ט' סיון התשפ"ד
15.06.2024

כבר אין שנאת חינם - הכל אינטרסים • טור

יעקב ריבלין מסכם את הקרב בין ליצמן וגפני, שהשלכותיו עשויות להגיע לפיצול פנימי • ויש גם מילי דנחמתא

כבר אין שנאת חינם - הכל אינטרסים • טור
שששש


יא, ברעכן
עשרים ושמונה שנה מסתובב ח"כ משה גפני במשעולי הכנסת כזאב ערבות ומסמן טריטוריות שמומלץ לזרים לא להיכנס אליהן. האופי הבלתי מתפשר והשש אלי קרב, בצד הניסיון שרק שמעון פרס יכול להתחרות בו, הפכו את גפני למכונת המלחמה הפרלמנטרית הטובה ביותר בתולדות הכנסת. כל כך טובה עד שאפילו יריבים מושבעים ומרים כמו שר האוצר בממשלת נתניהו הקודמת, יאיר לפיד, נאלץ להודות פעם אחר פעם, שגפני מסוגל להילחם עם רוגטקה ביד מול אביר חמוש ולמצוא את נקודת התורפה בה ניתן להחדיר את האבן בין הקסדה למסך הפנים. כך בדיוק הוא עשה לו, גפני ללפיד, בקרב החסר סיכוי לכאורה, נגד חוק מע"מ אפס מול כל גייסות ממשלת לפיד-בנט-נתניהו. בלי גפני, שח בשעתו לפיד למקורביו, היינו מעבירים את החוק הזה תוך שבועיים מיום שהגשנו אותו לוועדה.

כשהיה צורך בכך ידע גפני לברוח מעימותים גלויים ולנהל מלחמת גרילה שקטה, סבלנית ואכזרית. הראשון שלמד על כישוריו המיוחדים של גפני בתחום זה היה יו"ר דגל התורה דאז ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל. היה זה קרב מרתק. רביץ נהג לתקוף את עמיתו הצעיר בפומבי כמעט בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו אבל גפני מעולם לא ענה לו ברשות הרבים. ביומנו של כותב השורות רשומות פעמים רבות בהן התבקש גפני להגיב על דברים שאמר נגדו יו"ר התנועה הקשיש ממנו, אך סירב. את החיצים שלו העדיף גפני לשלוח לרביץ באמצעות בטאון התנועה שהיה נתון לשליטתו. רביץ קרא ומצא, לטענתו דאז, בכל שורה את טביעת האצבע של עמיתו הצעיר. סופה של המלחמה ידוע אך בניגוד למקובל, האלמנט הבריאותי לא היה הסיבה אלא התוצאה. ואכמ"ל.

את הקרבות היותר מרתקים והיפים ניהל גפני מול היחיד בשיעור הקומה שלו שעמד נגדו במחנה האגודאי. תולדות המאבקים בינו לאיש הסיעה המרכזית ח"כ יעקב ליצמן הם בעצם תולדותיה של יהדות התורה המאוחדת. מהעימות בשנת תשמ"ט בו יצאו שניהם מנצחים. גפני עם שני מנדטים שנולדו בנס, וליצמן עם חמישה מנדטים פרי השותפות המוצלחת וקצרת המועד עם תנועת חב"ד הגדולה, ועד לעצם היום הזה.

הסכם האחדות בשנת תשנ"ב אילץ את השניים לשבת בכפיפה אחת ולהתעמת בתוך הבית פנימה. זירת העימות הייתה בדרך כלל לקראת חתימת ההסכמים ערב הגשת הרשימות. פעמים שידו של גפני הייתה על העליונה ופעמים של ליצמן. בקווים כלליים ניתן לומר שלאורך השנים שחלפו מאז הסכם האיחוד הצליח גפני לשפר את מעמדה של דגל התורה בתוך הרשימה המאוחדת. שיפור שבא לשיאו בקדנציה הקודמת בה כיהנו שלושה ח"כים מדגל התורה ברשימה של שבעה. אלמלי הקרע הפנימי בתוך הציבור הליטאי זה היה היחס גם בקדנציה הנוכחית. נשוב לכך בהמשך.

בין הקרבות למדו השניים להכיר זה בכוחו של זה. בין היתר כדי להיאבק מול יריבים מבית. ליצמן נזקק לגפני מול שלומי אמונים וגפני נעזר בליצמן כדי לבצר את מעמדו מבית. הימים בהם שיתפו השניים פעולה היו מהטובים והפוריים יותר של יהדות התורה המאוחדת. המלחמה המשותפת בממשלת נתניהו הקודמת הייתה לאות ולמופת מה מסוגלים השניים כאשר הם לא נלחמים זה בזה אלא זה לצד זה. כנראה שהסגולה הטובה לכך היא ישיבה בספסלי האופוזיציה שעשויה לקלוט לתוכה את שני הניצים כבר בקדנציה הבאה אם ימשיכו בהתנהלותם הנוכחית. לנוכח גל השנאה בין השניים אפשר לשער בוודאות שזה מה שיקרה.

ועד שזה יקרה יש לליצמן את כל הסיבות לעלוז על הניצחון האחרון שהשיג השבוע בנוק אאוט מול יריבו הנצחי. במיוחד כאשר הקרב האחרון בין השניים שהוכרע בצורה כזאת היה כאשר הוא, ליצמן, שכב מדמם על הקרשים. עד היום ליצמן סוחב איתו את הצלקות של ההפסד במאבק על ראשות ועדת הכספים לאחר הבחירות בשנת תשס"ט. גפני תפר לו שם מארב וכמעט שלח אותו להתרסקות אישית ומפלגתית ממנה הוא לא היה קם יותר. למזלו של ליצמן היו סביבו אנשים חכמים שהחזירו אותו מיד למסלול (לאחר שבלהט ההפסד, איים שלא לקחת שום תפקיד) והורו לו לקחת את הג'וב במשרד הבריאות שנחשב אז כסוג של עונש. חמישה ימים לאחר ההפסד בהצבעה - באדיבותו של ח"כ פרוש שחבר לגפני כעונש על הבחירות לראשות עיריית ירושלים - ליצמן כבר היה במשרד הבריאות, התחבר רגשית לתפקידו החדש, וכל היתר היסטוריה.

אבל כמו שכל מבין בענייני בריאות יודע, גם הניתוח המוצלח ביותר משאיר אחריו צלקת. גם לאחר שהצליח להפוך את לימון התבוסה ללימונדה ורכש את שמו כסגן השר הטוב ביותר במשרד הבריאות, עדיין נותר לו להוכיח שכוחו במותניו מול הקולגה הוותיק. היה לו גם חשוב להוכיח שההפסד הנורא של הסיעה המרכזית במאבק על החינוך העצמאי לא היה סימן לעייפות החומר מצדו אלא פרי של נסיבות שאינן בשליטתו, קרי: ההוראה שקיבל מגבוה לעצור מיד את כל המהלכים המשפטיים ולסגת מהמאבק.

ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו הייתה בבחירות האחרונות לראשות עיריית ירושלים. ליצמן חבר לברקת וגרף איתו על הדרך גם את השותפים החדשים מבעלזא מול דגל התורה ושלומי אמונים שהריצו את ליאון יחד עם ליברמן. היה זה ניצחון אבל לא מהסוג שניתן להתגאות בו. גם כי הושג באפלוליות ולא בגלוי וגם כי את המחיר שילם כל הציבור החרדי בעיר הנאנק תחת ידו של ברקת (צחוק הגורל: יומון החוג שתמך בברקת לראשות העיר תקף לאחרונה נציגים אגודאים שלא באו להצבעה נגד הנ"ל בנושא הספורטק. משל למה הדבר דומה? למי שהעלה בניין באש וזועק מרה נגד אלו שלא באים להשתתף במאמצי הכיבוי). מסיבות אלו לא ניתן לשמוע אף פעם את ליצמן מעלה על נס את הבחירות בירושלים. ולא מטעמי צניעות דווקא.

הניצחון השבוע הוא מבחינתו של ליצמן סגירת מעגל מושלמת. היה זה קרב מוחות בו עשה גפני כל טעות אפשרית, וליצמן לא שגה אפילו במהלך אחד. אם נדלג ישירות לשורת הרווחים וההפסדים - ליצמן זכה עבור אייכלר בתפקיד היוקרתי של הייצוג בוועדה למינוי דיינים, לו הוא אמור להיבחר; ביסס את מעמדו כמנהיג האגודאי המוביל את חבריו לקרב ומנצח; עיכב את החוק הנורווגי והצליח, לדברי מקורביו, להעביר החלטה שקטה במועצת גדולי התורה המחייבת את פרוש לקבל אישור לפני שיתפטר לטובת יעקב אשר. לשורת הרווח יש להוסיף את ההשפלה המתוקה מדבש של גפני שניהל מאבק מיותר לחלוטין ויצא כשידיו על ראשו.

כדי להבין את עומק התבוסה יש לתאר מה היה קורה אלמלי הצגת המועמדות של גפני לוועדה למינוי דיינים ביום רביעי שעבר. התסריט היה כדלקמן: ביום ראשון ועדת השרים הייתה מאשרת את החוק - כפי שאכן קרה. ביום שני החוק הנורווגי היה עולה להצבעה בקריאה ראשונה. ביום רביעי בצהריים הוא היה עובר בקריאה שנייה ושלישית. אייכלר היה נבחר בשקט ובשלווה לוועדה למינוי דיינים. בשעות אחר הצהריים פרוש היה מנצל את החוק החדש כדי לפרוש מהכנסת. ביום רביעי אי שם לאחר חצות לילה, יעקב אשר היה מושבע כח"כ מן המניין וסיעת יהדות התורה בכנסת הייתה מגיעה לראשונה בתולדותיה לשוויון בין שתי סיעותיה. שלושה ח"כים לאגו"י ושלושה לדגל התורה. מה יכול להיות יותר טוב מזה, לדגל התורה כמובן.

וכעת בוקה ומבולקה: אייכלר אמור להיבחר לוועדה למינוי דיינים בלי הטובות של דגל התורה. החוק הנורווגי אמור לעבור לאחר ששורות אלו יירדו לדפוס רק בקריאה ראשונה ומי יודע מה יקרה בשבוע הבא. מספיק שאורן חזן אחד יעשה ברוגז והחוק לא יעבור (מאחר ומדובר בחוק יסוד יש צורך בכל שישים ואחד קולות הקואליציה). גם כאשר החוק יעבור - אגודת ישראל בראשות ליצמן תעשה כעת כל מאמץ אפשרי למנוע מפרוש להתפטר לטובת יעקב אשר, ויהיה לה קייס מצוין לכך: אם זה היחס שהיא מקבלת כאשר היא נמצאת ביחס של ארבעה לשתיים, מה עוד עלולה דגל התורה לעולל לה כאשר יחסי הכוחות יהיו שלושה מול שלושה? בראיון רדיופוני לכותב השורות ועמיתו אבי בלום הודה ליצמן בשבוע שעבר שהסיבה שמלכתחילה הודיע שלא יתפטר לטובת אשר - עוד לפני פרוץ המהומה האחרונה - היא כדי למנוע את השוויון בין שתי הסיעות ברשימה המאוחדת.

האיש שהמפתחות כעת בידו הוא סגן השר מאיר פרוש. עוד לפני שפרצה מלחמת העולם האחרונה הוא הודיע בלי כחל ושרק שבכוונתו להתפטר לטובת הבא בתור ברשימה. מקורביו אף טרחו להדגיש שהוא לא מבקש על כך תמורה (כמו למשל: עוד קדנציה לפרוש ג'וניור באלעד או איוש התקנים שהובטחו לשלומי אמונים בחינוך העצמאי וטרם ניתנו. אגב: שערורייה אמיתית). הוא יתפטר, כך אמרו, לשם שמים, כדי שעוד נציג חרדי פעיל יהיה בכנסת והוא יוכל להתפנות לעסקי החינוך החרדי המוטלים על כתפיו. ויש בזה משהו. הנה כי כן בגלל העומס הכפול המוטל עליו - כסגן שר וכחבר כנסת בקואליציה צרה שחייב להיות עשרות שעות במליאה - נעלמה ממנו החלטה של מנכ"לית משרד החינוך להפלות את החינוך החרדי בתקציבי ההעשרה לגנים. אם לא היה נאלץ באותה שעה בה יצאה הגזירה להיות בכנסת, יש להניח שהיא הייתה נמנעת.

אבל כעת יהיה עליו להתחשב בגורמים כבדי משקל אחרים. קודם כול יהיה עליו להוכיח באותות ומופתים שמועצת גדולי התורה לא ממש החליטה שאסור לו להתפטר בלי אישור מוקדם שלה. בנוסח ההחלטות שהתפרסמו בביטאוני התנועה לא נאמר, כרגיל, מאומה מעבר להצהרות כלליות על קיום ההסכמים הקואליציוניים וחיזוק היהדות בארץ הקודש. ככל הידוע גם אין נוסח פנימי וחשאי בכתב של ההחלטות האמיתיות. מה שידוע הוא שבמהלך הדיון על המועמדות של אייכלר והחוק הנורווגי אמרו המשתתפים שאין זה בלי זה. כלומר: אם תהיה התמודדות בין אייכלר וגפני לא יהיה חוק נורווגי. ההמשך קצת לוט בערפל ותלוי בפרוטוקול ובפרשנות של מזכיר המועצה הרב מרדכי שטרן על מה שנאמר עוד בהקשר לכך. האם אמר מי שאמר שאסור לתת לדגל את השוויון גם אם גפני יוריד את המועמדות, או שנדרשת הסכמה נוספת של המועצגה"ת, או שלא נדרש בעצם שום דבר. לא קשה לנחש באיזה צד נמצאת הפרשנות של סגן השר ליצמן, שחזון חייו הוא הקמה מחדש של ההגמוניה החסידית על כלל הציבוריות החרדית, כולל הליטאית.

בכל מקרה, בין אם פרוש יצליח להוכיח שלא זו הייתה ההחלטה או לחילופין יצליח לקבל את הסכמתם של בכירי המועצגה"ת לפרישה מהכנסת (קשה לראות את בעלזא מנתקת סופית את הקשרים עם דגל התורה והופכת לסיעת לוויין של המרכזית נוסח ויז'ניץ שלפני ואחרי עידן מוזס), את העבודה הקשה הזאת הוא לא ייתן בחינם. אם הדגלאים רוצים שהוא יטבול את ידיו בבוץ וייצא לקרב מול ליצמן הם יידרשו לשלם מחיר יקר בכל הנושאים הפתוחים: אלעד, החינוך העצמאי, ביתר עילית ועוד ועוד. ייתכן שהמחיר יהיה כל כך יקר עד שבדגל התורה יחליטו שאי הכי עדיף שאשר ימשיך למזכ"ל את התנועה ולא ייכנס לכנסת.

המחיר שפרוש מסוגל לדרוש מהדגלאים הלחוצים החל לעורר דאגה גם בש"ס. ביום ראשון השבוע הגיע יהודה אבידן, האיש של דרעי לתפקידים מיוחדים, לשיחה עם בכיר ביהדות התורה, ובפיו בקשה אחת: למנוע מפרוש להתפטר לטובת יעקב אשר. אבידן נימק זאת בחשש שדגל תסכים לשלם בעוד חבירה לשלומי אמונים באלעד ותשלול שוב מש"ס את ראשות העיר שרוב תושביה הם בני עדות המזרח (אם כי לאו דווקא ש"סניקים, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו). לא קשה לשער שבקשתו נפלה על אוזניים קשובות.

אפרופו ש"ס: המעורבות של התנועה הקדושה בריב הפנימי בתוך יהדות התורה החלה עוד לפני השיחה האמורה. מהרגע בו החל המאבק ביום רביעי שעבר, הסתובב ליצמן, לדברי מקורביו, עם הבטחה בכיס מדרעי שהוא יתנגד לחוק הנורווגי אם גפני לא יוריד את המועמדות שלו. מאוחר יותר, כאשר דרעי עצמו נשאל על ידי גפני האם הדברים נכונים, הוא השיב בגמגום מתחמק שהבהיר לשואל כי אכן הייתה הבטחה כזאת.

מה לדרעי ולקטטות הפנימיות ביהדות התורה? ראשית: הידידות עם ליצמן שעמד לימינו עוד בימים שאלי ישי ניסה מאחורי הקלעים להריץ חוק שימנע ממורשעים בדין לחזור לחיים הפוליטיים. שנית: במהלך מערכת הבחירות העניקו אנשי חזו"א 5 רוח גבית לאלי ישי כשקיבלו אותו לפגישה ונמנעו לתקוף אותו במערכת הבחירות. האם אלו סיבות מספיקות להכריז מלחמה נוספת על דגל התורה ולהסתכן בכך שבבחירות הבאות האחרונה תתמוך ברשימה ספרדית אנטי ש"סית? אליבא דדרעי התשובה היא כנראה חיובית. אם אפשר להיאבק בשתי חזיתות ולא רק באחת - אז למה לא.

קרב המוחות
הירייה הראשונה בקרב נורתה ביום שלישי שעבר. היה זה ח"כ אורי מקלב שניגש לעמיתו ח"כ מנחם אליעזר מוזס ורמז לו שייתכן והמועמדות של אייכלר לוועדה לא תהיה המועמדות היחידה של נציג חרדי לוועדה. למוזס הייתה כבר אינדיקציה מוקדמת שאיום כזה יכול להישמע והייתה בפיו תשובה מן המוכן. אם תתמודדו מול אייכלר, השיב, אנחנו לא נתמוך בחוק הנורווגי. חד וחלק.

למרות המסר הברור, גפני ניגש למחרת ללשכת יו"ר הכנסת והגיש את מועמדותו. הקונספירציה הרווחת במסדרונות הפוליטיים היא שהיעד היה מימוש האיום של מוזס. קרי: להשאיר את יעקב אשר מחוץ לכנסת. למה לו לגפני, אומרים בעלי הקונספירציה, לכהן תחת צילו של ח"כ חזק כמו יעקב אשר במקום ליהנות מהשקט והשלווה של שלטון יחיד לצידו של עוד ח"כ על תקן של נושא כלים.

מהיכרות ארוכת שנים עם גפני ניתן לקבוע קטגורית וחד משמעית שאין אלו אלא דברי הבל ורעות רוח. גפני, עם כל החסרונות הנובעים מאישיותו הריכוזית והאימפולסיבית הוא פטריוט דגלאי בכל נפשו, בכל מהותו ובכל מאודו. מעולם הוא טרם נתפס בהקרבת אינטרס ראשון במעלה של התנועה לטובת אינטרס אישי. כישלון של דגל בכל תחום שהוא עולה לגפני בבריאות ובייסורי נפש. משכך אין להעלות על הדעת שהוא יכין תוכנית שסופה תבוסה מרה לדגל התורה רק כדי שהוא יישאר כח"כ חזק אחד. מה גם שהדבר כרוך בירידת הערך שלו עצמו מול אגודת ישראל, שהרי אינו דומה ראש מפלגה בת שני ח"כים מול ארבעה לראש מפלגה של שלושה ח"כים מול שלושה ושוויון מוחלט.

הקערה מתהפכת
השיקול של גפני היה שהוא מסוגל לקחת את הוועדה למינוי דיינים ביתר ביטחון מאשר אייכלר ובמקביל לא לשלם באבדן החוק הנורווגי ואי כניסתו של יעקב אשר. גפני העריך, וכנראה היה מצויד גם במידע מוקדם, שמול ארבעת הקולות של אגודת ישראל שלא יתמכו בנורווגי הוא יקבל את ששת הקולות של ישראל ביתנו שכבר בקדנציה הקודמת הביעה תמיכה בחוק במסגרת המדיניות של חיזוק המשילות בישראל. ליברמן אמנם כבר הוכיח שהוא מסוגל לסטות מעקרונות אם זה מה שיביך את קואליציית נתניהו, אך כאן נכנס לתמונה גורם נוסף: איבת העולם שבין ליברמן וליצמן מאז הבחירות לעיריית ירושלים. גפני העריך שליברמן יהיה איתו ולו רק כדי לעזור לו להביס את היריב המשותף.

החשבון כשלעצמו היה נכון. כבר ביום ראשון בבוקר הודיע ליברמן שהוא יעניק לחוק את ששת הקולות שברשותו. במקביל שלף גפני נשק נוסף: הוא זימן את עצמו ואת חבריו לבית מרן הגראי"ל שטיינמן לאסיפה מיוחדת בנושא מינוי הדיינים. גפני היה זקוק לגושפנקא הרוחנית, לא רק בגלל הקרב הגדול מול אגודת ישראל אלא גם מול מי שעלול היה להיות הקרבן של הקרב: יעקב אשר. בתום הדיון הודלף למי שצריך להדליף שהייתה תמימות דעים בין הנוכחים וכי התקבלה הוראת מרן הגראי"ל ללכת בנושא זה עד הסוף. כך כלשונו וכפשוטו.

ליצמן עשה הערכת מצב מהירה והבין שהוא נמצא בשתי חזיתות - פוליטית ורוחנית. מצד אחד התמיכה של ליברמן, מצד שני ההתייצבות לכאורה של מרן הגראי"ל שהעניקה לנושא אלמנט של מאבק אידיאולוגי. עד שהתאושש וארגן מחדש את כוחותיו נאלץ ליצמן לספוג מהלומה לא קלה כאשר חרף התנגדותו העזה אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק הנורווגי לקראת העלאתו להצבעה ביום שני.

מנקודת אפס זו החל ליצמן את הקרב ובתוך פחות מעשר שעות הצליח להפוך את הקערה על פיה. ראשית: הוא זימן מיידית כינוס של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. שיחק לו המזל וערב קודם לכן, במוצאי שב"ק מטות מסעי, התקיימה פגישה של שלושת ראשי המפלגות החרדיות בביתו של ראש הממשלה. נתניהו הבהיר לנאספים שהוא דורש מהם לספוג קיצוץ של חמישים אחוז בהבטחות התקציביות הקואליציונית שניתנו להם. הפגיעה הקשה ביותר שנדרשה הייתה בקצבאות הילדים. החרדים התבקשו לוותר על תשלום רטרואקטיבית של העלאת הקצבאות מיום כינון הממשלה. בנוסף התבקשו לפרוש את ההעלאה שהובטחה על פני שלוש שנות התקציב הבאות.

מבחינתו של ליצמן היה זה נס מן השמים. קצבאות הילדים זה אולי הנושא הרגיש ביותר בצמרת הרוחנית של אגודת ישראל. כך נותרה אגודת ישראל מחוץ לקואליציית אולמרט בשנת תשנ"ו בגלל הסירוב להעלאת קצבאות הילדים (במקביל הוא גם לא נתן את ועדת הכספים ולשונות רעות טענו שזו הסיבה לאי ההצטרפות). בשנת תשס"ט בקואליציית נתניהו אמנם לא הייתה העלאה של ממש בקצבאות אך ההבטחה לוועדת הכספים (שלבסוף עברה לגפני בגלל הברית עם שלומי אמונים) נתנה, כנראה, מקום לתקווה שהקצבאות יתוקנו במהלך הקדנציה.

בקדנציה הנוכחית הצליחה אגו"י לדרוש תיקון למפרע של קיצוצי לפיד בקצבאות. ההודעה של נתניהו על חזרה מההבטחה הייתה באמת סיבה כבדת משקל לזימון של המועצגה"ת כדי להחליט מה לעשות. ואם כבר מכנסים את המועצה אפשר להעלות בפניה את נושא המועמדות למינוי הדיינים ולקבל הסכמה ללכת עד הסוף עם היריבה הדגלאית.

כינוס המועצה וההחלטה שהיה ברור שתתקבל איזנו את תמונת הקרב: לדגל היה את החלטת מרן הגראי"ל ולאגו"י את החלטת המועצגה"ת. עכשיו נותר לליצמן לסגור את יחס הכוחות שנטה לרעתו בזירה הפוליטית. הוא עשה זאת בשני מישורים. ראשית, מול ידידו דרעי שחבר אליו להצהרה שלא יעביר את החוק הנורווגי. שנית, מול ראשי הקואליציה. ליצמן נופף במסמך החתום של כל ח"כי יהדות התורה שנשלח לקואליציה לפני כחודשיים. במסמך פורטה חלוקת התפקידים בתוך יהדות התורה ונאמר בו מפורשות כי המינוי לוועדת הדיינים הוא של ח"כ ישראל אייכלר. ליצמן גם הזכיר את הסעיף המפורש בהסכם הקואליציוני הקובע כי חוקי יסוד לא יעלו להצבעה ללא הסכמה של כל חלקי הקואליציה.

למחרת בבוקר היה ברור שהקלפים של ליצמן היו חזקים יותר. בישיבת הנהלת הקואליציה הוחלט שתומכים רק באייכלר למינוי הדיינים ולא באף מועמד אחר. במהלך היום ערך גפני סבב של פגישות עם ראשי הקואליציה והאופוזיציה וניסה לגייס קולות למועמדותו. לאכזבתו התברר לו שהסיכויים הטובים למועמדות שלו מול אייכלר הוא ששניהם לא ייבחרו.

במצב נתון זה העדיף גפני לעשות את הדבר השנוא עליו יותר מכול: להניף דגל לבן. ביום שלישי הוא שיגר למוזס את מכתב הירידה מן העץ. במכתב נאמר כי לאחר שהוברר שיש חשש שלא ייבחר נציג חרדי לוועדה הוא מסיר את מועמדותו. והיכן הפסיקה של 'ללכת עד הסוף' שניתנה ביום ראשון? כנראה שגם לסוף יש כמה פירושים. אחד מהם אומר שסוף איננו התאבדות. לא מפסידים גם את המועמדות לדיינים לטובת נציג חילוני וגם מקיצים את הקץ על כניסתו של נציג התנועה לכנסת.

תחושת קיפוח
מה הניע את גפני להפר הסכם חתום עם אגודת ישראל, מה שהציב אותו מראש בעמדת נחיתות מול הקואליציה? התשובה לכך נעוצה בתחושת הקיפוח שמלווה את דגל התורה מאז חתימת ההסכם הקואליציוני. לא ברור למה - או שכן ברור למתנגדיו של גפני - אבל המו"מ הפנימי מול אגודת ישראל נוהל ברשלנות בלתי אופיינית. מישהו לא עשה חשבון שחלוקת התפקידים היא לא שישים-ארבעים אלא הרבה פחות. מול שני התפקידים של דגל: כספים ומדע (ועדה שלא שווה את הניירות עליה מודפסים דיוניה) קיבלה אגודת ישראל חמשה תפקידים: בריאות, חינוך, חצי קדנציה סגנות יו"ר הכנסת, הוועדה למינוי דיינים ואת ראשות הסיעה המאוחדת.

מאוחר יותר הצליח אייכלר לבצע עסקת חליפין פנטסטית עם הליכוד ולקבל במקום סגנות יו"ר הכנסת את הוועדה לפניות הציבור. התרגיל העמיק את פער התפקידים בין שתי הסיעות ליחס של שמונים-עשרים לטובת אגו"י. אם מביאים בחשבון את אפסותה של ועדת המדע, היחס האמיתי הוא תשעים-עשר.

את החטא הקדמון של הרשלנות במו"מ הפנימי מול אגו"י ניסה גפני לתקן במהלך הנוכחי. אם הוא היה מקבל את ראשות הוועדה למינוי דיינים כבר אי אפשר היה לטעון כלפיו שהוא אחראי ליחס אנומלי שכזה בחלוקת התפקידים מול אגודת ישראל. ובמילים אחרות: מעולם לא נוהל מאבק צודק כל כך (לא יתכן שציבור המונה חמישים אחוז מכלל הבוחרים החרדים יקבל ייצוג כמו של שתי חצרות חסידיות בינוניות ותפקידים כמו של חצר אחת) בדרך כל כך לא צודקת. אדם שמכר דירה במחיר של פחות מחמישים אחוז ממחיר השוק יכול להרגיש בהחלט פגוע ומתוסכל על הטעות שעשה. הדבר היחיד שהוא לא יכול לעשות זה לרוץ לבית משפט לבטל את ההסכם או לעשות דין לעצמו ולא לצאת מהבית. על טעויות משלמים באמצעות הרכנת ראש והבטחה עצמית לשיפור בפעם הבאה.

לפרק את החבילה
המאבק הנוכחי חשף לעיני כל ישראל והקואליציה שיהדות התורה המאוחדת היא גוף פיקטיבי שקם כל ארבע שנים מחדש לצרכי בחירות בלבד. בחיים הפוליטיים השוטפים מדובר בשתי סיעות שמחלקות את זמנן ביחס של שישים-ארבעים. שישים אחוז למען ציבור הבוחרים וארבעים אחוז מהזמן למלחמות זו מול זו. השבוע פנה ח"כ גפני להנהלת הקואליציה וביקש למסד את החלוקה הזאת באופן חצי רשמי. הוא ביקש להתמנות לנציג דגל התורה בהנהלת הקואליציה בה חברים ראשי סיעות בלבד. החל מיום שני הקרוב מוזס ייצג את אגודת ישראל וגפני את דגל התורה. יצוין שבמישור המנהלי והכלכלי שתי הסיעות הן ישויות נפרדות זה עשרות בשנים. לכל אחת מימון מפלגות משלה ולכל אחת זכאות למנהל סיעה על חשבון הכנסת.

ההבדל בין הקדנציה הנוכחית לקודמותיה שאז עוד נעשה ניסיון לשמר את המסגרת המאוחדת בכנסת. בכל שבוע היו דיונים סיעתיים בנוכחות כולם והתקבלו החלטות משותפות. מאז ההסכם הגרוע לחלוקת התפקידים מחרימים ח"כי דגל את ישיבות הסיעה המאוחדת ומקיימים ישיבות בפני עצמם. מה שנשאר מהסיעה המאוחדת זה רק השם וכמה רישומים פורמליים בלבד.

לשם מה בכלל מחזיקים את המסגרת המלאכותית והמאולצת הזאת? התשובה היא: תשמ"ט. הפחד ממערכות בחירות רוויות יצרים ושנאה הוא הדבר היחיד שמחזיק את הרשימה המשותפות לכנסת ולעיריות. למרות ארבע שנות הזוועה של השותפות הכפויה אף אחד לא מעז להיות הראשון שיקום ויכריז על פירוק המסגרת המאוחדת שהוקמה בשנת תשנ"ב על ידי מרן הגרא"מ שך וכ"ק מרן הפני מנחם מגור זצוק"ל. צריך לשם כך כתפיים מאוד רחבות ואחריות מפני החשש ששתי הרשימות לא יעברו את אחוז החסימה. במיוחד לאחר שזה עלה לכמעט ארבעה מנדטים.

אבל גם בשנת תשמ"ט היה חשש דומה ואף גדול יותר ובכל זאת רצו שתי רשימות חרדיות אשכנזיות בנפרד. מה שגרם לכך היה אינרציה של מספר תהליכים קטנים שכל אחד גרר משהו. יאוזכר בהקשר לכך שחודש לפני הבחירות היה כבר הסכם שהתפוצץ לבסוף על נושא שולי לחלוטין. כך קורה כאשר האוויר רווי אבק שריפה: כל גפרור קטן מביא לתבערה, כשבמבט לאחור ניתן היה למנוע את הזריקה שלו די בקלות.

לא ברור שזה מה שיקרה גם הפעם, במיוחד לאור העלאת אחוז החסימה. מה שברור הוא שיהדות התורה המאוחדת היא מחויבת המציאות לפני הבחירות - מבחינת השלום הפנימי ברחוב החרדי ואחוז החסימה - ונטל כבד מאוד לאחריה. תשעים אחוז מהקטטות הפנימיות וחילול השם שנגרם בעקבותיהן היו נמנעות אם יום לאחר הבחירות הייתה כל מפלגה הולכת לדרכה ומקיימת מו"מ קואליציוני נפרד מול הממשלה. לאמיתו של דבר זה מה שקורה כעת לאחר המשבר הנוכחי. אם אגודת ישראל תחליט שפרוש לא מתפטר לטובת יעקב אשר תהיה זו גזירת החוט האחרון שמחבר בין שתי הסיעות והכרזה רשמית על יציאת הנשמה של הגוף המלאכותי הזה.

ואולי טוב שזה מה שיקרה. אם יש שתי מפלגות חרדיות, אחת לבני עדות המזרח ואחת לבני עדות אשכנז, לא יקרה שום אסון אם תפעלנה זו לצד זו, ולא זו נגד זו, שתי מפלגות מהזן האחרון. זה יחסוך את האירועים המבישים בכנסת, את מה שקורה היום בבני ברק ואת מלחמות היהודים בעיריית ירושלים. לבחירות יילכו ביחד ולאחר מכן איש לדרכו. נכון, זה קשה לשבור אחדות פורמלית של אחדות שנים. אבל אין ברירה. יא, ברעכן. ויפה שעה אחת קודם.

מילי דנחמתא
לא חרב בית המקדש השני אלא בגלל שנאת חינם שהייתה בו. מסקירת כל המאבקים והמחלוקות שנדונו במדור זה בגלגוליו השונים במשך שלושה עשורים ניתן לציין בסיפוק שדווקא דורנו הירוד - נקי לחלוטין מחטא זה. אין שום שנאת חינם, הכול כסף ואינטרסים. ובזכות זה נזכה לביאת המשיח במהרה בימינו אמן סלה.


טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
גפני ליצמן אגודה פרוש דגל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד