1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. שלמה קוק

מקַרַגַנְדַה תצא תורה: כך נחנך בית כנסת קזחי

מדוע לא אמרו בכל קזחסטן תחנון? • שלמה קוק התרדם מפעילותם של שלוחי חב"ד במקום הנידח ביותר • טור שבועי
שלמה קוק, ב' תמוז תשע"ה 19/06/2015 08:29

שלמה קוק דעות


1.
הכנסת הצדיעה השבוע לפעילותם האגדית של שלוחי חב"ד ברחבי תבל, ואני לא בא אלא להעיד מכלי ראשון על החסידים שגלו לקזחסטן, להפיץ בה את אור היהדות.

זה קרה ביום שלישי שעבר. בתום יממה בה ראיתי מול עיניי רק נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, הינדיסטים ושאר מרעין-בישין – צמאתי ליהדות. בדיוק אז נתקלתי בחיוך הירושלמי של הרב ישעיה כהן, השליח הראשי של חב"ד בקזחסטן, שהצטרף לדיוני היום השני של 'צוות העבודה' לקראת 'הקונגרס העולמי למנהיגי דתות'. הוא קיבל אותי בנשיקה, וכבר התחלתי להרגיש טוב.

הרשיתי לעצמי לשתוק בדיון נציגי הדתות, מתוך תקווה שהרב כהן, דובר השפה הקזחית, יגיד משהו. אבל גם הוא שתק. "סייג לחכמה – שתיקה", הסביר לי בהמשך, כבעל-ניסיון. ואכן, בדיונים יכולנו להיווכח בהתגשמות הלכה למעשה של האִמְרה "חמור קופץ בראש". נציגי הדת המוסלמית חייבים לומר את המילה האחרונה בכל נושא, ולו הקטנוני ביותר, להוכיח: אנחנו קיימים יען כי אנחנו קיימים.

בצהרי היום, עם תום הדיונים, הוצע לי להצטרף לאירוע חנוכת בית-כנסת ראשון והכנסת ספר תורה בעיר קרגנדה. כדי לצמצם את ארבע שעות הנסיעה ברכב, חכר המיליארדר אלכסנדר משקביץ, תורם בית-הכנסת, מטוס צ'ארטר מיוחד לטובת האורחים מאסטנה. את פנינו, בכניסה לשדה התעופה, קיבל הרב כהן והחיוך, הפעם בידיו ספר-התורה הכמעט-שלם, עטוף בטלית. במטוס ישבו שלוחי חב"ד מרחבי קזחסטן ובהם הרב שמואל קרנאוח מאסטנה, נציגי התורם וסתם יהודים מאסטנה – זקנים וזקנות, ילדים וילדות – וההתרגשות ניכרת על פניהם. הם מרגישים מחותנים מרכזיים בשמחה. לא בכל יום נפתח בית מקדש מעט בקזחסטן. "היום לא אמרו 'תחנון' בכל רחבי המדינה", אומר לי הרב כהן בחיוך.

נכנסת לקרגנדה, חזרת עשרות שנים אחורה בגלגל הזמן. האוטובוסים, מקרטעים. הכבישים, משובשים. פרות – לא תאמינו – מתהלכות בהם. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם בו מתפקד 'מחנה עבודה' בגרסתו המקורית, כמו בימי סטאלין. נהג האוטובוס מוריד אותנו בפתח המבנה שייחנך עוד מעט, והכביש הצר נחסם לתנועה. את אוזנינו מקבלים צלילים חסידיים. "שלום עליכם", אומר לנו השליח האצילי, רבי אשר תומרקין, יליד ברית המועצות.

הסופר שהגיע מכפר חב"ד, מתיישב לכתיבת האותיות האחרונות בספר. ההתרגשות של תושבי קרגנדה, גוברת. לפני שנים רבות, אם בכלל, הם ראו ספר תורה במו עיניהם. מי בכלל חלם על כתיבת אות. הסופר מסמן להם לאחוז בידו, והוא כותב עבורם את האותיות.

במקביל, בחצר המבנה, מתארגן מניין תפילת מנחה. לראשונה זה זמן רב, יש כאן מניין. גם עבור השליחים הפזורים ברחבי קזחסטן, זהו רגע נדיר, שכן ברוב ערי קזחסטן אין מניין תפילה באמצע השבוע.

2.
ופתאום, עומדים מניין יהודים בחצר, מתנועעים מזרחה ומערבה, דרומה וצפונה. רק שפתיהם נעות, וקולם לא ישמע. יהודי קרגנדה צמאים למחזות כאלה. חלקם לא ראו מעולם תפילת שמונה-עשרה במניין. חלקם נזכרים בסבא היהודי שלהם לפני יובל שנים. הם מתרגשים עד דמעות, כל אחד בדרכו. חלקם מצטרפים לתפילה. חלקם מצלמים במצלמה. גם נציגי התקשורת המקומית, שאינם יהודים, מתעדים את תפילת הלחש.

מיד בתום התפילה, ניגשת אליי כתבת של הערוץ המקומי של קרגנדה, שבה מתגוררים כחצי מיליון תושבים.

"היא רוצה לראיין אותך על חנוכת בית-הכנסת", מסביר לי השליח הרב אסף פיינשטיין, שמתנדב לתרגם את הראיון לשפה המקומית. אבל תפילה המנחה – שעבורנו היא דבר של שגרה – גנבה את כל ההצגה.

"מה עשיתם שם בלחש? עם מי דיברתם? האם אתם עושים את זה כל פעם שפותחים בית-כנסת חדש?", שואלת העיתונאית.

לפני הכל, זו היתה עבורי הזדמנות, לחדד לעצמי מהי התפילה. הרי זה כבר הפך אצלנו, לצערנו, ל'מצות אנשים מלומדה'. מתי אנחנו זוכים להתעמק במשמעותה של התפילה היומיומית?

"אנחנו לא עושים את זה רק כשנפתח בית-כנסת חדש", הסברתי. "אנחנו עושים את זה כל יום! שלוש פעמים ביום! בוקר, צהריים וערב! אנחנו מבקשים לא רק על עצמנו, אלא על כל העולם. שיהיה לכולם בריאות, גשם, פרנסה, שלום".

השאלה הבאה, לא איחרה לבוא: מה היה רע כאן בלי בית-כנסת?

"קודם כל, בית-הכנסת הזה יהיה הבית השני של כל יהודי האזור", הסברתי. "יתרה מזאת – בית-כנסת הוא דגם מיניאטורי של בית-המקדש הגדול בירושלים, והוא מביא אור ושמחה לכל תושבי האזור, לא רק ליהודים, אלא לכל אדם. זהו יום בשורה לכל תושבי האזור".

3.
ראיון רודף ראיון, והחסידים מסמנים לנו להזדרז לקראת תחילת האירוע. ספר-התורה, הושלם. הרב כהן אומר תהילים, והיהודים המקומיים עונים אחריו, מילה במילה, שותים בצמא כל אות של דוד המלך.

התורם, אלכסנדר משקביץ, גוזר את סרט הכניסה ומספר בגילוי לב עד כמה היה רחוק מיהדות, ובחסדי שמים, הצליח להתקרב לשורשים. "פעם, תרמתי לבניית כנסיות, עד שמישהו אמר לי: השתגעת? מה עם בני-עמך, היהודים? מאז, זכיתי לתרום כעשרה בתי-כנסת, אך זהו בית-כנסת שאני תורם לזכר פַּפַּה (אבא ז"ל), שנפטר בדיוק לפני שנה". לצידו משתתפים גם נציגי הממשל – השר לענייני דת, וסגן מושל המחוז.

"תורת ה' תמימה, משיבת נפש", נשמע קולו של הזמר החסידי. במשך דקות ארוכות, קופצים המקומיים משמחה מול ספר התורה. הלב היהודי שלהם, רחוק ככל שיהיה, מרגיש שלפניו משהו גדול, קדוש, נשגב, אבל הם לא יודעים איך לאכול את זה. אז הם קופצים. ספר-התורה מוכנס אחר כבוד לארון הקודש.

אנחנו חוזרים מחרתיים לארץ המובטחת, העשירה באוצרות יהודיים, והם, יהודי קרגנדה, נשארים כאן, בגלות, בין הגויים, בעולם שמתנהל כמו פעם ברוח ובגשם. מעכשיו לפחות יהיה להם בית יהודי חדש המתנהל בידי שלוחים מסורים: הם יוכלו לבקר בו, לשפוך בו את ליבם, לחגוג את החגים היהודיים, לאכול סעודת שבת כשרה למהדרין, וכמובן, ללמוד איך מתפללים ואיך לומדים תורה וחסידות.

אשריכם, אחי, גיבורי הכח!











הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מה זה התרדם?  (ל”ת)

    רבקה

  2. ימאעפן אתה לא יודע לעשות כלום חוץ מלבלות  (ל”ת)

    יוסי ברגר

  3. סופסוף טור אחד שבו קוק לא קיטרג על ישראל, המשך כך.  (ל”ת)

    נחמן גדול הדור הסודי