להביט לאחור בהודיה: סטנדר קטן, אופניים בלי גלגלי עזר וחופה אחת מרגשת
"הסתכלתי בזום אאוט על הילדה הקטנה מגן גולן שהבינה שיש בורא לעולם ולא ויתרה עד שמצאה אותו". אפרת ברזל בטור אישי לרגל חתונת בנה יהונתן, בו היא נזכרת בחופה המרגשת, בביקורים בישיבת חברון ובלילות הקרים בגבעת מרדכי, ועד לרגעי הילדות המתוקים עם הטלית הקטנה ושדה הסביונים
- אפרת ברזל
- י' כסלו התשפ"ז
שבת שבע ברכות באולמי וגשל שבאופן סודי רק בעלי ואני מבינים את המשמעות הסמלית והקדושה שלה עבורנו כאמא ואבא, בעלי תשובה. אולי אדבר על זה בשיחת הנשים שנעשה שם בשבת, אחרי הסעודה.
טיפה אחורה,
החופה המרגשת הזאת שלכם עם הרבנים החשובים האלה, שעמדתי תחתיה, הייתי לגמרי בתוכה, אבל כל הזמן הסתכלתי גם בזום אאוט מחוצה לה, כמתבוננת, על הילדה הקטנה הזאת מגן גולן שהבינה כששיחקה בארגז החול, שיש בורא לעולם ולא ויתרה לעצמה עד שמצאה אותו.
עוד אחורה?
הדירה הירושלמית הקטנה והמתוקה שעיצבתם לעצמכם בשבועות האחרונים, זוג מקסים שכמותכם, אצל אהרון בשכונת רמות. אבא שלי שנשלח ברצון לאיקאה, סניף נתניה, ואסף לפי מספר שהורתי לו, שני ארגזי קרטון של מוצר שרציתם, מוצר שהיה במלאי רק שם. "מה יש כאן בתוך הארגזים שהבאתי?" הוא שאל אותי כשכבר הגיע עם הסחורה לבני ברק כדי להעביר אותה למכונית אחרת שתיסע עם הארגזים לירושלים, "מדפים לספרי הקודש של יהונתן החתן, אבא", אמרתי לו, "הווו, אני גאה להיות הנושא של המדפים שיישאו את הספרים של עומק לימוד התורה של הנכד שלי" הוא אמר, "נו", עניתי לו, "אם אתה לא לומד תורה לפחות תהיה ה'נושא של נושא' הספרים", וצחקנו והיינו הכי רציניים, "גם כנושא של הנושא זה נחשב שיש לי חלק, נכון?", אבא ענה, ושוב צחקנו.
עוד אחורה?
הלילות הקפואים של גבעת מרדכי בהן הייתי משאירה לך מרק מחוץ לישיבה, מחביאה אותו בתיאום איתך בקופסא חד פעמית עגולה חומה עם מכסה שקוף על ארון החשמל בצד של הסלעים מול החדרים, כי גם אני כבר עייפה וכבר חייבת לחזור הביתה, ואתה עמוק בלימוד ואני לא רוצה להפריע, "רגע אימא, עוד מעט יוצא לקחת". הטלפון שלך אחרי כחצי שעה, "מצאתי, ממש טעים".
התודה מאירת הלב והמעריכה שלך, שאין לה קץ ויש בה כל כך הרבה כבוד אלינו.
עוד אחורה?
ההתגנבות שלי לתוך ישיבת חברון, רק כשהיית מרשה ואף אחד לא רואה, כדי לדעת איפה אתה ישן, ואיזה חדר מבולגן בחורים יודעים לייצר. המנורה הקטנה העומדת ששמתי לכם על השולחן עם האור הצהוב והחם, המטאטא שביקשתי שתביא לי, המגב, מה שמצאתי מתחת למיטות כשניקיתי, הווילון שהסכמת שאתלה. כמה, כמה הורים רוצים להיות חלק מהחיים של הילדים שלהם. כמה אתם רוצים להיות חלק משלנו.
החופשה הזאת, בין הזמנים ההוא, כמה שנים עוד לפני, שבה שאלתי אותך בשקט שאפשרה החופשה, בדממה שהתיר הנוף, "איך, איך בנית את עצמך, ילד שלי, איך הפכת להיות כזה תלמיד חכם. ספר לי, ספר לאימא את סיפור הלימוד שלך". וסיפרת. זה היה ממש מעניין.
עוד אחורה?
היום ההוא שהכנסתי אותך לכיתה א' בחיידר, והרב בן-שלום חיכה לך עם החיוך הגדול שלו.
עוד אחורה?
הגן הזה, גן רחלי, ברעננה, השביל בירידה בדרך חזור, זה שלימדתי אותך בו, כי היה שיפוע שנתן תנופה, לימדתי אותך לנסוע בו על אופניים בלי גלגלי עזר, וקלטת ברגע את המשימה.
עוד?
הטלית הקטנה שבחרת בידיך הקטנות מכל מבחר הגלימות שהיו מעורבבות בארגז התחפושות הביתי שלנו, זה מהקש הבהיר, טלית שהייתה בכלל של אבא עוד מבר המצווה שלו במלון דניאל בהרצליה. לא הפסקת להתעטף בה כל יום, כל יום, מהרגע שנכנסת הביתה מהגן ועד שהלכת לישון.
הכובע השחור שהיה עליך קבוע, הכובע של שמוליק אבר שכבר היה בחור ונתן לך כשקנה חדש את הכובע הישן שלו, גם איתמר ויניצקי, גם עילי, הסטנדר הקטן שקניתי לך מעץ סנדוויץ' ופורמייקה תואמת מ"הכל לגן", והסידורים שהחבאת שם בתא הקטן, בלי שבכלל ידעת עוד לקרוא.
העיניים החושבות שלך כשסבא שמואל ע"ה שאל אותך "מהי האות החמישית מתחילת האלף ב'", ומיד ענית, "ומהי האות החמישית מהסוף?" ומיד ענית. והוא התמוגג. "איך ילד כל כך קטן יודע מיד לענות?" כי ידעת גם בשלוף לענות על מי היא האות השמינית מהסוף, והחמש-עשרה מהסוף.
אני בת חמישים וארבע, עד היום כדי לחשבן את הנתון הנ"ל אני צריכה עשר אצבעות לי יש, וגם, לא בטוח שאצליח.
השדה של הסביונים בגבעת-חן שהלכנו אליו יחד כל עונה, כל עונה, כדי לבדוק, לבדוק שוב מהרגע שהופיעו ניצנים ועד לאופק הדונמים הענק של השטיח הצהוב האינסופי שה' פרס לפנינו שם. וואו. זה היה מרשים. היינו עומדים ומסתכלים. ההתבוננות שלך על הפלא האלוקי הזה שרק הוא יודע לצבוע, הגבעולים שקטפנו יחד כשעלי הכותרת שלהם כבר הפכו להיות 'סביון סבא', ה'פווווו' הארוך שעשינו עליהם, המבט העוקב שלך על איך שהם עפו. הבטחתי לך שאלה הם הזרעים של הסביונים שיצמחו כאן בשנה הבאה כששוב נבוא לראות.
האכזבה בפעם האחרונה כשבאמת באנו ולא היה אפילו סביון אחד. רק טרקטורים שחפרו ועדרו והתחילו שם לבנות. והרסו לנו את השדה. זה היה עצוב.
עוד אחורה?
הברית שלך, שרציתי שתהיה בבית הכנסת לדרמן כי זה סימל לי 'שיא של קדושה', ולא הצלחתי, כי אי אפשר היה להביא בשנים האלה משפחה חילונית, ל "סמטאות בני-ברק", כמו שאבא היטיב אז להסביר, וצדק.
הלידה שלך במעייני-הישועה, הלידה הכי קלה שיש, ביום הקדוש הזה שנקרא הושענא רבה.
עוד אחורה?
הנשמה שלך שרצתה לרדת לעולם ולפגוש ב-ז' בכסלו תחת החופה את אביגייל שלך.
ועוד טיפה טיפה אחורנית?
(התאריך הזה לחתונה, ז' בכסלו, שנבחר, בכלל בלי כוונה, סתם כי האולם היה פנוי, ותודה לענבלי, ששמה לב ואמרה לי, שאם היא זוכרת נכון היא איפשהו קראה, ש- ז' בכסלו, בדיוק היה תאריך החתונה של הרב קניבסקי והרבנית זצוק"ל לפני שבעין וחמש שנה).
להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 

הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות