י"ב סיון התשפ"ד
18.06.2024

על סגן שר שאינו עציץ ושר שהוא בקושי דחליל

החגיגות נגמרו. התוצאות ידברו: יעקב ריבלין מפרט בטורו השבועי את המטלות הניצבות בפני הח"כים החרדים

על סגן שר שאינו עציץ ושר שהוא בקושי דחליל
שששש


למי שאין יומרות לשבת על הכסא החשמלי של ראש ממשלה בישראל - הרגע בו הוא מוכתר לשר הוא פסגת חיים. טכס ההשבעה במליאת הכנסת. הצילום בבית הנשיא. טכס חילופי השרים, והרגע המתוק מדבש של פתיחת הדלת האחורית של מכונית השרד השחורה. מרגע זה ואילך אין הנבחר נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן עוזר צמוד לו הממהר למלא את רצונו כעבד קמיה מריה. מרבית המאושרים שעברו את המטראפוזה הזאת לא חזרו לעצמם גם כאשר התהפך עליהם הגלגל וסיימו את החיים הפוליטיים. אחד מהם ראינו השבוע בלובי של רמדה בירושלים. כלום כבר אין לו. רק שיחות עם נושים עצבניים הדורשים את כספם. ובכל זאת- גינוני המלכות עדיין נשארו. רק העוזרים וכל הצוות נעלמו.

האיש שנכנס השבוע למשרדי הכלכלה הנגב והגליל (ובאופן לא רשמי גם למשרד הדתות) שידר בשפת הגוף שלו שכל האמור לעיל, בתחום האמונציולי לפחות, פוסח עליו. מי שצפה בו במעמד חילופי השרים היה צריך להתאמץ כדי לראות חיוך אמיתי אחד על השפתיים. אם היו אחד או שניים כאלה הם נשמרו לבני המשפחה הקרובה, ובמיוחד לאמא שבאה במיוחד לטקס. לכל היתר הוא שמר את הבעת הפנים החמוצה כהה שלו האומרת: ראיתי. שמעתי. ידעתי. עכשיו מי שיש לו מה לומר לי שיבוא. מי שלא, שיצא מאולם הישיבות וילך לעבוד. ככה לא נראה אדם שהגיע לפסגת חיים אלא מי שכבר היה בה, התרסק אל הסלעים והצליח איכשהו לטפס שוב למעלה. רק הוא יודע באיזה מהירות אפשר לצנוח שוב למטה.

חגיגיות ואושר לא היו בטכס אבל פטור בלא התרגשות שקצת מטשטשת את החושים כנראה שאי אפשר. בדברי הפתיחה שלו לצוות העובדים סיפר השר הנכנס, הרב אריה מכלוף דרעי, על תחושתו של מי שחוזר לחיים הציבוריים לאחר שנים ארוכות של היעדרות. אני מרגיש, כך דרעי, כמו חוני ששם סביבו עיגול ויצא ממנו לאחר שבעים שנה לקראת עולם חדש שנגלה לקראתו. מאיפוא הוא מצא את הסיפור הזה? רק היושב במרומים יודע. במקורות התלמודיים ומדרשי חז"ל המצויים בידינו מסופר על אחד בשם חוני שעגל עיגול ונכנס לתוכו עד שירד גשם, ועל עוד אחד, או אותו אחד (יש מחלוקת בעניין) שהלך לישון במערה וקם לאחר שבעים שנה. התרגשות של טכסים ממציאה כנראה סיפורים חדשים.

העובדים החילונים לא בקיאים במדרשי חז"ל, אך את העומד מולם הם קלטו ברגע אחד. מי שיעבוד ויביא תוצאות יזכה לדלת כניסה פתוחה בלשכת השר. מי שבא לשרוף את הזמן, כמו תשעים אחוז מעובדי המדינה, יחטוף על הראש כמו שנהוג במגזר הפרטי. כל עובד בכיר יקבל רשימת יעדים על בסיס יומי ושבועי. החלטות יתבצעו מהיום למחר. הטלפונים צריכים להיות זמינים גם בשעות המאוחרות של הלילה וצריך להיות מוכנים לדווח בכל רגע על מה שנעשה או שלא נעשה. מבט אל הפנים הנדהמות של הצוות הבכיר לימד שאף פעם לא דיברו איתם בשפה הזאת. אני אדם שתופס מהר וחסר סבלנות, הבהיר להם השר הנכנס, דברו איתי קצר ותבואו אלי עם תוצאות. הבהרה נוספת: אחרי כל הממבו ג'מבו ששמעתם מהקודם לי (השר בנט שנאם רבע שעה על הישגיו במשרד) אותי מעניינים דברים אחרים עליהם תשמעו ממני אישית בימים הקרובים.

קודם לטקס נועד דרעי עם היועץ המשפטי של המשרד ודרש ממנו להכין נוסח הצעת מחליטים לישיבת הממשלה של יום שלישי השבוע המבטלת החלטה מאוגוסט 2013 בנושא הקריטריונים לתשלום במעונות היום. היתה זו ההחלטה אולי הנבזית והשערוריתית ביותר של ממשלת לפיד בנט שאמורה הייתה להכות בעשרות אלפי משפחות חרדיות בכיס יותר מכל גזירה אחרת. גם מהקיצוץ בקצבאות הילדים. מדובר בתוספת של מאתיים שקל לחודש לכל ילד שרק אחד משני הוריו עובד בשנת 2014 וביטול מוחלט של הסבסוד הממשלתי (אלף ₪ לחודש) לשנת 2015. ישום ההחלטה היה אמור למוטט כליל את מגזר נשות האברכים העובדות. בפועל זה לא מה שהיה קורה יען כי הנתונים הממשלתיים לימדו על גידול מעניין של שבעים אחוז במספר המשפחות ששני בני הזוג עובדים במעונות החרדים. איך קרה הנס? לפיד והכתבים הכלכליים משוכנעים שהאברכים יצאו לעבוד. לכותב השורות יש הסבר אחר הקשור בחוסר הסנכרון שבין מחשבי משרד הכלכלה והמשרדים האחרים. הנה עובדה היא שבנתוני הלמ"ס יש גידול של שמונה אחוז בלבד במספר החרדים העובדים.

כך או כך. הלשכה המשפטית של המשרד (אגב. גפני טוען כבר שנים, ויש לו את כל ההוכחות לכך שמשרד הכלכלה הוא זרוע של אגף התקציבים במשרד האוצר) הערימה נימוקים וטענות למה זה לא יכול להיות ובהתראה כל כך קצרה. אבל הבוס החדש לא רצה לשמוע. אם אתם לא תכתבו את הנוסח החדש לישיבת הממשלה, הזהיר, יעשה זאת גורם חיצוני אחר. למחרת בבוקר הנוסח היה מוכן ואושר בישיבת הממשלה של יום שלישי. אם לשר החרדי הקודם במשרד היה רק שלושים אחוז מהתעוזה הזאת הוא לא היה מסיים שם קדנציה רק עם ההישג הנפלא של שלושה קורסים מקצועיים למוהלים ושוחטים.

חיים על זמן שאול
מעבר לנמרצות וחוסר הסבלנות לעצלות המנגנון הממשלתי - דרעי חי בתחושה של זמן שאול. הוא לא יודע כמה זמן הממשלה הרעועה הזאת תחזיק מעמד, והוא לא מאמין לסיפורים על נסיונות לגנוב ח"כים שיערקו מהאופוזיציה לקואליציה, האופציה היחידה שהממשלה לא תתרסק עד להעברת התקציב והחוקים החרדים בעוד חמשה חודשים היא צירוף של מפלגת העבודה לממשלה. במקרה כזה תהיה חלוקת תיקים חדשה בממשלה ושתי המפלגות החרדיות יאלצו לוותר על כמה מנכסיהן החשובים ביותר.

הנה. כבר השבוע התקשתה הקואליציה לגייס רוב בכמה הצבעות לאחר שכמה מח"כי הליכוד התמהמהו מלהגיע. וזה עוד לפני מה שעומד לקרות בשבועות הקרובים כשהקרב בין נתניהו וגלעד ארדן על רקע השינויים במשרד התקשורת ועצירת המהפכה של התחרות בשוק הטלפוניה הקווית (השמועות במערכת הפוליטית לוחשות על דיל בין המשקיע הגדול בבזק, שאול אלוביץ, לנתניהו בנושא זה. בזק, לפי השמועות, תקבל השהיה בתחרות והמשקיע יפתח ברשת המקוונת שבבעלותו ערוץ חדשות בסגנון ישראל ביתנו) יעלה לטונים גבוהים. מה יריץ את ארדן להצבעות בשעות לילה מאוחרות על נושאים חשובים? כלום.

אם ארדן יסתובב חופשי במסדרות יתכן מאוד שיפגוש שם גם השר סילבן שלום שבמקרה שכח גם הוא את הדרך למליאה. בישיבת הממשלה השבוע הצביע שלום נגד העברת מנהל התכנון ממשרד הפנים למשרד השיכון. הוא כמובן הפסיד אבל מי שמכיר את סילבן יודע שהאגו לא נותן לו להצביע בכנסת לטובת הצעות שהוא התנגד להם בממשלה. להצביע נגד הוא לא יוכל. בכל זאת שר בממשלה. אבל אם יעדר במקרה מההצבעה הוא אפילו לא צפוי לקבל טלפון נוזף מראש הממשלה. מקסימום ממצליף הקואליציה המסכן.

ברוח הימים שכל ח"כ הוא מלך, יכול לקום פתאום איזה ח"כ אלמוני בשם דודי אמסלם, עד לפני שלושה חודשים יו"ר ועד העובדים בעירית ירושלים, ולדבר חופשי נגד ראש הממשלה על הקפאת הבניה בירושלים. בקדנציה הקודמת ח"כים מתחילים בדרג שלו היו הוגים את שמו של ראש הממשלה באימה וביראה. אמסלם מי. אמסלם מה. עד שלא תורחב הקואליציה השם הזה יהדהד לכם בראש עוד הרבה פעמים.

התחושה המוצקה שימיה של הקואליציה בהרכבה הנוכחי קצרים הריצה השבוע את יו"ר ועדת הכספים המיועד, ח"כ הרב משה גפני, למהלך נואש ומוזר גם יחד. ביום שני השבוע פקד גפני את מעונו של האדמו"ר מפרימשלאן בבני ברק לשיחה מיוחדת. דברי חיזוק לקראת חג מתן תורה לא נשמעו שם. כשגפני זקוק לחיזוק רוחני, אם בכלל, יש לו כתובות אחרות. הנושא היה אביגדור ליברמן. מישהו סיפר לח"כ הדגלאי שלאדמו"ר יש השפעה לכאורה על מהלכיו הפוליטיים של ליברמן. האגדות בנושא זה החלו לפרוח ביום בו פקד ליברמן את מעונו של האדמו"ר לאחר שהוחלט לסגור את תיק החקירה נגדו. בקוי הנייעס סיפרו אז שהאדמו"ר בירך את ליברמן והברכה התקיימה ומאז הוא רואה בו את מורו ורבו. אם גפני היה פחות נואש וקצת בודק יותר את העובדות הוא היה מגלה שאם יש קשר בין הפוליטיקאי והאדמו"ר הוא חד סטרי לחלוטין. האדמו"ר מברך וליברמן מצביע בעד גיוס חרדים. בעד גיורים שלא כהלכה. נגד הכנסת חרדים לממשלה במקומו של לפיד (בקדנציה הקודמת) ורק לפני שבועיים הודיע שהוא לא מצטרף לממשלה בגלל הויתורים לחרדים.

אבל כשמרגישים שהקרקע רועדת מתחת לרגליים כמו בכפר נידח בנפאל בעיצומה של רעידת אדמה נאחזים בכל שיח שעדיין תקוע איך שהוא בקרקע. אם יש סיכוי של אחד למיליון שמישהו ישכנע את ליברמן להצטרף כעת לממשלה ולהצביע כמו ילד טוב בעד חוק האי גיוס החדש וביטול חובת הליב"ה בת"תים - אז גפני מוחל על כבודו והולך לנסות. כי מי כמוהו לדעת שאחרי ההצלחות על חודם של שני קולות בהצבעות של השבועיים הראשונים לממשלה יבואו עוד שבועות שחורים ומרים של הפסדים רצופים. בשבוע הבא עומד גפני לנהל ועדת כספים עם רוב קואליציוני של ח"כ אחד בלבד (בקדנציה הקודמת גפני עמד בראש אופוזיציה של ששה ח"כים מול אחד עשר מהקואליציה והצליח לשתק אותה מספר חודשים.) וחייו עומדים להפוך שם לגהינום. לך תעביר תקציבים לישיבות ומוסדות כשיש לך רוב של ח"כ מסכן אחד.

ואיזו מהומה תפרוץ כאשר יגיעו החוקים הרגישים של גיוס בני ישיבות. הבטחת הכנסה, הכשרות והגיור. למה שגלעד ארדן שנמצא בעימות גלוי עם ראש הממשלה יבוא להצביע עבורם? למה שסילבן שלום הכעוס יבלה לילות במליאה. מדוע אלי בן דהן שבוגי יעלון כבר הפך אותו לעציץ במשרד הבטחון (בהפרה גלויה של ההסכם הקואליציוני שמעניק לסגן השר אחריות על המנהל האזרחי ביו"ש) לא יגלה צורך דחוף פתאום לבקר, נגיד, את חמותו החולה. כל מי שרגלו דרכה אי פעם במסדרונות הכנסת יודע שבנושאים רגישים צריך טווח בטחון של לפחות חמשה ח"כים מול אופוזיציה שנלחמת בכל כוחה. לא צריך דמיון מפותח כדי להבין איזה רוח גבית תיתן התקשורת לכל ח"כ שיעדר מההצבעה על חוק הגיוס והחוקים הדתיים האחרים. ככה זה לא יעבוד.

היעד איפוא של דרעי וגפני הוא לנצל את ימי הבוסר של הקואליציה הנוכחית והנאמנות שעדיין קיימת כדי להעביר כמה שיותר חוקים ונושאים דתיים. דרעי ישב השבוע על האוזן והעצבים של ראש הממשלה כדי להביא לישיבה הראשונה של הממשלה את ביטול האפליה במעונות היום. גפני מתכונן בשבוע הבא (לאחר שיפסיק את הביקורים הנואשים במקומות לא רלוונטיים) להניח על שולחן הכנסת והממשלה את חוק הבטחת ההכנסה לאברכים ואת החוק החדש לתיקון קצבאות הילדים. אם החוקים האלה לא יעברו עד סוף מושב הקיץ של הכנסת בעוד חודשיים דרעי וגפני יודעים שהם כבר לא יעברו לעולמים.

את השוס הגדול של חוק הגיוס החדש יודעים השניים שלא יצליחו להעביר במושב הקיץ הנוכחי. גם מפני שצריך לחכות להמלצות של ועדה מיוחדת של משרד הבטחון, וגם כי מדובר במבחן קואליציוני כל כך קשה שרק איום באי הצבעה על התקציב יכול להעביר אותו. לא ממש בטוח שזה יעבוד. אם ח"כ אחד מהקואליציה יתנגד וביבי יראה שהכסא שלו מתנדנד מול האיום החרדי לפרוש הוא תמיד יכול לזמן אליו את לפיד וליברמן ולהציע להם להצטרף לממשלה כתחליף לחרדים הפורשים. המהירות שבה ישושו השניים לעשות זאת תהיה מהסוג המזכה בשלילת רשיון במשפט תעבורה.

חכם כבעל נסיון
כמעט כעת חיה לפני שש שנים, שבוע לפני חג הפסח תשס"ט, התכנסו ובאו כל השמן והסולת של אנשי שלומי אמונים ברחבי הארץ לרחבת הכניסה של משרד החינוך בירושלים. הגיעו ובאו מנהלי מוסדות. גבאי חצרות, ועסקנים מדרגה א' עד ז' לחגוג עם ח"כ הרב מאיר פרוש את כניסתו לתפקיד סגן שר החינוך. טקס אקסטרווגנטי ונוצץ שכזה לא היה אפילו לשר החינוך בכבודו ובעצמו.

עד היום מבכים בשלומי אמונים את הטעות הזאת. הייתה זו הפגנת כח מיותרת שהסבה את תשומת ליבו של השר הממונה למוקד החדש שעומד לצוץ לו מתחת לאף. כמה וכמה שנים טובות קודם לכן הגדיר שר חינוך אחר. יוסף שריד, את סגן השר שמתחתיו, משולם נהרי, כעציץ. לגדעון סער היו לאחר הטכס תוכניות אחרות. הוא רצה להפוך את סגן השר שלו לדחליל. מהסוג שאפילו לא מפחיד ציפורים.

לפרוש היו כמובן תוכניות אחרות. עם המרץ האופייני שלו הוא הפך את הלשכה לאבן שואבת של כל עסקני החינוך החרדי בארץ הקודש. בשלב מסויים היו פקידים שהבחינו שעל כל מבקר שמגיע ללשכת השר מגיעים עשרה ללשכת סגן השר. מאחר ושתי הלשכות שוכנות זו בטווח נגיעה מזו התחושה הייתה שקומת השלטון של משרד החינוך הפכה לשטעטעל חרדי.

סער מאוד לא אהב את זה והגיב בהתאם. צמרת המשרד קיבלה הוראה לא לשתף פעולה עם סגן השר וזה עצמו החל להיות מודר מדיונים חשובים. איכשהו ולמרות המיסוך הכבד הצליח פרוש להעביר במשרד את התקנות לחוק הישיבות הקטנות (מוסדות תרבותיים יחודיים) שתקפות עד לעצם היום הזה. אפילו פירון העויין לא הצליח לגעת בהן.

אבל כאן זה החל וכאן זה נגמר. סער הוביל מדיניות של לימודי ליב"ה בחינוך החרדי והקים מערך ביקורת אימתני לתפארת על החינוך החרדי. מחלקת הישיבות שעברה אז ממשרד הדתות למשרד החינוך הפכה למקום שמנהלי מוסדות מעדיפים לקבל זימון לחקירת עומק במס הכנסה מאשר לקבל מכתב עם זימון לפגישה עם מנהל המחלקה עמוס ציאדה.

לשיא השפל הגיעו היחסים בין השניים בימים הסוערים של פרשת עמנואל. פרוש תפס צד לטובת ההורים הסלונימאים. כאשר אלה נכלאו על קידוש השם וטוהר הגזע במעשיהו הוא הקים ליד פתח בית המעצר אוהל ומיקם שם את לשכתו. זה היה סוף הדרך ביחסים בין השר לסגנו ובעצם גם סוף הזמן בו יכול היה פרוש לעשות עוד משהו במשרד. למרבה המזל תורת הרוטציה ביהדות התורה קצבה את כהונתו של פרוש לשנתיים וחצי שלאחריהן התמנה ח"כ מוזס. האחרון לא חולל גדולות ונצורות במשרד אך הצליח להרגיע קצת את השר הזועם שהתנכל בשיטתיות לחינוך החרדי.

אבל מה שיפה אצל הפרושים שהם יודעים לשנות תוך כדי תנועה ולהפיק לקחים. כמה חודשים לאחר שעזב את המשרד נפגשו סער ופרוש לפגישת פיוס סודית במלון דניאל בהרצליה (כעת ניתן לגלות שיוזם הפגישה והפיוס היה רב המקומות הקדושים הרה"ג שמואל רבינוביץ) שהסתיימה בכי טוב. ישוב ההדורים אפשר לח"כ פרוש להמשיך ולהגן מחוץ למשרד על כמה וכמה אינטרסים חשובים למוסדות הסיעה שבראשה הוא עומד. כך עובדים אנשים שמוותרים על אגו למען אינטרסים חשובים.

הביטוי הבולט ביותר להפקת הלקחים היה בטכס חילופי השרים וקבלת הפנים לשר הנכנס וסגנו. היה זה טכס משותף שהכוכב המרכזי שבו היה השר הנכנס. פרוש מצידו הביא פמליה מצומצמת של אישי ציבור חרדים לחגוג איתו את האירוע. כמה ראשי ערים חרדיות (הרב משה אבוטבול מבית שמש. יעקב גוטרמן ממודיעין עילית ואבי רוזנטל מקרית יערים), כמה חברים קרובים ואנשי סיעה נאמנים מדרג הרב יוסי דייטש ומעלה בלבד. כל היתר התבקשו מראש להיכבד ולהשאר בביתם. בימים הקרובים הם גם ישמעו שאפשר להפגש עם סגן השר גם בכנסת וגם בפרס 2. לא חייבים לבוא בעדרים למשרד החינוך ולהתפלל מנחה בשלושה מניינים בהפסקת הצהריים.

המדיניות החדשה תקל מאוד על פרוש להריץ במשרד את מה שבאמת חשוב לציבור החרדי. בנוסף ולמרבה מזלו יש מעליו שר שבניגוד לשני קודמיו. סער ופירון, אין לו אג'נדה של חינוך מחדש לחרדים. סער בראשית דרכו במשרד התאהב בכותרות של האיש שיעשה סדר אצל החרדים (בהמשך הוא שינה פאזה) ואצל פירון זה היה בכלל קטסטרופה. האיש בא עם מצע של מפלגה שחרטה על דגלה מלחמת אי קודש בחרדים ובדרך החינוך המיוחדת שלהם.

את בנט, לעומת זאת, מעניינים דברים אחרים. הוא רוצה להכניס תכנים יהודים ציוניים לאומניים לתוך מערכת החינוך החילונית. הוא רוצה לחנך צעירים חילונים לאהבת הארץ והמדינה ולא להטלת ספק בעצם קיומה (לימודי הנכבה שרצה פירון להכניס) והוא ינצל כל רגע שיש לו בממשלה הזמנית הזאת ובמשרד הזה כדי לבער משם את מורשת פירון והשרים הליברליים הומניסטיים שקדמו לו. במקביל הוא רוצה לנער את מערכת החינוך הממלכתית דתית ולסנכרן אותה מול המערכת הממלכתית החילונית. בחזונו הוא רואה מערכת אחת גדולה עם כמה הבדלים מינוריים בתחום הדתי. ממש כמו חזון הבית היהודי שלו.

חינוך חרדים מחדש הוא הדבר האחרון שבנט צריך כעת. לא רק בגלל שזה לא מעניינו אלא שכל מוקדי הכוח האחרים מחכים לו ח"כים חרדים. גפני שולט בכספים. יעקב מרגי הוא יו"ר ועדת החינוך (אין תקנה או חוק בעניני חינוך שלא חייב את אישור הועדה). כדי להגשים את החזון שלו בנט לא אמור לבזבז זמן יקר על קטטות עם חרדים. ההיפך, הוא אמור לתת להם לנשום בשקט את האוויר שהם צריכים. משיחות מוקדמות שקיימו איתו כמה נציגים חרדים הוא נתן להבין שזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות.

אם ינצל נכון את השקט התעשייתי שצפוי לו מצד לשכת השר פרוש יוכל לנצל את הזמן השאול שלו במשרד להתמודדות מהירה עם שלושה מהנזקים הקשים ביותר של סופת הצונאמי שהותיר אחריו פירון במשרד. האתגר הראשון במעלה הוא לבטל לאלתר את חוק הליב"ה שנחקק בתשע"ג הקובע קטגורית שכל מוסד שלא מלמד מאה אחוז לימודי אנגלית מתמטיקה ועברית נופל לשלושים אחוזי תקצוב בלבד. והדברים אמורים בתלמודי התורה שלכאורה מקבלים היום חמישים וחמישה אחוזים ממה שמקבל תלמיד חילוני (רק לכאורה. בפועל מקבלים הרבה פחות). החוק היה אמור להיות מכת המוות של יש עתיד לת"תים החרדים ועד לרגע זה לא ממש ברור מדוע היסס פירון להפעיל אותו מיידית. הוא משך זמן. לא התקין תקנות, ובתגובה לאחד הבג"צים טען שאין לו מספיק מפקחים ומורים מוסמכים במקצועות אלו למגזר החרדי. בתכל'ס, ואחרי כל ההיסוסים החוק אמור היה להכנס לתוקף בשנת הלימודים הקרובה.

פרוש חייב לבטל את החוק הזה עוד לפני שהוא מזמין את הריהוט החדש ללשכה. בכל רגע נתון יכול לגשת לבג"ץ ארגון של איכות שלטון או חדו"ש ולתבוע את יישום החוק לאלתר. הדרך היחידה לבטל חוק היא באמצעות חקיקה אחרת בכנסת. ממש לא פשוט לעשות זאת בקואליציה של שישים ואחד מנדטים אבל אם לא עכשיו אימתי. בטח לא במושב החורף הבא שאיש אינו יודע כיצד הקואליציה תצלח אותו.

היעד השני הוא ביטול החלטת הממשלה השוללת תקצוב מתלמידי ישיבות מחו"ל שאינם משתתפים בתוכניות לימוד ציוניות. ההחלטה היתה אחד הטריקים הכי נבזים של לפיד ובנט גם יחד בקדנציה הקודמת. לפיד רצה לפגוע בתקציב החשוב הזה. בנט הוזהר על ידי ראשי ישיבות ההסדר שאבוי אם יסכים יען גם להם יש תלמידים רבים שאינם ישראלים. הפתרון: מקבלים רק המשתתפים בתוכניות לימוד ציוניות. קשה לראות את בנט שש לבטל את ההסדר הזה. רק לחץ משותף של פרוש וגפני, בגיבוי ההסכם הקואליציוני הדורש זאת מפורשות יעזור.

על הדרך יאלץ פרוש לטפל במהירות גם בהחלטת ממשלה נוספת, מדובר בהחלטה הקובעת כי היקף התקצוב לישיבות יהיה באופן מקביל לישום היעדים בחוק הגיוס. לא רבים יודעים אבל יש יעדים עוד לפני שעת הדד ליין של 2017 המתייחסת לגיוס בפועל. יש יעדים גם לשנים 2014-2016 שאם לא יעמדו בהם על פי חוק חייבים לחתוך בתקציבים. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר יש סיעתא דשמיא מיוחדת בתחום זה ואחוז המתגייסים משולי המחנה החרדי עולה בהתמדה ראויה לציון. אפס כי אין סומכים על הנס ואם בשנה הבאה ירד אחוז המשרתים אנו צפויים לצרות צרורות.

המוקש המרכזי שבנט ופרוש יצטרכו לדעת איך מפרקים אותו בלי שיתפוצץ להם בפנים. בקדנציה הקודמת שינה פירון את הקריטריונים לתקצוב תלמידי ישיבות באופן המעניק עדיפות בולטת לתלמידי ישיבות ההסדר. שיטת החישוב מסובכת ולפיכך תפושט כאן בקצירת האומר בלבד. לכל תלמיד ישיבה זכאות לנקודה אחת שלוקחת חלק יחסי ממספר הנקודות אותו מוכן האוצר לתקצב. בשיטת פירון בן ישיבת הסדר או מוסד שמחנך לשירות צבאי מקבל נקודה וחצי. בחישוב גס הכפילה שיטת הניקוד החדשה את סך ההקצבות לישיבות ההסדר במאתיים אחוז. אם מביאים בחשבון גם את מה שישיבות ההסדר מקבלות ממשרד הבטחון המסקנה היא שמדובר באחד הענפים הרווחיים ביותר בישראל.

אם תישאר שיטת הניקוד הנוכחית, כל תוספת לתקציב הישיבות מכוח ההסכם הקואליציוני עם החרדים היא עוד עורק במכרה הזהב של הישיבות הציוניות על חשבון החרדים. קשה לראות את בנט משנה את שיטת הניקוד הזה ומחזיר את הקריטריונים הקודמים שלא הפלו בין תלמיד לתלמיד. תידרש חשיבה מאוד יצירתית, שכרגע אין לאף אחד מושג אודותיה, כיצד לסלק את עוולות פירון בנושא זה בלי להקפיץ מרבצן את פרות הבשן של הישיבות הציוניות. הימור שלנו: השיטה לא תשונה. ידאגו לכסף מכיוונים אחרים.

כינור דוד
אחד היעדים הראשונים והחביבים של שר הנכנס ללשכתו החדשה הוא איוש משרות האימון בה. התקן הרשמי הוא ארבעה עשר אך בדרכים מסויימות ניתן גם להגדיל אותו. האיוש כרוך בהרבה קורת רוח מצד אחד, כאשר המתמנים כורעים על ארבע ונשבעים אמונים, ועוגמת נפש מצד שני מול זעמם של מקורבים וידידים שלא ניתן היה למנותם.

היחיד שהיה פטור, הן מקורת הרוח והן מעוגמת הנפש, הוא שר הדתות הנכנס דוד אזולאי. התקיים בו, בכבוד השר, מאמר חז"ל הידוע על הצדיקים שמלאכתם נעשית על ידי אחרים. ביום חמישי הוא קיבל הודעה על המינוי שלו כשר. במהלך שלושת הימים עד ההשבעה בכנסת הוא קיבל כל שעתיים מסרון בכתב על הודעה על מינוי חדש בלשכתו. חלק מהממונים הוא לא הכיר מעולם, על חלקם הוא ידע רק מקריאה בעיתונים.

מתוך ארבעה עשר משרות האימון שלו הותירו לו רק משרה אחת לאייש בעצמו. את המזכירה הצמודה המלווה אותו שנים רבות. יפה מצידה של צמרת ש"ס שלא נגעה לו גם בזה.

אחד אחר היה עולה על בריקדות, או לפחות רץ לבכות למועצת החכמים. אזולאי, איש ישר וצנוע דרך, אפילו לא השמיע הגה. מה כבר יכול לומר אחד שקיבל תיק במתנה שאיש לא חשב עליה? כלום. אגדה אורבנית בש"ס מספרת כי אזולאי קיבל בבוקר יום חמישי שעבר שיחת טלפון בלתי מזוהה. הוא הסתפק האם לענות או לו ואז נזכר בפרסומת של מפעל הפיס על אריאלה שמתקשרת מחסויים להודיע על הפרס הגדול. אזולאי הרים, אבל במקום אריאלה הוא קיבל את הרב אריה דרעי עם הודעה על זכיה בפרס לא פחות גדול: שר דתות בממשלת ישראל.

הסיפור נחמד ובעיקרון אף יכול היה להיות נכון אלמלי שני פרטים בלתי מדוייקים. דרעי מתקשר תמיד רק ממזוהה. השיחה לא היתה ביום חמישי בבוקר אלא ברביעי בערב. אזולאי אף הספיק להתייעץ עם בני משפחתו (עשרים דקות של שיחה מלב אל לב) עד שנתן את התשובה החיובית. כן כבוד היו"ר, אני מקבל את ההצעה.

אזולאי, חרף חזותו התמימה, הוא יהודי פיקח שיודע את הכלל הידוע שסוס שמקבלים בחינם לא בודקים לו את השיניים. עד לרגע בו החליט דרעי שקבלת שלושה תיקים עלולה להכביד עליו בבג"ץ הצפוי נגד המינוי שלו לשר - אזולאי לא היה אפילו תת מועמד לתפקיד בכיר יותר מח"כ מן המניין. לפניו ברשימה היו אישים בכירים יותר ומקורבים הרבה יותר שלטשו עין לחלוקת השלל הקואליציוני.

ההחלטה לבחור ברגע האחרון באזולאי היתה פועל יוצא מהחסרונות של האחרים מצד אחד ומחוסר היומרות הפוליטיות שלו מצד שני. איציק כהן נשלח לאוצר לשמור על קרבה לברזי התקציב. נהרי הוא אדם עצמאי שקשה להכתיב לו מה לעשות (וזו הסיבה שש"ס לא תילחם כדי שיכנס למשרד החינוך) מרגי היה מקורב בעבר לגרש"מ עמאר. יואב בן צור הוא ח"כ טרי שטרם למד להבחין בין שאילתה רגילה לשאילתה ישירה. יצחק ועקנין היה מראשי מחנה ישי עד שזה התפורר במבצע הרכש המדהים של דרעי. אזולאי נותר איפוא ברירת המחדל.

רשימת המינויים של צמרת ש"ס במשרד הדתות היא מפוארת. בראש הגדוד צועד הרב דוד עמר, ראש לשכתו של הגר"י יוסף ואיש אמונו, שנכנס על תקן של יועץ מיוחד לענייני רבנים ומועצות דתיות (התפקיד של ניסים אלקסלסי בעבר). עמר הוא האיש שיצטרך להגיש דו"ח חודשי על המינויים שביצע או שלא ביצע ולהסביר למה. לצדו יפעל כראש לשכה אבי אמסלם חבר מועצת עיריית אשדוד ומי ששימש בקודש כנהגו של הרב אריה דרעי רבות בשנים. אותם אזולאי הכיר כבר בעבר. את יתר המינויים הוא יכיר בימים הקרובים.

לקבל מינויים מוכתבים מלמעלה (אפילו ביבי השתלטן לא ממנה אנשים שלו במשרדים של שרי הליכוד האחרים) זה לא הכבוד והתענוג הכי גדול. אבל בהחלט יש בזה יתרון בולט אחד. אף אחד לא יכול לבוא אליך בטענות אם תכשל. האנשים אשר שמת עימדי, יוכל אזולאי לומר לבוס הגדול ביום בו יערכו המאזנים של כל המשרדים שבשליטת התנועה, הם אלה שלא סיפקו את הסחורה. ואם בכל זאת יספקו? את הסרטים והתהילה תמיד שומרים לכבוד השר.

את הרווח המרכזי יפיק אזולאי עוד הרבה לפני יום הגשת החשבון. ברחבי הארץ מסתובבים היום בערך שלוש מאות יהודים עם תעודת כושר לרבנות ועוד כאלף פרחי עסקנות ש"סים שבטוחים שלא נבראה התנועה הקדושה אלא כדי לספק להם פרנסה. הרבנים כולם ראויים למשרות רב עיר ומעלה. פרחי העסקנים לא יסתפקו בפחות ממשרת יו"ר מועצה דתית או סגן לפחות. בשבועות הקרובים הם יסתדרו בתור מול פתח המשרד ויחכו לרגע בו יקראו להם עם תעודת המינוי הנכספת. תשעים אחוז מהם יתאכזבו. עשרים אחוז מהמאוכזבים ילכו לבכות אצל נכדי ומקורבי חברי מועצת החכמים. שר דתות אחד בישראל, הרב יצחק כהן שמו, כמעט איבד את משרתו בגלל שלא עמד בציפיות של העסקנים המקורבים. את התלונות של המאוכזבים יקבלו אנשי הצוות המוכתבים.

אפרופו משרד הדתות. פרשת המינויים הכפויים בלשכתו של אזולאי שופכת אור על סירובו של אריאל אטיאס לקבל את התפקיד האמור. אטיאס הפיקח הבין למה בדיוק מתבקש שר דתות של התנועה הקדושה ומי יכתיב לו מהלכים מלמעלה. יתכן שאטיאס העצמאי קצת יותר מאזולאי לא היה נותן למנות לו אנשים אבל בתכל'ס הוא היה אמור לספק את הסחורה למקורבים. אטיאס החליט, ובצדק, שעדיף להיאבק כל יום על פרנסה במגזר הפרטי מאשר להיות האיש שמאכיל כל יום בספארי המפלגתי את עדר הזאבים הרעבים.


טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
נתניהו מועצת החכמים שס שרים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד