1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. אבי בלום

מוגז עדין: מדוע סיבך דרעי את ראש הממשלה?

הנציגות החרדית על חבל דק: לא לפגוע בשקופים - אבל גם לא לקרוע את החבל בלי הישגים • טורו של אבי בלום
אבי בלום, י"ד תמוז תשע"ה 01/07/2015 08:37
תגיות:

צילום: משה גולדשטיין צלם: משה גולדשטיין


על תופעת הביבימאניה-דיפרסיה כתבו ביבילוגים מומחים דיאגנוזות שונות ומשונות. התופעה ידועה: ככל שהנסיקה של ראש ממשלת ישראל גבוהה יותר, כך עוצמת ההתרסקות שלאחריה כואבת הרבה יותר.

מידה גדושה של פראנויה מאפיינת כל פוליטיקאי. על אחת כמה וכמה כזה שמצליח לשרוד קדנציה רביעית כראש ממשלה. ביבי הוא מומחה לשינוע מצביעים לקלפיות תחת אקדח של איומים, מקומיים, אזוריים ועולמיים. אבל את הקריירה הפוליטית הוא מבצר באמצעות מנגנוני הגנה מתוחכמים. וכשהזחיחות משתלטת על האוחז בהגאים, המנגנונים הללו קורסים.

כך היה עם כתבת 'טיים מגזין' על קינג-ביבי שרוממה את רוחו של נתניהו והפכה אותו לקהה חושים. כך עם שלושים המנדטים שקיבל בבחירות - אשר עיוורו את עיניו מלראות את צרת ה-61 שמתרגשת ובאה. וכך קרה גם השבוע, בפרשת מתווה הגז.

ביום חמישי האחרון ביבי נראה על גג האסדה. לישיבת הקבינט הוא הגיע באיחור לא אופנתי אך מאפיין. כך זה אצל ראש-ממשלה עם סטייל משלו שמשלב שיק אמריקאי עם שוק ישראלי.

ביבי שמרגיש לכל הפחות כמו נשיא אמריקאי נוהג לזמן לכל ישיבה עשרות מוזמנים. למשט חובבני של חמש סירות רעועות הוא העניק תשומת לב כמו היה מדובר בטיטוס שעומד לפרוץ את חומות ירושלים. אל הישיבות הליליות הארוכות הובלו ביבשה, באוויר ובים, כל בכירי המודיעין והצבא.

ראש הממשלה לשעבר והמורשע בהווה אהוד אולמרט פתר בשעתו את "איום המשט", בדרך יצירתית. הוא אישר לספינות עם הפעילים האירופאים להיכנס לעזה בלי כותרות ודרמות – אך לא אפשר להם לצאת. שערי הגבולות ננעלו והאירופאים המעודנים נדרשו לצאת מעזה במנהרות. "זה הגיע למצב שהפעילים שלחו שגרירים להתחנן בפני ממשלת ישראל שתאפשר להם לא להיכנס לעזה, אלא לצאת ממנה", נזכר השבוע בכיר במערכת הביטחון.

אך תסמכו על ראש ממשלה אשר הפחדתנו - אומנותו, שלא יניח לדוגית, מפרשיה שניים, לשוט על פני המים. מהשב"כ ומהמוסד, מאמ"ן ומהמל"ל – התכנסו ובאו טובי המוחות, מחכים ומצפים למי-למי-למי.

כנהוג בממשל האמריקאי, עד להופעת הנשיא בחדר הסגלגל – איש לא פוצה פה, ובוודאי שלא מצפצף. המנהיג הישראלי בעל השיער הסגלגל אימץ את השיטה ואינו מאפשר לפתוח דיון לפני שלחדר נכנס, הוא-הא-מי-זה-לא-בא ראש הממשלה.

רק שהסטייל האמריקאי, מחופה תדיר באיחור ישראלי כרוני. אצל נתניהו, הלו"ז מחייב עוד פחות מהזמנה לחתונה חרדית, ואפילו הלוקיישן הוא בגדר המלצה. בחמישי האחרון לדוגמה, הוא הודיע לעשרות המוזמנים, שעות לפני התכנסות הקבינט, על העברת מיקום הישיבה מתל-אביב לירושלים, והכל כדי שיוכל להגיע במועד (קרי, באיחור של יותר משעה אך פחות משעתיים) לטקס סיום קורס טיס.

עשרות המוזמנים הבכירים קבעו מראש לו"ז ופגישות באזור המרכז, אבל את ראש-הממשלה, שמתנהג מאז הבחירות כמו הקיסר מקיסריה, הלו"ז של המוזמנים עניין כמו המשט דאשתקד. "תעבירו את הישיבה", הוא אמר – וכדברו נהיה.

רצועת הביטחון העצמי
רצועת הביטחון הצרה של ממשלתו ומידת הביטחון העצמי של ביבי, עומדות בניגודיות מוחלטת זו לזו. ביבי התנהל עד למכה שחטף השבוע בכנסת, כמו מנהיג שזכה בשלושים מנדטים ולא כראש ממשלה צרה. זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף כלפי שריו – ולא רק ממפלגתו, ובהתערבות האובססיבית של לשכת רה"מ בכל נושא ותחום. ביבי הוא אב גאה לסגן חתן התנ"ך אך לפסוק "לא תוכל עשוהו לבדך", עדיין לא הגיעו במשפחה.

ביבילוגים ותיקים רואים גם מאפיינים חיוביים. דווקא בקדנציה הזאת, נתניהו נראה סוף-סוף כמי שבאמת בא למשול. ביבי אימץ בפועל את סיסמת הבחירות של בנט. הוא לא מתנצל: נותן גיבוי למירי רגב, מגנה את צביעות הח"כים הערבים ומוביל מתווה בדורסנות, בלי להוריד רגל מהגז.

ישיבת הקבינט, שהתכנס יום אחר יום, הייתה אמורה להיות עוד מבחן מוצלח למנהיגותו של ראש-הממשלה. החברים הצביעו פה אחד בעד מתווה הגז ובסיום הישיבה נדרש שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי שהצביע עם החברים בעד, לחתום על המתווה, בהתאם לסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים.

מה שקרה מרגע זה ואילך פורסם, שודר ונכתב בכל מדיה אפשרית: דרעי הודיע שהוא לא מתכוון לשלם לבד את חשבון הגז ודרש להעביר את ההחלטה לממשלה כולה. ביבי רתח, הממשלה געשה. ההכרעה על העברת הסמכות נמסרה לכנסת, שם ספג נתניהו ביום שני מפלה כשנאלץ להוריד את ההצעה מסדר היום. האופוזיציה התעוררה מחדש לחיים, מונעת בגז שקוף.

מה שלא התפרסם עד כה, זו הדרמה שהתנהלה מאחורי הקלעים, לפני, תוך כדי ואחרי הישיבה, בעיקר בין שר הכלכלה לראש הממשלה - שקיבל השבוע מחדש את דרעי הישן מודל 96'. כאשר דרעי הטיל את הפצצה, ביבי כבר חיבר בראשו פאזל רב חלקים בו כיכבו (על פי עדויות המקורבים) מרטין שלאף, האדמו"ר מאוסטריה שביקר בשבוע שעבר בישראל, חסידו הידוע איווט ליברמן, ומסדר הקידושין בחתונת בת האדמו"ר, אריה דרעי.

תחושת החרדה רק התעצמה ביום שני, כאשר איווט ליברמן שוב עשה לביבי תרגיל. ושוב את אותו תרגיל כמו ערב הקמת הממשלה. עד לדקה התשעים, כולל בשעת כינוס מסיבת העיתונאים, איווט דיבר בעד מתווה הגז, ואז, כשביבי שחרר את העניבה, הידק ליברמן את עניבת החנק והודיע כי אומנם במתווה הוא תומך, אך להעברת הסמכויות בכוונתו להתנגד.

איווט שהציב לעצמו מטרה להביך, להשפיל ואם אפשר גם להדיח את ביבי, נהנה מכל דקת סבל של נתניהו. ביבי מצידו, מוכן להצהיר בשבועה שדרעי לא שמע לראשונה על החלטתו של איווט במסיבת העיתונאים.

את הצמד ליברמן-דרעי נתניהו היה שמח לשגר לאסדה הקרובה עם ליווי אישי של שטייניץ, אבל מה לעשות שבלי דרעי אין לו זכות חיים. וכי את מי יצרף תמורתו, את איווט – ששותה את דמו בצינור (גז) ובכל מקרה לא יכול להקנות לו ממשלת 61? את הרצוג – שהאדמו"רית שלי יחימוביץ' פתחה חצר חסידית בחדר סיעתו? את יאיר לפיד – שליצמן מעדיף להתאשפז בבית חולים במקום לשבת לצדו בממשלה? נתניהו קלט השבוע, אולי לראשונה, שממשלתו הרביעית זהה לקודמתה. אומנם יש לו שלושים מנדטים בכיסים, אבל קואליציה של 61 היא לא יותר מממשלת כייסים.

תקדים שעון הקיץ
מי שכמעט והציל את נתניהו מהתבזות במליאת הכנסת, היה אלי – "אצלי ביבי היה ישן יותר בשקט" – ישי. כאשר אריה דרעי הבהיר שאין בכוונתו לחתום על המתווה השתרר בחדר הקבינט שקט רגעי, שלאחריו פרצה סערה גדולה. איילת שקד מימין ובנט המתמתן משמאל, סגן פרקליט המדינה אבי ליכט מאחור וביבי מלפנים, התנפלו על דרעי – כמו שוטר על מפגין אתיופי.

תחילה נדמה היה שמדובר בהצהרה טכנית של דרעי. הממשלה תאשר ולגז יבוא גואל. עו"ד אבי ליכט היה הראשון שזיהה. הוא הסביר לחברים ההמומים כי המשמעות היא העברת ההכרעה לכנסת, הואיל והעברת הסמכות מהשר לממשלה כרוכה בתיקון חוק יסוד הממשלה. ביבי הטיל בדרעי מבט מזרה אימה. באותו רגע, האיום הדרעאי, הפחיד את ראש ממשלתנו יותר מהאיום האיראני.

המשפט שהודלף "אריה, את ההערה שלך כבר שמענו", יצא מפי ראש-הממשלה כשדרעי השחיל משפט וניסה להציע פתרון ניסוחי. דרעי שמע, חשק שפתיים ושמר על חובת השתיקה. גם בימים שלאחר מכן הוא נמנע (עד עתה) מלהתייחס למה שהתרחש באותן דקות בהן יצא הקצף (על שפתי ראש הממשלה).

המשנה לפרקליט המדינה אבי ליכט הציע לחברי הקבינט להתבסס על תקדים אלי ישי. "ישי כשר פנים לא רצה לחתום על הקדמת והארכת שעון הקיץ, ולכן מצאנו אז נוסחה שלפיה הממשלה מורה לשר הפנים לחתום על צו שעון הקיץ. אם הממשלה תצביע ותורה לשר הכלכלה לחתום על המתווה, לא נצטרך להגיע להצבעה בכנסת".

ליכט הוא משפטן מבריק שמומחה בניסוחים, אבל אם להיות פוליטיקלי קורקט – הדוגמה שהביא הייתה הגרועה ביותר שניתן למצוא. קל יותר לשכנע פרקליטת מחוז לחצות את הקווים מאשר לשכנע פוליטיקאי לנהוג על-פי תקדים שקבע יריבו המושבע. דרעי דפק על השולחן וחתם את הדיון: "חבל לכם על הזמן, אני לא משחק משחקים. על המתווה הזה אני לא חותם".

בטקס הסיום של קורס טיס שהתקיים מיד לאחר ישיבת הקבינט, נתניהו נראה כמי שספג מכה קלה בכנף. למחרת היום הביבי-מאניה התחלפה סופית בדיפרסיה קשה, כשראה את כותרת יום שישי של עיתון הארץ. בכותרת הראשית נחשף כי שלדון אדלסון, בעל השליטה בישראל (היום), פנה במהלך מבצע צוק איתן לבן חסותו נתניהו וביקש להקל את הרגולציה על חברות הגז. אם דרעי היה חותם על המתווה בלילה שלפני, תחקירני דה-מרקר כבר היו מוצאים תמונה ישנה-נושנה מימי הגן, בה נראים דרעי ותשובה משחקים בארגז החול.

בלשכת ראש-הממשלה המתינו פחות מיממה עד שיצרו קשר עם לשכת שר הכלכלה. בצהרי יום שישי קיימו השניים שיחה מתוחה. טענותיו של ראש-הממשלה היו סדורות. ימים ספורים לפני ישיבת הקבינט שלח דרעי לנתניהו מסמך דרישות – שמולאו אחת לאחת. בישיבה עצמה, דרעי לא התריע שבכוונתו לטווח בכינון ישיר את ראש הממשלה. ביבי מצא עצמו במצב גרוע מזה של תושבי עוטף עזה, ולא היה מודע לשיגור - עד לרגע הנפילה. טענתו המרכזית כלפי דרעי הייתה: "אנחנו עובדים ביחד ועוד נעבוד שנים רבות, אז למה לא עדכנת אותי מראש?".

דרעי מסרב לדבר על שיחותיו האישיות עם ראש הממשלה, וכדי לשמור על כבודו של נתניהו סירב לצאת לתקשורת ולהסביר את עמדתו בקולו. גם כשהותקף – הוא נמנע מלהשיב חורפיו דבר, אם להשתמש בביטוי החביב על לבלרי הביטאונים ועסקני המשמרות.

את התובנות שלו לאירועים, הוא משמיע לראשונה בקול צלול אך לא מתלהם: "זו הייתה החלטה אישית שלי. אף אחד במשרד לא ידע עליה מראש", אומר דרעי, "החלטתי שכמנהיג מפלגה שרצה לבחירות על מתווה של דאגה לשקופים, אינני יכול להיות זה שיחתום על המתווה".

רואים שקוף
דרעי, שהוביל את הקואליציה לכישלון המשמעותי הראשון – ערב יציאה לפגרה, צריך להשיב בעצמו על שתי שאלות קשות. א. אם המתווה לא ראוי בעיניו – מדוע לא התנגד לו? ב. אם מצא לנכון להפתיע את ראש הממשלה – מדוע לא התעמת עמו במהלך הישיבה?

דרעי מעדיף להתחיל עם תשובה לשאלה השנייה: "אין לי שום טענות לראש הממשלה, ולכן גם לא מצאתי לנכון להשיב לו במהלך ישיבת הממשלה", הוא מסביר. דרעי לא יאמר זאת בקולו, אבל הגערה של ראש-הממשלה והדלפתה - באמצעות גורמים ידועים בלשכת רה"מ - לאמצעי התקשורת, רק סייעו לו להפריך כל תאוריית קונספירציה שתנסה לטעון לתיאום מוקדם בין שר הכלכלה לראש הממשלה.

"התלבטתי אם להיכנס אליו לפני הישיבה כדי לעדכן", אומר דרעי, "ייתכן שהיה מן הראוי שאעשה זאת, אבל לטובתי ולטובתו החלטתי שלא. אם הייתי מעדכן מראש, היו אומרים שהייתה פה קומבינה, שסיכמנו הכל מראש ומדובר במשחק".

גם את השם משה כחלון דרעי לא אומר בפה מלא אבל זו הייתה הדוגמה שעמדה לנגד עיניו: התחמקותו של כחלון כביכול בשל ניגוד עניינים והעברת ההכרעה לראש הממשלה הצטיירה כקומבינה אחת גדולה, כאם כל ניגודי העניינים. בהפוך על הפוך, דווקא העברת ההצבעה לכנסת וסירובו של כחלון להצביע בעד, אפשרו לשר האוצר לנער מעליו במקצת את תדמית הקומבינטור בשירות ברוני הגז.

"יכולתי ליצור דרמה. להודיע שאני מתעקש שהסמכות תישאר אצלי ולחולל משבר. לא עשיתי את זה משום שלא הייתה סיבה שאצביע נגד המתווה", משיב דרעי לשאלה הראשונה, "הרי רוב הדרישות שלי התקבלו, ובישיבת הקבינט עצמה הצבעתי בעד. אבל כנושא דגל השקופים, אינני יכול להיות האיש שהסכם כזה יאושר על בסיס החתימה שלו. באתי כדי להוביל סדר יום חברתי. לא בשביל זה".

גם כאן מותיר דרעי את הלבה הרותחת בבטן ההר. במשך ימים ארוכים הוא ראה כיצד דובר ראש הממשלה והחופר מטעמו, השר יובל שטייניץ, ניכס כל הישג למען הציבור במסגרת המתווה – לראש הממשלה לבדו. דרעי הבין שמנסים להפוך אותו לחותמת גומי, ולפיכך – חתך את הצינור ושחרר את הגז לחלל המליאה.

דמי שתיקה
הנה לכם לסיום, נימוק שלישי בסדרת "דרעי לא יאמר זאת בקולו". מהזובור שחטף ביבי ביום שני - דרעי ממש לא נהנה. מבחינת החרדים, הממשלה עשתה בקושי צעד וחצי מיום הקמתה. הגבלת הזכאות למעונות עבור ילדי נשות אברכים עובדות אומנם בוטלה, וכך גם אפליית הילדים החרדים בקייטנות הקיץ. אבל אלו רק המתאבנים לפני המנה העיקרית: ביטול חוק הגיוס, הגדלת הקצבאות, ותיקון תקציבי הישיבות. עד שזה יקרה, אין לנו שום עניין בדרמות מיותרות.

מי שיכול להעיד על כך מכלי ראשון, הוא יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שנע כמו לוליין על החבל הדק שמחבר בין קואליציה לאופוזיציה בוועדה הכי רגישה בכנסת. בניגוד ליו"ר הוועדה בקדנציה הקודמת שניהל כל הצבעה במינימום הסכמות ומקסימום מחלוקות, גפני נוהג לתמרן. "ההצבעות הרגישות אצלי בוועדה עוברות פה אחד", הוא תיאר בעבר, "החוכמה היא לדעת לגשר, לתת משהו גם לאופוזיציה, להיות קשוב גם לחברים מהצד השני".

אז פעם זורקים מחמאה לאדמו"רית הגז, הצדקת שלי יחימוביץ', ובפעם אחרת מורחים קצת חמאה על הלחם של נציגי האופוזיציה בוועדה שכמהים להישגים. כשתבוא ההצבעה על מתווה הגז לכנסת, גפני ממש לא מתכוון לשים ספודיק על הראש ולהצביע נגד. את זה ש'הכל דיבורים' גם האדמו"רית הרי יודעת, אך גם הצהרות אופוזיציוניות, כפי שראינו השבוע, עלולות להגשים עצמן ולהפוך עבור הממשלה לצרות צרורות.

בקדנציה הנוכחית, המהלכים הללו, של הליכה עם הקואליציה וקריצה לאופוזיציה, הופכים להרבה יותר קשים. הנה לכם מקרה, מלפני שבוע, שמעיד עד כמה: שר האוצר כחלון, שקיבל חשבון גז תקשורתי מנופח, קיווה ליהנות קצת מדמי מפתח שיקבל באגף הדיור. כחלון העביר בממשלה הצעה להעלאת מס הרכישה, אך לצורך יישומה בפועל הוא נדרש לאישור ועדת הכספים וביקש את סיועו של יו"ר הוועדה, שומר הקופה.

גפני, שמאזן תמיד בין קואליציה לאופוזיציה, הסביר לכחלון שכדי להעלות את ההצבעה בו ביום הוא נדרש לאישור יו"ר הכנסת. אז כחלון כיתת את רגליו, המתין במסדרון היו"ר והשיג את האישור הנכסף. מכאן ואילך חלוקות הדעות. מחד, במשרד האוצר מספרים שכחלון שלח את סגנו איציק כהן להעביר את ההחלטה בוועדת הכספים, אך גפני שלח אותו לכל הרוחות. מאידך, בוועדת הכספים מסבירים שמישהו במשרד האוצר (ולא השר) הוציא את הדברים מפרופורציה.

אבי ליכט הציע לדרעי בחוסר טקט להסתמך על תקדים שעון הקיץ של ישי. גם בלשכת כחלון, מסתבר, לא נעשו שיעורי הבית כראוי כשהתעלמו מהמתיחות, שחוגגת קדנציה שלישית, בין גפני לאיציק כהן (מישהו אמר ביטוח אברכים?). אם כחלון היה מופיע בוועדה ברוחו ובצלמו ולא שולח את סגנו - ייתכן שהתוצאות היו שונות.

בסופו של דבר ההצבעה נדחתה בשבוע ובעקבותיה גם החלת העלאת המס. מי שניצלו את הפירצה, כך לדברי הגורמים באוצר, הם המשקיעים שאצו-רצו לקנות אלפי דירות. כחלון ספג אש צולבת תקשורתית והשמיע טענות קשות באוזני הנציגים החרדים: "עד כה נתתי לכם הכל, אבל במבחן הראשון, עשיתם עלי סיבוב, וזה כאשר בכלל לא מדובר בנושא מגזרי".

דרעי שמע את התלונות, לא מפיו של סגן השר מטעמו אלא מהחבר הטוב ליצמן שחטף את הריקושטים ישירות משר האוצר. השתיקה הרועמת שלו, בניגוד להרגלו, מיום חמישי האחרון, אינה בגדר "שתיקה כהודאה", אלא מעין "שתיקה כהודעה" שהנוסח שלה כדלקמן: חברים יקרים, בואו לא נכביר במילים לפני שנביא למצביעים החרדים קצת הישגים. הממשלה הזאת ממילא רעועה, אבל אם תיפול לפני שנציל משהו, היא תיזכר גם כממשלה רעה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עתונות'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מידיעה. הרקע הרבה יותר פשוט. מיימון רוצה מתשובה עוד 2.5% תמורת שיתוף פעולה של דרעי. מה שכרו של דרעי לא ידוע.  (ל”ת)

    שמואל ש.

  2. אתה הדובר של דרעי?  

    רועי

    • אין לך מושג ילד מקלדת!! 

      יוסי

  3. מה שחשוב,זה דרעי חזק  (ל”ת)


  4. דרעי גבר!  


    • ראש ממשלת מעשיהו מתאים מאוד. לחקר הכתב החמאר הזה מה אינטרסים שלו כל הזמן דרקי דרקי את מי הוא מענין בכלל? (ל”ת)


  5. אי דיוק!  

    שי

  6. בריחה ופחד מעימות עם הטייקונים. ככה זה כאשר אתה דואג לגז שקוף  (ל”ת)

    הגז שקוף?

  7. פלפולי סרק לטהר את דרעי. מדהים איך פרשן מוצלח מתבזה כשיש אינטרס. הסיבה האמיתית לתרגיל המסריח זה הערת השופט חנן מלצר וחששו מהחלטת העליון.  

    שונא צביעות