המציאות עלולה להיות מורכבת יותר מכפי שהיא נראית לעין.

במסעדה חלבית בבת ים הנושאת תעודת כשרות שאינה מהדרין וללא משגיח צמוד, נכנס מאן דהוא לאכול רביולי ניוקי וכדומה. מה כבר יכול להיות? הרי מדובר במאכל חלבי. חמרי הגלם לכאורה הם "מוצרי מדף". את הפרודוקטים אפשר לרכוש בכשרות מהודרת. הגבינה, השמנת, הבצק כשרים לעילא ולעילא. מה כבר יכול להשתבש? אלא שמסתבר כי ישנם שפים המוסיפים לתבשילים הללו "נופח ואמירה משלהם" אבקת מרק במקרה דנן. ולעיתים אבקת המרק היא בשרית. וכך מאכל שנראה חלבי ותמים לחלוטין עלול להפוך בשילוב השמנת למכשלה חמורה. האדם היושב ליד השולחן אינו רואה את אבקת המרק הוא רואה צלחת רביולי. הוא אינו יודע מה התרחש במטבח. והוא בוודאי אינו מעלה בדעתו כי דוקא במקום שבו הכול נראה פשוט כל כך, עלולה להסתתר בעיה הלכתית משמעותית. ואין כל "כוונת זדון" מצד אנשי המטבח, אלא פשוט לא נתנו תשומת לב לענין.

עו"ד רוני פאלוךצילום: באדיבות המצלם

לשם כך בדיוק קיימת השגחת כשרות אחראית. לא כדי להעניק תעודה למסגור על הקיר אלא כדי לדעת מה באמת מתרחש מאחורי דלת המטבח.

ההחלטה להציף את הדברים ברבים התקבלה אצלי בעקבות מקרה שאירע בשבוע שעבר.

נכנסתי למקום ברמת גן הנושא תעודת כשרות שאינה מהדרין. לא לסעודת מלכים (למרות שאני בן מלכים..) לא לארוחת גורמה. רק לרכוש "סנדוויץ' פשוט". בתפריט מופיעים מוצרים בשריים וחלביים, שאלתי את המוכר כיצד הדבר מתיישב עם הכשרות, תשובתו הייתה מרגיעה להפליא, "הכול מיוצר ממש בנפרד".

נו יש תעודה. יש הפרדה. יש הסבר. ומה בסך הכול ביקשתי? סנדוויץ'...

אלא שבאותו רגע ממש עמדה לצידי לקוחה וביקשה להזמין סלט. אינני זוכר את כינויו של הסלט, הוא היה מבוסס על חזה עוף וחסה, ואז ביקשה הלקוחה לתבל את הסלט ב-"בולגרית".

גבינה בולגרית. על סלט עם חזה עוף, עמדתי שם והבנתי עד כמה הביטוי "מה כבר יכול להיות" אינו שאלה תיאורטית אלא מציאות המתרחשת לנגד עינינו.

בכוונת מכוון אינני מציג משפט סיום, אלא זאת קריאת השכמה.