ארבעה מי יודע: גז וקנאביס, שתדלן ומחוקק

תעודת חצי המושב
שלוש עשרה שנה של הליכה בארץ לא זרועה, ועוד שנתיים של כיבוש וחלוקה, התפוגגו כמו לא היו ברגע קסום אחד של הנפה על הכתפיים ושירה אדירה מפי מאות בני ישיבות. ברגע כזה הכול נשכח. הקטטות מול בני החצר המתוסבכת בקבלן 45. שתי מערכות בחירות קשות עם תוצאות מאכזבות. וכמובן: המאבק לחיים ולמוות מול היו"ר לשעבר שהסתיים אמנם בניצחון, אך עם צלקות שאף ניתוח פלסטי לא יצליח להעלים. הכול היה כדאי - סביר להניח שאמר לעצמו שר הכלכלה אריה דרעי - כדי לזכות לקבלת פנים מהסוג שנערכה לכבודו השבוע במחנה בני תורה של הגרב"מ אזרחי. אנשים שהיו שם אומרים, שזו הייתה הערצה פורצת גבולות.

אז נכון שהציניקנים יטענו מן הסתם שההערצה היא יותר לתפקיד מאשר לאישיות. לראיה הם עשויים להצביע על קבלות פנים דומות להן זכה קודמו של דרעי, בימי שבתו על כס מלכותו. הנה, לפני חמש שנים, השתתף כותב השורות ב'קמפ' של ישיבה גדולה מפורסמת שהתקיימה באכסניית נוער בבית שאן. גם אז הייתה שירה אדירה והרמה על הכתפיים. גם אז מורם מעם חשב שהוא מלך העולם, והיום הוא מחפש תעסוקה. כך חולפת לה תהילת עולם.

ההבדל המהותי בין שני האירועים, שבימים ההם לא היה מי שחשב שצפוי אי פעם מהפך שלטוני. מרן הגר"ע יוסף היה אז בימי תפארת גדולתו, והתנועה שבראשותו ייצגה ללא עוררין מחצית ויותר מהעולם החרדי. סביר להניח שההערצה שהופגנה אז לישי, הייתה יותר לתנועה ומנהיגה הרוחני, פחות לאיש עצמו. בעידן שלאחר הסתלקות מרן, הסיפור שונה. המנהיג הרוחני העולמי איננו, והפרדת הרשויות בתנועה הקדושה כמעט לא קיימת. ש"ס זה דרעי ודרעי הוא התנועה (ויש אומרים שגם המועצה. מה שכמובן לא נכון). אם מוסיפים לכך את מלחמת הבחירות העקובה מדם וההשמצות האישיות הפרועות שזרמו בה, רשאי בהחלט העומד היום בראשות ש"ס לראות בקבלת הפנים האמורה קימום מחדש של מערכת היחסים המופלאה שהייתה לו עד שנת תש"ס עם עולם התורה.

אבל כמו כל מערכת יחסים, גם הברית הזאת מחייבת תחזוק רצוף. בעיקר מצידו של מי שיש לו את הכלים לתת. מאז הבחירות ובמהלך מושב הקיץ, ההישג המהותי היחיד של דרעי לעולם התורה הוא ביטול האפליה במעונות היום לילדי אברכים שפרנסתם על ידי אימם העובדת בלבד. הביטול עוגן אמנם קודם לכן בהסכם הקואליציוני עם יהדות התורה, ואומץ אחר כך גם על ידי ש"ס. אך בתכל'ס, הביצוע הוטל על מי שבסמכותו היה לעשות כן. דרעי לא התמהמה, ובתוך פחות מחודש ימים מכניסתו לתפקיד, ביטל את כתם האפליה מתקנות משרד הכלכלה.

לאמיתו של דבר, זה לא היה מסובך במיוחד. דרעי לא נזקק לחקיקה בכנסת, גם לא לעימותים עם האוצר בגין העלות הנמוכה. סיפור של 15 מיליון שקלים, שמלכתחילה גם פקידי האוצר הקשוחים לא הבינו למה השר הממונה עליהם רוצה להרוויח אותם על גבן של נשים עובדות. התהליך היה אפוא קצר: כתיבת תקנה חדשה ואשרור מיידי שלה בישיבת ממשלה. זה לא ממעיט בחשיבות ההישג, אך גם לא מחייב תיפוף ויציאה במחולות. אפילו השר אזולאי, לו היה נשלח מכוח אילוץ בג"ץ כלשהו למשרד הכלכלה, היה עושה את זה בלי שום מאמץ.

צומת המפגש הבא של דרעי ועולם התורה הוא אישור התקציב בממשלה המתכנסת במועד כתיבת השורות, ובהמשך, בכנסת בחודש אלול. אם לא תהיה נסיגה נוספת של ביבי - ואצלו הרי אי אפשר לעולם לדעת - מההתחייבות להגדיל את תקציב הישיבות רטרואקטיבית, מהקמת הממשלה, יזכו מנהלי הישיבות והכוללים לתוספת נאה של 300 מיליוני שקלים. התוספת אמנם לא תגולם לשקל נוסף אחד למלגות האברכים, וגם לא להפחתה של שקל בשכר הלימוד של בני הישיבות - וכבר דובר כאן בהרחבה בנושא עגום זה מספר פעמים - אבל בעקיפין, גם הם ייהנו ממנה. בזכותה אולי תיבלם תופעת סגירת הכוללים ההולכת ונפוצה, ובני הישיבות עשויים ליהנות מעוד יום בשרי, בלי סויה או קציצות בטעם בנזין בתפריט ארוחת הצהריים. ואשרי מי שתרם גם לכך.

אבל גם ההישג הנאה הזה לא יירשם בתודעה הציבורית על שמה של ש"ס והעומד בראשה. בעוד שדרעי וחבריו נאבקו על תיקי הפנים והדתות ולבסוף קיבלו, יהדות התורה סגרה את נושא התיקים עוד לפני הבחירות, ולפיכך חתמה ראשונה על ההסכם הקואליציוני. כל מה שקשור לתקציבי ישיבות, חינוך ועולם התורה, כולל חוק הגיוס שיעלה כנראה בעוד כחודש, רשום על שמה בטאבו. ש"ס שבאה בעקבותיה, הוסיפה רק את חוק ההעדפה המתקנת לתעסוקת חרדים, שאף הוא במקור חוק של דגל התורה - שלא העזה לרשום אותו בהסכם הקואליציוני מאימת הפלג הירושלמי - וכמה הטבות לנוער נושר ותקציבים לרשת החינוך הקורסת. בהתאמה לכך, גם רשימת ההישגים שתעמוד לעת פקודה של בחירות, מצומצמת מטבעה עד מאוד.

וזו כנראה הסיבה שדרעי החליט לעלות על בריקדות בנושא המע"מ אפס על מוצרי היסוד, לפחות לארבעת העשירונים התחתונים. לחבריו ביהדות התורה שירדו בקפיצת ריסוק מעץ קצבאות הילדים וכמעט לא קיבלו כלום, הייתה הפריווילגיה לעשות זאת לאחר שהבטיחו את התוספות התקציביות בסעיפי החינוך והתורה, הרשומות כאמור על שמם. לדרעי לא נותר אלא סעיף הדגל אותו נשא במערכת הבחירות: מע"מ אפס על מוצרי יסוד. אם גם את זה הוא היה ממיר ברעיון ערטילאי, נוסח תכנית החיסכון של יהדות התורה, עם מה הוא היה מגיע לבחירות הבאות? עם סבב המינויים של ראשי המועצות הדתיות שעוזריו של אזולאי יספיקו לערוך עד שהממשלה תקרוס? זה יכול להביא לקלפי לכל היותר עוד כמה מאות משפחות של פונקציונרים מפלגתיים ועסקנים בשקל. לא יותר.

הבעיה של דרעי הייתה שהדגל שהניף מלכתחילה היה גרוע וחסר משמעות כלכלית אמיתית לשכבות החלשות. כבר מהרגע שבו נכתב הסעיף בהסכם הקואליציוני, היה ברור שהתוספת הריאלית למשפחה הממוצעת תהיה של כמה עשרות שקלים בלבד. עם החישובים המדויקים של הלשכה לסטטיסטיקה אי אפשר להתווכח. עובדי הלשכה בדקו את סל ההוצאות של המשפחה הממוצעת, שקללו את ההוצאות למוצרי יסוד והפחיתו מהם את המע"מ. התוצאה הייתה מגוחכת עד עלובה. לכל היותר חמישים שקל למשפחה. בניסיון להציל משהו, הציעו בלשכת דרעי להרחיב את רשימת הפטורים למוצרים נוספים עתירי הוצאות, כמו תחליפי חלב לתינוקות. כאן אפשר היה לראות טוב יותר את עלות החיסכון למשפחה מרובת יונקי בקבוקים. אבל גם את זה הוא לא השיג, נכון לעכשיו.

ביום שלישי בערב, נועדו דרעי וכחלון בניסיון לגשר על הפערים. מה בדיוק היה שם, רק השניים יודעים, וגם זה ממש לא בטוח. כפי שזה נשמע, זה היה דו שיח של חרשים. כחלון ופקידיו דיברו על הנחות במים וחשמל לעשירונים התחתונים. לדברי מקורבי דרעי דיברו שם על פטור ממע"מ לשכבות החלשות על השירותים האמורים. את ההנחות בתחבורה הציבורית כחלון גיבש עוד קודם ואף פרסם על כך הודעה. לש"ס אין כל קשר להנחות אלו. מה ההבדל? רק סמנטיקה. מבחינת הכיס של הנזקקים, אין הבדל בין הנחה לבין פטור ממע"מ. אבל דרעי לא יכול לרדת מהעץ של פטור המע"מ מהסיבות האמורות, והאוצר חושש שהפטור ממע"מ לחלשים ינוצל להונאות ושחיתויות. אגב, מודל זה של פטורים ממע"מ לחלשים הונהג ביוון בשנת תש"ס והתוצאות ידועות.

הוויכוח בנושא יימשך גם לאחר ההצבעה בממשלה, אבל בכל מודל שיאומץ לבסוף, הנזקקים יראו את הכסף לא הרבה לפני שתכניות החיסכון לקצבאות של ליצמן ייפתחו. וזאת כי השטן נמצא, כידוע, בפרטים הקטנים, ואלו רבים מספור. מי יקבע את ההשתייכות לארבעת העשירונים התחתונים? לכאורה פקידי מס הכנסה וביטוח לאומי שיסרקו את הכנסותיהן של שני מיליון משפחות בישראל ויעניקו תעודות לזכאים שיגישו אותם לרשויות החשמל והמים. מי שעמד פעם בקשר עם שלטונות המס, יודע שהם בקושי עומדים במטלות הנוכחיות שלהם וקורסים תחת העומס. כדי לעמוד במטלה הנוספת הזאת, יהיה צורך בגיוס מאות פקידים נוספים ובבניית מערך שלם של הנפקת תעודות זכאים להנחות.

ובכלל, איזו כמות של מים וחשמל תזכה להנחה, ואיזו לא? הרי איש אינו חושב שבתיהם של הזכאים יהפכו למוקד משיכת חשמל ומים לשכנים ולבעלי עסקים סמוכים. שאלה נוספת: איך קובעים את רמת ההכנסה המזכה לפטור? האם היא כוללת את קצבאות הילדים והתמיכות השונות, או שהיא מתייחסת להכנסות בלבד. ומה יהיה דינן של מלגות האברכים? בקיצור: בין אם תתקבל ההצעה של דרעי ובין אם תתקבל הצעת האוצר, יהיה צורך בהקמת מנגנון בדיקה ענק בעלות עצומה. מדובר בתהליך יקר ומייגע שכרוך בטונות של בירוקרטיה. כמו שהספקנו להכיר את פקידי האוצר, אין כמותם לדעת כמה זמן זה ייקח ואילו מכשולים הם יכולים לשים בדרך.

לעומת זאת בהצעה המקורית של דרעי של פטור ממע"מ על מוצרי היסוד, הכול פשוט ומיידי. שתי לחיצות כפתור. האחת באגף המע"מ והשנייה בקופות הרושמות. אבל ברגע שמבדילים בין צרכן אחד למשנהו, זה סיפור שיודעים מתי הוא מתחיל - בהחלטת ממשלה - ואין לאף אחד מושג מתי הוא יגמר. ואם בכלל.

הקפאת מתווה הגז
בעוד שגורלו של פטור המע"מ ו/או ההנחות למעוטי היכולת, לוט בערפל, יש נושא אחר שדרעי יכול לסמן עליו וי. מדובר בסיכול תכניתו של ראש הממשלה להעביר במהירות את מתווה הגז שנתפר למידותיהן וצרכיהן של חברות הקידוח בים התיכון. ההחלטה המפתיעה של דרעי לסרב לחתום על עקיפת סמכויות הממונה על ההגבלים והעברת הנושא לממשלה ומשם לכנסת, שמה לאל את כל התכנונים והתחמונים של ראש הממשלה וחבריו הרפובליקאים בארה"ב, העומדים מאחורי אחת מחברות הקידוח הגדולות.

הייתה זו מכה שנתניהו ממש לא ציפה לה. וכשנתניהו לא מוכן מראש למשהו, הוא מאבד את שיווי המשקל ומתחיל לשלוף מהמותן. תחילה חשב להעביר את ההחלטה בממשלה בתוך יומיים מישיבת הקבינט המפתיעה. כשקיבל חוות דעת מהיועץ המשפטי שיש צורך באישור הכנסת, הוא תלה את יהבו בליברמן, שכמובן ירק לו חזרה בפרצוף. השלב הבא היה עריכת שימוע ציבורי פיקטיבי, שלאחריו אמור היה המתווה לחזור לאישור הכנסת. השימוע נערך, אבל המתווה לא חזר. נתניהו הבין כי הוא עומד בפני התבזות נוספת ומשך את הבקשה לדיון. לאור פגרת הכנסת והקושי לכנס את חברי הקואליציה, אין מצב שהדיון יתקיים לפני פתיחת מושב החורף של הכנסת. מאחר ובכל יום מתגלים פרטים חדשים, הרי שבפרק זמן של שלושה חודשים עשויות נוצותיו של המתווה להימרט עד זוב דם וכסף.

ולא שיש לנו אשליות בקשר לגז. לבסוף ייחתם הסכם שיוציא את האוצר היקר מעמקי קרקעית הים ויעשיר כמה אנשים עשירים. ההבדל הוא בחלק הרווח שיפול בחלקו של הציבור הרחב. במתווה הקיים הוא מצומצם ודחוי לעוד שנים רבות. במתווה החדש שייכתב בעקבות הביקורת הציבורית, הוא יהיה מיידי יותר ויישא רווחים גדולים יותר. מדובר בעשרות מיליארדי שקלים שישפרו את מצב המשק ויועילו לאזרח הקטן, יותר מתכניות החיסכון של ליצמן ויותר מהפטור במע"מ או ההנחות שיינתנו במים ובחשמל. כשזה יקרה, ההישג יירשם על שמו וזכותו של מי שהעז לפרוץ את קשר השתיקה ולהפר את עצתו של ראש הממשלה וחבריו שוחרי ההון הרפובליקאים מארה"ב. זה לא הישג של מושב קיץ עצבני שהסתיים זה עתה. זה יכול להיות מפעל חיים שייכנס להיסטוריה.

העיקר הבריאות
אם יש חברות נאמנה בפוליטיקה החרדית, המודל המוצלח ביותר שלה הוא מערכת היחסים בין ליצמן ודרעי. צמד הרעים הזה עמד במבחנים קשים ויכול להם. זה החל עוד לפני חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים - ליצמן היה זה שמנע את החוק שהאריך את זמן הפסילה של מורשעים מחזרה לחיים הפוליטיים - ודרעי גמל לו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. הפעם האחרונה הייתה ממש בשלהי המושב. דרעי בלם את הניסיונות של דגל התורה להריץ מועמד משלה לוועדה למינוי דיינים, ובמקביל לחוקק את החוק הנורווגי. הווטו שהטיל היה אחת הסיבות שגרמו לגפני להניף את הדגל הלבן בנושא זה לפני שלושה שבועות.

להגיד שהחברות הזאת גרמה להם לגורל משותף גם במושב הקיץ שחלף, זה יהיה בגדר מיסטיקה. לכל היותר הם למדו משהו זה מההתנהלות של עמיתו. יתכן שליצמן למד מדרעי שיש חיים מעבר לגבולות הגזרה החרדית, ודרעי למד מליצמן שזו לא בושה להתקפל ברגע האחרון מול האוצר, כאשר יש על הפרק נושאים קיומיים מעבר לחוק הגיוס. אולי.

כך או כך, הדמיון מפתיע. כמו דרעי, ואפילו יותר, ליצמן התגלה כשחקן טוב יותר בתחומי משרדו ופחות טוב בצרכים הספציפיים של הציבור החרדי. ההצלחה של ליצמן במשרד הבריאות היא פנומנלית. דומה שלא היה בתולדות המדינה שר בריאות שקם כל בוקר לכותרות מפרגנות המשקפות את פעילותו האמיתית. לא בכדי יצא למשרד הזה שם של ארץ גזירה, שאליו נשלחים שרים מהליגה השלישית של השותפות הקואליציונית. זהו משרד נטול תקציבים מספיקים שמתמודד עם מערכת הבריאות החולה, על בסיס של כיבוי שריפות, אף פעם אין כסף לכל צרכיה של האוכלוסייה ההולכת וגדלה במדינה, שלא רוצה להגדיר עצמה כחלק מהעולם השלישי. אמרת בריאות - אמרת מיטות במסדרונות, תורים אין סופיים לרופא מקצועי, ומלחמה על כל צילום אם אר איי.

ליצמן הוכיח שאפשר גם אחרת. בעיות מערכת הבריאות עדיין קיימות ומכאיבות, אבל לפחות יש קרן של תקווה לעתיד. את כל הנחישות והניסיון שרכש במאבקים הפנים חרדיים שלו במשך עשרות שנים - ליצמן היה כזכור עוד מלוחמי תשמ"ט - הוא גייס לטובת מערכת הבריאות שהוא עומד בראשה. כמי שבא מחוץ למערכת, אין לו מחויבות מוקדמת לאף אחד, ואין יום שהוא לא מקדם תכנית זו או אחרת לייעול ושפור הבריאות בישראל. נשמע כמו תשדיר שירות? נכון, אבל אין מה לעשות. הבן אדם עובד ומצליח (חכו להמשך). את הטעות של גרמן בביטול ההפלרה של המים בישראל, הוא חיסל בשבוע הראשון שנכנס למשרד, ואת יתר השטויות שעשתה, הוא מבטל בזו אחר זו.
ליצמן לא היסס לטבול את הידיים בנושאים ששרים קודמים התרחקו מהם כמו מאש. הבולט שבהם, פרשת הקנאביס הרפואי. ליצמן עצמו הודה שעד שלא התבקש בצו בג"צ להכריע בנושא, לא היה לו צל של מושג במה בכלל המדובר (כמו כל קוראי המודיע, שמעולם לא שמעו על כך עד שנוצר צורך להסביר את פועלו של סגן השר בתחום). אבל כשהוא היה צריך ללמוד, הוא הלך על זה עד הסוף.

ההחלטה לאפשר את מכירת צמח המרפא בבתי המרקחת, במרשם רפואי כמובן, הייתה למעשה פישוט של הליך בירוקרטי מסובך, שהקשה את חיי החולים. אך עובדה היא שאף שר לא רצה להירשם כמי שמקבל מחמאות מקהילת צרכני החומרים המסוכנים בישראל. ליצמן צפצף על התדמית, וקיבל החלטה ראויה. במבט לאחור התברר לו שהוא עשה קופה יפה גם בתחום התדמיתי. דעת הקהל בישראל למדה לפתע, שיכול להיות שר חרדי - וליצמן הוא שר בפועל - שדואג לנושאים הרחוקים ת"ק פרסה מעולמו וצרכיו של החרדי הממוצע.

אז ליצמן נהנה מתדמית מצוינת, ובעקיפין תורם גם לתדמית שלנו. השאלה המתבקשת כמו מאליה היא, האם ציבור עשוק ורצוץ שיש לו בסך הכול ארבעה נציגים רמי דרג במערכת השלטונית, יכול להרשות לעצמו שאחד הבכירים שבהם לא יביא לו ערך מוסף מעבר להתעסקות הכללית שלו בצרכי המדינה. משר כלכלה חרדי מצפים לפתרון מצוקת התעסוקה החרדית. מיו"ר ועדת כספים מצפים לביטול האפליות של שר האוצר הקודם, וכסף לעולם התורה והחינוך. מסגן שר בחינוך, מצפים לטיפול יום יומי בבעיות מוסדות החינוך. אבל מה יש לצפות משר בריאות חרדי? שיעזור קצת ללניאדו ומעייני הישועה? זה ממש כסף קטן שמיותר לדבר עליו.

באופן כללי מערכת הבריאות בישראל היא מערכת ממשלתית שמעולם לא הפלתה חרדים, ונהגה בהם בשוויוניות מוחלטת. מה שאי אפשר לומר על אף משרד ממשלתי אחר. בכולם יש אפליה זו או אחרת, ובכולם יש לנו צרכים שאינם באים על סיפוקם. הוי אומר: ההצלחות של ליצמן במשרד הן לכלל הציבור שאנחנו חלק ממנו, אבל אין בהן ערך חרדי מיוחד. האם לא היה טוב יותר אילו שירת סגן השר הנמרץ הזה במקום שבו יכול היה לנתב את יכולותיו לפתרון מצוקת המגזר?

אבל ליצמן החליט מה שהחליט, והדיון של מה היה אילו יהיה רלוונטי לקדנציה הבאה. בתכל'ס, ליצמן, כמו כל ח"כ חרדי, הוא בעל משקל רב בקואליציה של 61 אצבעות. בהיותו ראש מפלגה המונה ארבעה מנדטים הוא אחת מאושיות המפתח של הממשלה והקואליציה הנוכחית. השאלה מה הוא עשה עבורנו במושב הקיץ, צריכה להיבחן בנושאים חרדים פרופר, או כאלה שמיועדים לכלל האוכלוסייה בישראל, אך ידוע ומפורסם שהחרדים נהנים מהם בעיקר. ודעת לנבון נקל שמדובר בקצבאות הילדים.

וכאן למרבה הצער, כגודל הציפיות גודל האכזבה. נקודת המוצא של ליצמן, האיש שהפך את הקצבאות לדגל האישי שלו, הייתה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. היה לו הסכם קואליציוני כתוב בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. היה לו קונצנזוס כלל חרדי ציבורי - גם גפני ודרעי שהתנגדו ידעו זאת ולכן לא יצאו למלחמה חזיתית נגדו - לצאת למאבק, והיה לו גם את הגיבוי חסר התקדים של מועצת גדולי התורה. במאבק כזה מול ביבי, אי אפשר להפסיד. וליצמן הפסיד. התכנית של חיסכון לילדים, לא הייתה אלא תרגיל עשן להסחת דעתו של ההמון שאינו מבין בין ימינו לשמאלו. יש תכנית חיסכון? נו. שוין. העיקר שנוכל לחתן עם זה ילדים.

בשעתו נכתב בבמה זו שהסיבה לירידה של ליצמן מהעץ, הייתה החשש מפגיעה בחוק הגיוס. סיבה מוצדקת לחלוטין, אבל למה הוא לא חשב על זה קודם? לשונות רעות טוענות שהסיבה האמיתית לפשרה, הייתה תוספות לתקציב הבריאות שנתנו בתמורה. קשה להאמין בכך. נכון שהיו תוספות לבריאות, אבל לקשור את זה לקצבאות זה מופרך. ליצמן לא היה מגייס את מועצת גדולי התורה ומעלה את הרף בצורה כזאת. כנראה מדובר בחוסר תכנון מראש שגרם לליצמן להאמין שנתניהו יתקפל מיידית בנושא הקצבאות ולא יעמוד על שלו. ברגע שביבי הלך למלחמה, ליצמן נאלץ לסגת למען הבטחת חוק הגיוס.

כך או כך, השורה התחתונה בבחינת הישגיו של ליצמן במושב הקיץ, מורכבת. מצד אחד שר בריאות בפועל שמשפר את המערכת ומוכיח שחרדי יכול לנהל כל משרד בישראל. מצד שני, בערך המוסף הישיר לציבור החרדי, סל הרכישות של ליצמן במשרדו לא מכיל אף מוצר של ממש. נכון לעכשיו.

חלקת מחוקק
על עמיתו ובעל דבבו של ליצמן, הלא הוא יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, עבר מושב קיץ הפוך לחלוטין. מבחינה תדמיתית יהיה זה מושב שהוא ירצה מאוד לשכוח. כמעט לא היה בור אחד שהוא לא נפל לתוכו. הוויכוחים בראשית המושב עם כחלון, שכמעט גרמו למשבר קואליציוני מיותר; הטעויות מול אגודת ישראל בחלוקת התפקידים; ההתרסקות בפרשת הוועדה למינוי דיינים, וההשלכות שהיו לכך הן מבחינה פנים דגלאית והן מול היריב האגודאי שהתחזק והתלכד בעקבות הפרשה.

הרושם שנוצר הוא שגפני של ועדת הכספים תשע"ה, זה לא אותו גפני של ועדת הכספים תשס"ט. הראשון היה מעין מנכ"ל המדינה שהכול שיחרו לפתחו, ולמעט נושא הגיוס הכתיב את מהלכי הממשלה וקיבל כמעט כל מה שרצה. גפני של תשע"ה, כך לפחות מתקבל הרושם, הגיע פחות ממוקד ולא הצליח לנצל את כוחו. וודאי שלא בקואליציית 61, כפי שניתן היה לצפות.

אין ספק שגפני עשה טעויות רבות שגרמו לתדמיתו להיסדק. אבל אחת הבעיות הנלוות לתדמית פגועה היא הסחת הדעת מההישגים שאכן היו. כאשר בוחנים את סל המכולת שגפני הביא הביתה בסוף המושב, מתברר שהוא עמוס יותר מהקולגות שלו עם התדמית המשופרת. אם רק היה מתגבר על יצרו בשבועיים האחרונים של המושב, ונמנע מהצעד הנמהר של הגשת המועמדות לוועדת המינויים לדיינים, הוא היה לוקח את תואר הח"כ המצטיין בהליכה.

ואכן, יחסית לשלושה וחצי חודשי פעילות, הסל של גפני בהחלט שופע כל טוב. יש שם את החוק הפנטסטי של קידום תעסוקת חרדים באמצעות העדפה מתקנת. חוק שעשרות שנים מנסים להעביר אותו ותמיד נכשלים. יש שם את חוק הכשרות שעבר בקריאה ראשונה, ומסדיר את בעיות היבוא מחו"ל והזיופים מבפנים של הכשרות האלטרנטיבית. ויש שם את המלחמה המוצלחת על תקציבי הקייטנות (כחלון לגפני: "אני באתי לקראתך בקייטנות, ואתה מעכב לי את העלאת מס הרכישה לדירות") שהועלו מ-75 אחוז למאה לכל זרמי החינוך החרדי. יש גם את 11 מיליוני השקלים שעברו לרווחה. ואחרון אחרון חביב: הסייעת השנייה לגני הילדים, שתוקצבה במקור לחינוך הממלכתי בלבד ובלחצו של גפני הוכנסה גם לגני הילדים החרדיים.

קשה לשקלל את חוק התעסוקה החרדי, יחד עם כל הנושאים האמורים שנמדדים בכסף נטו. אם בכל זאת ננסה לעשות זאת, הרי שמספיק שרק עוד אלף חרדים ייכנסו לשירות הציבורי בעקבות החוק, זה לבד שווה מאות מיליוני שקלים לטווח הארוך. אם מוסיפים לכך את כל יתר התוספות התקציביות האמורות, לגפני יש בהחלט סיבה טובה להתנחם מול הצרות האחרות שעברו על ראשו. לנו בוודאי זו סיבה למסיבה.

השתדלן
בניגוד לעמיתיו עתירי הכוח והסמכויות החוקיות, אין לו לסגן שר החינוך מאיר פרוש, אלא מה שהשר הממונה נותן לו. ברצותו ישתף אותו בניהול המשרד ויפקיד בידיו סמכויות. באי רצותו יהפוך אותו לעציץ של שנת שמיטה. כמי שהיה בעבר סגן שר במשרד שבו הוא נמצא כעת, הייתה לפרוש הזדמנות ללמוד על בשרו את הצער והכאב שבפונקציה השנייה.

פרוש הוא מסוג האנשים שיודעים ללמוד מהניסיון. בנוסף לכך היה לו את המזל לקבל על הראש שר מהסוג של נפתלי בנט. אחד שרגליו נמצאות במשרד אבל ראשו בנושאים מדיניים ביטחוניים בהם הוא עוסק כחלק מהמרוץ (הכושל בינתיים) לראשות הממשלה, או למצער לתיקי החוץ והביטחון. לבנט אין האג'נדה של פירון לחנך את החרדים, או בכלל לחנך מישהו. מבחינתו תיק החינוך הוא מקפצה לקראת תיקים גדולים וחשובים יותר.

בתור שכזה, ובתור מי שקיבל החלטה לשפר את היחסים עם הציבור החרדי, בנט מעניק לפרוש את כל הכלים הדרושים לו לעבודה מול המגזר החינוכי החרדי. סמכויות רשמיות הוא לא מעניק, בינתיים, אבל רוח המפקד הנושבת במסדרונות המשרד היא שכבוד השר רוצה שקט ביחסים מול החינוך החרדי והוא לא מעוניין שכל שבוע הוא, כבוד השר, יצטרך לטפל בעימותים של הפקידים עם סגן השר.

מצויד בכלים האמורים, עושה פרוש את מה שהוא יודע לעשות אולי יותר טוב מכולם: עבודה שקטה מאחורי הקלעים מול פקידים ואישי שלטון. זה הרי עובר אצלם במשפחה בגנים. העבודה מתמקדת בעיקר בשחרור תקציבים תקועים של מוסדות. כי מנהג לא יאה נהגו להם פקידי המשרד: אם מוסד כלשהו נמצא בעל חוב של כמה עשרות אלפי שקלים, בגין אי תשלומים לעובדים או אי עמידה בכל יעדי הביקורת, הם מסוגלים להקפיא כספים המגיעים לו במאות אלפי שקלים. למה? כי הם יכולים. מספרם של המוסדות מעוכבי התקציב מגיע לעשרים אחוז ויותר מסך מתוקצבי המשרד במגזר החרדי. ופעמים שהעיכוב הוא רק בגלל עבודות גינון שלא בוצעו בחצר המוסד. עד כדי כך הדברים מגיעים.

אי לכך, הטלפון בלשכה לא מפסיק לצלצל, ובדרך כלל על הקו מנהל מוסד המבכה על מר גורלו התקציבי. צוות הלשכה מתחיל לטפל ואת הפינאלה עושה סגן השר בשיחות האין סופיות עם פקידי המשרד. אומרים שבמרבית המקרים זה מצליח.

אבל שתדלנות, סופה להימאס וסופה להסתיים ביום מן הימים. אחד הנושאים שפרוש מטפל בהם, הוא יישום הסעיף בהסכם הקואליציוני הקובע כי תקום ועדה לקביעת נהלים של תקציבים וחסימות. בוועדה שתקום, אי"ה, בזמן מן הזמנים, יהיו חברים נציגים של משרדי החינוך, האוצר והמשפטים שישימו קץ, אולי, למסכת ההתעמרות של פקידי המשרד במוסדות החינוך החרדיים. אם כך יקרה, אפשר יהיה לומר שבמסגרת מעוטת הסמכויות שניתנה בידיו, הצליח פרוש לעשות מה שלא עשו סגני שרים חרדים במשרד החינוך ובמשרדים אחרים. אמנות השתדלנות

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!