ברוך מרזל מגיש: אושפיזין לחג הסוכות

אחד המנהגים היפים שנשתרשו בישראל בחג הסוכות הינו מנהג האושפיזין, לפיו בכל יום מימי החג "מתארח" בסוכתנו אורח אחד מגדולי האומה ("אושפיזין" בארמית – אורחים). מקור המנהג מצוי בספר הזוהר, ובמשך הדורות נתחבב על בני כל העדות. אני לכשעצמי לא זכיתי לעסוק בתורת הנסתר, ואינני מתימר להבין במהותן של הספירות השונות ולבאר כיצד מתגלמת מידת החסד באברהם וכיצד דוד מייצג את המלכות. אולם הנגלות נמסרו לנו, כלל ישראל, ומכיוון שראו לנכון חכמי האמת להורות על אותם ענקי האומה כאושפיזין, הרי שללא ספק מוטל עלינו, אף הפשוטים שבעם, ללמוד ממעשיהם של אותם ענקים ולנסות להתחקות אחריהם, בכדי שגם במעשינו יהיה משהו מאותה גדלות. וכן אמרו חז"ל בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק כ"ה) – "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". התנ"ך ניתן לנו על-מנת שנבין את מושגי האמת הנצחיים, והאבות הקדושים, יחד עם שאר האושפיזין, מהווים את הדוגמא החיה לאותה דרך ה' בה אנו מצווים ללכת, וכפי שאמר ה' לאברהם – "למען אשר יצוה את־בניו ואת־ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט).

משהוגלה עם ישראל מארצו, הפך לכעין גוף מת, אשר נשמתו ניטלה מאתו. כך הלך לימוד התנ"ך ונמוג, ואותם מעשים המהווים את דרך ה', אותן הנהגות של גדולי האומה, מהם עלינו ללמוד, הלכו והתרחקו מאיתנו. מששבנו לארצנו בחסדי ה' בדורות האחרונים, לצד הפרחת השממה והחייאת הארץ ברמה הפיזית, מוטל עלינו להחיות מחדש גם את אותם מושגים תורניים, וללכת שוב לאורם של האבות הקדושים, של יוסף הצדיק, של משה ואהרון ושל דוד המלך. וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק "ויעל מעליו אלוקים" (בראשית ל"ה, י"ג), ש"האבות הן הן המרכבה" (מדרש רבה שם, ועוד מקומות), כך נשתדל לעקוב אחר דרכי ה' במהלך החג תוך התחקות אחר הנהגתם ומעשיהם של האושפיזין.

אושפיזין ליום הראשון – אברהם אבינו
את רשימת האושפיזין המפארים את סוכותינו פותח, כמובן, אברהם אבינו, מייסד האומה. מדובר באברהם, אשר בלא כל מורה ומדריך גילה את בוראו. זאת, מתוך נאמנות מוחלטת לאמת כפי שהיא, כאשר לא היה מסוגל לקבל את אמונות השקר של העולם האלילי, על-אף שזו הייתה החברה בה גדל, ולא הייתה, לכאורה, כל אופציה אחרת. "אברהם העברי", אמרו רבותינו, נקרא כך משום שהוא עמד מעבר אחד של העולם, וכל העולם כולו עמד מהעבר השני. מתוך אותה אמונה בלתי מתפשרת היה מוכן למסור את נפשו בכבשן האש כנגד נמרוד, אשר שלט אז בעולם כולו. אין כל ספק, שלו היו נערכות אז בחירות דמוקרטיות, אברהם לא היה עובר את אחוז החסימה.

אולם אברהם מסר את נפשו, וה' הציל אותו. הוא לא נח על זרי הדפנה, אלא הלך והמשיך להפיץ את משנתו, והרמב"ם כותב ששכנע אלפים ורבבות להאמין ביחוד ה'. (ואמנם, לא מצינו את אותם אלפים ורבבות מלווים את אברהם בכל מסעותיו, וכתב על כך מו"ר הרב כהנא, שכנראה מדובר באנשים אשר מתלהבים מהאמת ומסכימים איתה, אולם כאשר הם רואים את גודל הקרבן ואת המסירות הנדרשת על-מנת להתמיד בדרך זו לאורך שנים, הם אט אט עוזבים אותה, ומשאירים את אברהם לבדו).

אברהם הגיע לארץ המובטחת, וקרא בשם ה' בכל מקום אליו הלך. בשעה שנחור אחיו הוליד בנים בחרן, היה אברהם ערירי בארץ כנען. בשעה שעובדי האלילים שגשגו בסדום ובערי ככר הירדן, עד שאפילו בן אחיו לוט הצטרף אליהם, היה אברהם כגר, נע ונד באזורים המדבריים, כאשר אפילו מקום לקבור את אשתו לא היה לו, עד שנאלץ לקנותו בכסף מלא. זאת, אחר שהובטחה לו הארץ כולה מאת ה'! מי לא היה מתיאש במצב כזה ואומר שעם כל הכבוד להבטחת ה' ולכל הדברים הגבוהים והנעלים, צריך להיות מציאותי ולהפסיק לחלום חלומות? ועל-אף כל זאת, אברהם ממשיך בדרכו. כאן, בתל רומידה שבחברון, הוא יושב לו ומפיץ את דבר ה' ברבים. בחברון גם קנה את השדה ואת המערה שבתוכו לקנין עולם עבור בניו.

אולי יותר מכל מעשה מיוחד שנאמר על אברהם, הייתה זו אותה קריאה עקבית בשם ה' יום יום ושעה שעה במשך שנים אשר בזכותה נבחר להיות המייצג של דרך ה', שממנו ילמדו כל באי עולם. אותה דרך הייתה מסע מופלא של חסד, משפט וצדקה. אברהם שעבד את כל מהותו תחת רצון ה'. לכן ידע לתת משלו לאחרים, ואפילו את סדום ניסה להציל, אולם כאשר נתבע להקריב את הקרבן האדיר ביותר בעקדת יצחק, לא היסס לרגע ושש לעשות רצון קונו. גם כאשר אמר לו ה' לשמוע בקול שרה ולגרש את ישמעאל, הבין כי זהו רצון ה' המוחלט ואין להרהר אחריו.

אותה כניעה מוחלטת לדבר ה', אותה מסירות ליעוד במשך שנים כה רבות – זהו המסר אותו נלמד מאברהם אבינו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!