י"ז אייר התשפ"ד
25.05.2024

9 טענות לנלחמים על "טוהר החינוך"

אלי אדלר מפרק לגורמים את הטיעונים נגד המחוז החרדי, פורט את בעיות החינוך בסמינרים ועונה - למה עכשיו?

9 טענות לנלחמים על "טוהר החינוך"


בתקופה האחרונה אנו עדים למאבקים שצצו לפתע בנושא החינוך, מאבקים אותם מובילים מנהלי המוסדות. מאבק על זהות מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך ומאבק נגד לימודים אקדמאיים ונגד קבלת תארים אקדמאיים.

לא היתה שום סיבה נראית לעין לפתיחת המאבקים דווקא עכשיו. זה לא שרק עכשיו הוקם המחוז החרדי, זה לא שרק עכשיו נפתח המכרז על משרת המנהל החדש וזה לא שרק עכשיו החלו חרדים ללמוד לימודים אקדמאיים.

ונשאלת השאלה, למה מאבק ולמה עכשיו?

אקדים ואומר שדעתם והחלטותיהם של גדולי ישראל הם נר לרגלינו וכל אחד ואחת יפעלו לפי הוראת רבותיו, רק רציתי לפרוס מעט הירהורים ותהיות על המאבקים הללו ועיתויים הנוכחי.

כפתיח ניתן לומר שעצם העובדה שמובילי המאבקים הללו והמופיעים בראש הכינוסים בעניינם, הם מנהלי המוסדות, מטילה צל כבד של נגיעות אישיות הפרוס על המאבק כולו.

הרי ברור שמי שניזוק בצורה ישירה מעזיבתן של תלמידות ההולכות ללמוד במקומות אחרים ומי שניזוק בצורה ישירה מהפיקוח של המחוז החרדי ומנורמות הניהול התקין שהוא מנסה להכניס למוסדות החינוך, הם מנהלי המוסדות.

אותם מנהלים שהורגלו ל"קהל שבוי" של תלמידות שלומדות רק במוסדותיהם (כשחלקן עושות זאת בדלית ברירה אחרת) ואותם מנהלים שהורגלו שאינם צריכים לתת דין וחשבון, לאף אחד, על שום צעד ומהלך אותו הם עושים.

לא בנושאים כספיים, לא בנושא קבלת או אי-קבלת תלמידים ותלמידות, לא בנושא רמת המורים והמורות המתקבלים לעבודה על ידם, לא בנושא שכר המורים והמורות ותנאי העסקתם, לא בנושא גובה שכר הלימוד הנגבה מההורים, לא במטרות אליהן מופנה אותו שכר לימוד גבוה, ובעוד שורה של נושאים שבמערכות חינוך אחרות הם נורמה בסיסית ומובנת מאליו.

אז כשאנשים, שהאינטרס האישי המובהק שלהם "מתנגש" בדבר מה, מובילים מאבק נגד אותו עניין עצמו בטיעונים של "טהרת החינוך", "שמירה על פך השמן הטהור", "לשם שמים", "קדושת המחנה", "ההשקפה המסורה לנו מדור דור", ושאר סיסמאות, הדבר גורם לאנשים רבים לא להאמין ב"אובייקטיביות" המניעה את המאבק ולחשוד חשד עמוק במניעיהם.

אם ידיהם היו נקיות או/ו אם היה להם מעט שכל ומעט פיקחות, היו המנהלים שומרים עצמם רחוק כמטחווי קשת מהובלת המאבק ובוודאי רחוק מעין הזרקורים. אבל כנראה ששכל אין, וכאמור, עננה כבדה של נגיעות אישיות ואינטרסים אישיים מכסה את "טהרת" המאבק ונקיונו המוסרי.

ועתה בואו נדון במאבקים עצמם.
נתחיל עם המאבק נגד הלימודים האקדמאיים.

א. משך עשרות שנים אומרים לנשים שהן חייבות להחזיק ולפרנס "בית של תורה", ולשבחן הגדול יאמר שחלק גדול מהן קיבלו זאת על עצמן בשמחה, אבל לא כל הנשים מסוגלות/מוכנות/מעוניינות לחיות חיי עוני ודחק.

לא כל אדם ולא כל משפחה בנויים לאורח חיים של עוני, במיוחד כשבמקרים רבים מאד העוני גורם נזקים רבים, הן לחיי המשפחה, הן לחינוך הילדים. א"א לדרוש, גם שהבעל רק ילמד, גם שרק האשה תפרנס/תטפל בילדים/תטפל בבית/תבשל/תכבס/תנקה/תשלם/תקנה/וכו'/וכו', וגם שתסתפק במשכורת רעב.

שוק העבודה היום תובעני יותר מבעבר ותנאי הסף של משרות רבות דורשים תואר אקדמי (ולעיתים גם תואר שני), ולכן נשים רבות (וכמובן גם גברים רבים) יוצאות (ויוצאים) ללימודים אקדמאיים ע"מ להגדיל את הכנסת המשפחה.

ונשאלת השאלה, האם יש אידאל לחיות חיי עוני? וגם אם נניח שיש אידאל כזה, האם הוא מתאים לכולם?

ב. בעבר הרחוק, ניתן היה לקבל משרת הוראה במוסדות החינוך החרדיים. היום, למרות הגידול במספר מוסדות החינוך, קשה מאד, עד בלתי אפשרי, להשיג משרה בתחום זה, כך שנשים רבות מוצאות עצמן בפני שוקת שבורה בבואן לנסות לפרנס את ביתן, אותו "בית של תורה", כשרק תעודת הוראה בידן לאחר שנות השקעה רבות בלימודים, הן השקעה כספית, הן השקעה בלימודים עצמם, תעודה שברוב המקרים שוה רק כדי "לצור על פי צלוחיתן".

ונשאלת השאלה, מה חושבים לעצמם מנהלי המוסדות, במה אמורות לעסוק בוגרות הסמינרים לפרנסתן? או שמא אין עניין זה מעסיק אותם כלל ועיקר? אולי זה באמת כמו שאמר מי שאמר: "מוסדות בית יעקב לא הוקמו כמכון להכשרה מקצועית, ואין מטרתם לספק פרנסה לבוגרותיהם", אז מדוע איפוא, לומדים שם בכלל מקצוע?

ג. הסמינרים, גם אלו שהכניסו מסלולי מקצוע נוספים, (וגם את זה עשו "כמי שכפאם שד", רק בגלל שנוכחו לדעת שתלמידות רבות לומדות מקצועות נוספים בסתר, במקומות חיצוניים, והחשוב מכל, שהם לא רואים מכך פרוטה), ממשיכים לדרוש שכל התלמידות תלמדנה קודם כל במסלול הוראה, גם אם אותה תלמידה אינה מוכשרת לעסוק בכך או כלל אינה מעוניינת בכך. במקביל, אם התלמידה מעוניינת במסלול נוסף, היא רשאית לעשות זאת, אבל כאמור, בנוסף(!!) ללימודי הוראה ולא במקומם.

כאן חשוב לציין שבמקרים רבים התעודה אותה מקבלת התלמידה בסוף לימודי המסלול הנוסף, לא מוכרת בשוק העבודה כתעודת מקצוע, ולא משיגה את המטרה שאליה נועדה, קרי-קבלת עבודה או דרגה מוכרת.

במילים אחרות, התלמידה נדרשת, בעל כרחה, ללמוד שני מקצועות. מקצוע אחד בו אין לה כל רצון/כוונה או כישורים לעסוק בו והוריה נדרשים כמובן להוציא הון עתק על מסלול מיותר זה מבחינתם. ומקצוע שני בו התעודה שתקבל לא שווה מאומה.

אז נכון שדובר בשעתו על כך שמסלול ההוראה מכשיר את התלמידה להיות אם ראויה ומחנכת לילדיה בביתה הפרטי, אבל סביר להניח שמסלול מועשר ומתוגבר ביהדות/מחשבת ישראל/השקפה/הכשרת הורים, יתן את אותן תוצאות בזמן קצר יותר ובהרבה פחות כסף.

ונשאלת השאלה, מדוע מאלצים את הבנות שאינן מעוניינות בכך ללמוד מקצוע מיותר מבחינתן? ומדוע נאלצים ההורים, שבחלק גדול מהמקרים הם אברכים החיים בלאו הכי בצימצום רב, לשלם עשרות אלפי שקלים מיותרים, אותם הם מוציאים מפי הטף, על לימודי מקצוע מיותר?

ד. לפני מספר חודשים כתב ראש ישיבת סלבודקה, הגאון הגדול, הרב משה הלל הירש שליט"א, מאמר ארוך ובו פירט בצורה ברורה את הסכנות שבלימודים אקדמאיים. היוצא מדבריו היה שהסכנות הן ב:

1) מקום הלימודים.
2) תכני הלימודים.
3) אישיותם של המרצים.

המסקנה הברורה העולה מהמאמר היא, שאם המוסדות החרדיים ההולכים לאורם של גדולי ישראל, המפוקחים על ידם והמצייתים להם, יכניסו לתוך המוסדות עצמם, לימודים לתארים אקדמאיים, כאשר התכנים והמרצים/מרצות יהיו מפוקחים ומאושרים ע"י גדולי ישראל לא תהיה שום בעיה.

ונשאלת השאלה, מדוע אם כן לא נוקטים מנהלי המוסדות בצעד זה, אלא מנסים להוציא הוראה גורפת השוללת לימודים אקדמאיים וקבלת תואר מכל וכל, גם בתוך המוסדות החרדיים עצמם וגם עם תכנים ומרצים שיקבלו אישור? האם לא ניתן להניח שרק השיקול הכספי מניע אותם? שהרי ברור שמהלך כזה ידרוש מהם הוצאות מרובות, בניגוד למסלולי ההוראה בהם ההכנסה מרובה וההוצאה מועטת יחסית.

ה. נשמעו גם קולות הטוענים ברצינות רבה, שאשה המרויחה יותר כסף מהבעל, נהיית "מאן-דאמר" בבית, דעתנית העומדת על שלה, דבר שאינו רצוי כלל ועיקר.

ויש הטוענים שאם האשה תרויח יותר מהבעל, הוא לא יהיה "חשוב" מספיק, לא בעיני אשתו ובמקרים מסויימים גם לא בעיני עצמו.

שני החששות הללו חמורים יותר, בעיני הטוענים כך, כאשר מדובר על אברך המקדיש את חייו ללימוד התורה הקדושה.

ונשאלת השאלה, האם מורה/גננת לא מרויחה יותר מאברך כולל? אז מדוע להיות מורה/גננת מותר? האם לא סביר להניח שאם נוצרים מתחים או הבדלי מעמדות בין בני הזוג בגלל משכורתה הגבוהה של האשה, הדבר מעיד יותר על מערכת זוגית הזקוקה לתיקון או על בטחון עצמי ירוד של הבעל, משהדבר מעיד על התנשאותה של האשה על פני הגבר? והאם באמת חושב מישהו שניתן לקדם את האשה לדמות הדומיננטית בבית, הן מבחינת פרנסה, הן מבחינת הטיפול בכל נושאי החוץ והפנים של הבית, ולמרות זאת ניתן לדרוש ממנה להשאר "בין תנור לכיריים", או לצפות ממנה שמעצמה תתפוס את העמדה המצטנעת והמבטלת-אישיות זו?

ו. בהתחשב בכל הנכתב לעיל, ניתן לומר, שאם חכמים היו מנהלי המוסדות ואם אכן "טהרת החינוך" היתה נגד פניהם, אבל גם טובת התלמידות ולא רק טובתם הם, היו קודם כל יוצרים אלטרנטיבה ראויה "כשרה" ומפוקחת, ורק אז היו פונים בבקשה לקבלת איסור על הקיים שאינו ראוי, אינו "כשר", ואינו מפוקח.

ונשאלת השאלה, וכי לא למדו לקח מאיסורי עבר שבאין אלטרנטיבה המאבק לא יצלח? וכי לא שמו לב, למשל, שהטלת האיסור הגורף על האינטרנט ועל הסמארטפונים נכשלה כישלון חרוץ ורק כשנוצרו אלטרנטיבות בדמות אינטרנט מסונן וסמארטפונים מפוקחים, נאותו אנשים רבים לעבור למסלולים אלו מהמסלולים ה-לא מסוננים וה-לא מפוקחים אותם החזיקו קודם לכן?

ז. באופן כללי, גם אם לא נתחשב בכל הנ"ל, הרי המצב הנתון הוא שאלפים רבים מבני ובנות הציבור החרדי כבר לומדים במוסדות אקדמיים שונים. אם במכללות, אם במכונים ואם באוניברסיטה עצמה.

ונשאלת השאלה, האם אין הוראות האיסור למיניהן בבחינת "סגירת דלתות האורווה לאחר שהסוסים כבר ברחו ממנה"? האם לא ברור שאת הגלגל לא ניתן להשיב לאחור, אלא לכל היותר ובמקרה הכי טוב, להטותו לכיוון מוצלח יותר?

ח. ונקודה נוספת למחשבה. הנדון עתה הוא נושא הלימודים האקדמאיים של בנות רווקות לפני נישואיהן, ולמרות זאת בדיווחי מה שמכונה "העיתונות החרדית" הניסוח היה כוללני וניתן היה להבין מהם שמדובר על איסור גורף, בין לנשים בין לגברים, בין לפני החתונה ובין לאחריה.
ונשאלת השאלה, למי יש אינטרס להציג זאת כך? מה מטרתו? ומה הוא מרויח מזה?

ט. ודבר אחרון לסיום נושא זה. כפי שנכתב, הנדון הוא על רווקות לפני נישואיהן ולא על נשים נשואות.

ונשאלת השאלה, האם לא יותר פשוט וקל לרווקה לקבל על עצמה עומס לימודים תובעני כאשר אינה נושאת עדיין בעול החזקת בית, בעל לומד, וילדים מאשר אשה נשואה המחוייבת לכל אלו? איך תוכל אשה נשואה, הנדרשת לפרנס בית, לטפל בו על כל שלל מטלותיו, ללדת ילדים, לטפל בהם, לחנכם ולגדלם, גם ללמוד לימודים הגוזלים זמן ומאמץ רב וגם לממן אותם?


ועכשיו לנושא המחוז החרדי במשרד החינוך.

א. מנהלי המוסדות טוענים שמפקחי המחוז החרדי מתערבים להם בתכני החינוך ועל כך יצא הקצף. בואו נניח, לצורך הדיון, שאמנם כך הדבר.

אז נשאלת השאלה, מדוע לא למקד את המאבק אך ורק במניעת התערבות זו? מדוע המאבק מתמקד בזהות האיש שיעמוד בראש המחוז? ובכלל, איפה היו מנהלי המוסדות שנתיים ימים? מדוע זעקתם על התערבות בתכני החינוך לא נשמעה עד עתה?

ב. להוי ידוע לכולם שמספר המפקחים במחוז החרדי הוא 72, מתוכם 67(!!) חרדים ורק חמישה מתוכם אינם חרדים.

אז נשאלת השאלה, אם גם על מפקחים חרדים יש טענות, האם לא אות מובהק הוא שמה שבאמת מציק למנהלים הוא עצם הפיקוח ולא שיוכם החברתי של המפקחים?

ג. מה באמת עשה המחוז החרדי בניהולו של מר מאיר שמעוני מאז שהוקם?

ובכן, נושא האפליה בקבלת ילדים וילדות למוסדות החינוך מטופל ביד קשה. המוסדות נדרשים לתת דוחות כספיים מפורטים על הכנסותיהם ועל הוצאותיהם. החלו לבדוק את רמת המורים והמורות ולעמוד על כישוריהם ויכולותיהם ולא רק על קשריהם. החלו לטפל בעושק המחפיר של אותן מורות וגננות שזכויותיהן נרמסו ברגל גסה. החלו לבדוק את הצידוק או אי-הצידוק שבגביית שכ"ל גבוה מההורים. ועוד כהנה וכהנה עניינים שהכותרת לכולם היא "ניהול תקין", "יושר", "הגינות", "שקיפות", וכד'.

ברור אם כן, שהמנהלים שהורגלו למצב של "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", לא מוכנים לוותר על כך ולא מוכנים להכנס למצב של "יש דין ויש דיין".

דומני שאחרי רשימה כזו לא נותרו עוד שאלות על הסיבה למאבק המנהלים נגד המחוז החרדי והעומד בראשו, הכל ברור לכל בר-דעת.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז נשאלת השאלה, מדוע מתמקדים המאמצים בשיוכו הפוליטי של המועמד העתידי? למי ומדוע כ"כ חשוב שהמועמד יהיה מהמפלגה שלו? וכי לא חשובה יותר מקצועיותו של האיש? וכי לא חשובה יותר האובייקטיביות שלו? וכי לא ראוי שהוא יהיה משוחרר לחלוטין מכל מחויבות פוליטית או אחרת שאינה שוקלת שיקולים מקצועיים ואת טובת המערכת החינוכית בלבד? אלא מאי? כל אחד רוצה שהממונה יהיה מחצרו וממחוזותיו וכך כל מטרות המחוז כולו ימוסמסו לבלי הכר ובא למנהלים גואל ושלום על ישראל.


נותר עתה לבדוק את עניין העיתוי למאבק, מדוע דווקא עכשיו?

ועוד עניין קטן. מדוע נרתמה העסקונה לטובת מנהלי המוסדות?

ובכן מניתוח העובדות עולה התמונה הבאה:

לאחר שהח"כים החרדיים הצליחו לטפל בכמה מגזירות הממשלה הקודמת ובמיוחד בנושא חוק הגיוס ותקציבי הישיבות, והתפנו קצת, הבינו המנהלים שעתה היא שעת הכושר לטפל בנושא המציק להם כבר שנתיים ימים, והוא, המחוז החרדי היורד לחייהם בענייני מינהל תקין, שהרי "כח רב לנו" ו"אחות לנו בבית המלך".

אבל, הם הבינו שאם יתלוננו על כפיית המינהל התקין, הם ייזרקו מכל המדרגות בבושת פנים, לכן המציאו את הטענה על ה"התערבות בתכני החינוך", (או שהעצימו מאד משהו שהיה אולי בשוליים), ותהום העיר. למרבה ההפתעה הם גילו שחלק גדול מהציבור ומהעסקונה גם יחד לא "קונה את הבלוף" ומבין מיד שזעמם של המנהלים אינו על ההתערבות בתכני החינוך, אלא על ההתערבות בכיסיהם העמוקים ובהתנהלות המופקרת של חלק מהם.

יתרה מזאת, המאבק הצדקני היה "תפור" ב"תפרים" כ"כ גסים ובולטים, שמנהלי איגוד הת"תים (השותפים למאבק), דרשו ממנהלי הסמינרים (כך פורסם) לאחר יום או יומיים, לקחת בדחיפות דובר מקצועי לדברר את המהלך ולמזער נזקים, כי הם עצמם, תדמיתם ומאבקם יצאו ניזוקים מהצורה בה מנהלי הסמינרים ניהלו אותו.

בגמישות מחשבתית מדהימה ובמהירות ראויה לציון, צצה לה לפתע פתאום, מצד מנהלי הסמינרים, טענה על צרה חדשה, "צרת האקדמיה". הצפת "בעיה" שנועדה לשתי מטרות:

א. טיהור שמם המוכפש כמי שרק הכסף מעסיק אותם והבאת "הוכחה" שרק "טוהר החינוך" בראש מעייניהם.

ב. מילוי הכיסים המתדלדלים בגלל בריחת תלמידות ובגלל הפיקוח המתהדק מצד המחוז החרדי הנ"ל.

יש האומרים שלמצג שווא זה הצטרפה העסקונה בחדווה בגלל הצרות הפרטיות שלה. עסקונה זו מותקפת בפראות וללא הרף על ידי הפלגים והחוגים הקיצוניים, על "פשרנותם", על "עקירתם" את בני הישיבות מעולמה של תורה, ועל הובלת בחורי ישראל ל"שמד ממש", בהסכימם לחוק הגיוס המתוקן.

כל זעקותיהם על "מצב אין ברירה" שנקלעו אליו לא מפחיתות במאומה את ההתקפות עליהם מצד הפלגים הקיצוניים. ובמיוחד מצבם ביש בגלל ההוראה שקיבלו לא לדבר יותר מדי ולא להסביר מדוע החוק מצויין לעולם התורה. אשר על כן, משנקלעה לידיהם ההזדמנות להוכיח קבל עם ועדה שהם "קיצוניים" ו"בלתי פשרניים" כבעבר, קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב והכריזו חגיגית שהם נגד התערבות בתכני החינוך, נגד המחוז החרדי והעומד בראשו ונגד לימודים אקדמאיים. (זה גם מסביר מדוע בביטאונים המפלגתיים נכתב נגד הלימודים האקדמאיים בצורת איסור גורף, שניתן להבין ממנו שהוא כולל איסור על גברים ונשים כאחד, בין לפני החתונה ובין לאחריה. כך הם מוכיחים ביתר שאת את "קיצוניותם הבלתי מתפשרת" והמיישרת קו עם הפלגים הקיצוניים ביותר).

וכך נסגר לו המעגל, מעגל הכסף, הפוליטיקה והשקר.
חינוך המחוז החרדי סמינרים משרד החינוך טוהר החינוך

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 20 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד