י"ג סיון התשפ"ד
19.06.2024

לופוליאנסקי לא שייך לפוליטיקה • טור

יעקב ריבלין מסכם את משפט אולמרט, דן בחזרת דרעי למשרד הפנים ומביא את הצד של מנהלי המוסדות בסוגיית שכר הלימוד

לופוליאנסקי לא שייך לפוליטיקה • טור
שששש

ימים עוד ידברו ומשפטנים עוד ישיחו בנפלאות פסק הדין ששחרר את אהוד אולמרט מאשמת קבלת שוחד בסך חצי מיליון שקל מעד המדינה שמואל דכנר. טובי המרצים בפקולטות ינסו להסביר לתלמידיהם כיצד איש עסקים קר וציניקן מעביר מאות אלפי שקלים כגמילות חסדים לאחיו של ראש עיר שצריך לחתום לו על תוכנית בניה של מגדלי ענק, וראש העיר עצמו כלל לא יודע מגמילות החסדים הזאת. והיות ואין הוא יודע הרי שהחלטתו לחתום על תוכניות הבניה המטורפות ביותר במזרח התיכון היא משיקולים של טובת התושבים בלבד.

נשמע מוזר? אכן. אבל לא פחות מוזרה הייתה פסיקת בית המשפט המחוזי בסיבוב הראשון של משפט טלנסקי. שלושה שופטים בירושלים קבעו פה אחד שאין כל הוכחה לכך שמעטפות המזומנים התפוחות שטלנסקי העביר למקורביו של אולמרט ואלה העבירו אליו, נועדו לצרכים אישיים, ויתכן ששימשו כתרומות לצרכים פוליטיים. סתם כך מאות אלפי דולרים מופקדים בכיסו של עובד מדינה בכיר, ובית המשפט נאחז בפלפול משפטי מסועף כדי לטהר אותו מקבלת שוחד. כאילו הוכשרה מעתה הדרך לשחד אנשי ציבור: שים להם כסף במעטפה בערב בחירות והמקסימום שיקרה אם זה יתגלה יהיה כתב אישום זניח על אי דיווח של תרומות למסע בחירות. רק לאחר שאנשי לשכתו האישית של אולמרט פתחו את הפה וחשפו את יומניהם נאלץ בית המשפט המחוזי לדון שוב בפרשה והטיל על אולמרט עונש מאסר מגוחך של שמונה חודשים בלבד. גם עונש זה עומד כעת לערעור בבג"ץ ומעניין יהיה לראות מה יעלה בדינו.

היחיד שלא קנה את הלוקש של גמילות חסדים לאחיו של ראש העיר היה השופט סלים ג'ובראן. אומרים עליו שהוא שופט קשה ומחמיר אבל ההיגיון הבוקע מדעת המיעוט שלו הוא בהיר בפשטותו. בעוד שדעת הרוב הייתה שבגלל מערכת היחסים המתוחה שבין אולמרט לאחיו שמעבר לים יתכן והראשון לא ידע על הכסף שקיבל אחיו מעד המדינה - טען ג'ובראן שאנשי עסקים לא זורקים סתם כך כסף לים. נזקקים וחלכאים יש למיליארדים ברחבי העולם אבל רחמיו של איש העסקים נכמרו רק על אחיו של ראש העיר שאיש העסקים תלוי בו כמו אוויר לנשימה.

פשר היחס המיוחד שאולמרט מקבל מבתי המשפט בירושלים (את פסק הדין החמור של שש שנים בכלא הוא קיבל מהשופט רוזן בתל אביב) הוא אחת מהתעלומות הגדולות של מועדון המעמד העליון הישראלי. מי יודע, אולי הם זוכרים לו את ימיו בממשלת שרון בה כיהן כציר מרכזי בהתנתקות מגוש קטיף, אולי הם זוכרים לו את ימיו כראש ממשלה שהציע לפלסטינים תשעים ושמונה אחוז משטחי יו"ש פלוס מזרח ירושלים והר הבית. אולי הם מודעים לקשרים המיוחדים בינו לעיתון של המדינה שהעניק לו גיבוי מיום הגשת כתב האישום ויצא השבוע בצהלות רועמות על הזיכוי ממרבית סעיפי האישום. הכול יכול להיות והכול יכול לא להיות. מה שברור הוא שמעולם לא קיבל נאשם שטבול כולו בתיקים של שוחד ומרמה (בערעורים השונים תלויים עוד שלושה תיקים כבדים. במהלך חייו זוכה אולמרט מעוד כמה וכמה תיקים) יחס מועדף שכזה ממערכת המשפט.

קשה להשתחרר מהרושם שמי שמעמדו רם יותר קיבל מהשופטים יחס מועדף יותר. הגיבור המרכזי אהוד אולמרט יצא בשנה וחצי, וגם זה לא על רקע פרשת הולילנד אלא בשל אישום זוטר אחר. אורי לופוליאנסקי, האיש שעסק בפרשת הולילנד יותר מכל אדם אחר במדינה, קיבל הפחתה משש שנים לשנתיים בגלל שהכסף לא הגיע לכיסו אלא לארגון שבראשותו. עוד הפחתה משנתיים לחצי שנת עבודות שירות הוא קיבל בגלל מצב בריאותו. דומה וזה החלק היחיד בפסק הדין שכל בר דעת חייב להסכים איתו.

הלאה. איש העסקים המקושר הלל צ'רני קיבל שנתיים וחצי, סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר אלי שמחיוף קיבל שנה וחצי, ומי שחטף את העונש הכבד ביותר היה השליח הקטן שהעביר את הכספים, 'מאכר' בלשון השופטים, שספג את העונש הכבד ביותר: חמש שנות מאסר בפועל. ואחר כך יספרו לנו שאין משוא פנים בבתי המשפט בישראל. את העוינות לחרדים כבר הכרנו. עכשיו למדנו על היחס המיוחד לשוע בפני הדל.

היחס המיוחד ללופוליאנסקי נומק בהרחבה על ידי השופט עוזי פוגלמן. הוא עמד על כך שהנאשם לא לקח שקל אחד לכיסו, והפריך את האשמת השופט המחוזי דוד רוזן כי תועלת הארגון היא גם תועלתו האישית של לופוליאנסקי. פוגלמן פרש בהרחבה את פעילותו הברוכה של ארגון 'יד שרה' והעזרה שהוא מושיט לכל אדם הנזקק לציוד רפואי שאין המדינה מספקת אותו. אם ירצו פעם להוציא פרוספקט חדש ל'יד שרה' לא צריך לטרוח הרבה על הטקסט. די לקחת את דברי השופט פוגלמן ולצטט אותם במלואם. שיר הלל מוצדק לאיש ולפועלו.

אין גם להטיל ספק בצדקת ביטול עונש המאסר בפועל שהוטל על לופו. מה עבר בראשו של השופט רוזן שהחליט לשלוח אדם חולה לשש שנות מאסר? קשה לדעת. אולי הוא נזכר בפרשת המרגל מרקוס קליינברג שקיבל שחרור מוקדם לאחר שנטען שימיו ספורים והמשיך לחיות בנחת עוד שבע עשרה שנה. היו היה פעם גם מועל גדול, מנהל בנק ארץ ישראל בריטניה, יהושע בן ציון, שקיבל חנינה מהנשיא בגלל מצב בריאות קשה ביותר וחי עוד עשרים ושבע שנה עד שנפטר בגיל תשעים ושש. אז לך תדע.

בשעות הצהלה הגדולה שלאחר פסק הדין שוחח לופוליאנסקי עם כתבים. לאחד מהם הוא אמר שאפשרות ריצה מחודשת לראשות עיריית ירושלים היא היפותטית אבל אין הוא שולל אותה על הסף. יש לקוות שהדברים נאמרו רק בלהט השמחה והאומר המאושר לא התכוון לכך ברצינות. לא רק שייאלץ לחכות שבע שנים עד תום תקופת הקלון אלא שיצטרך גם להסביר מה הוא עשה בקדנציה הקודמת שמצדיק בכלל דיבורים על חיים פוליטיים חדשים.

כי רק עכשיו, אחרי הזיכוי המשמח מעונש המאסר לאיש היקר והאהוב הזה, אפשר לומר את הדברים שהוצנעו במהלך כל שנות המשפט כדי לא להזיק לו. כהונתו של לופוליאנסקי בראשות עיריית ירושלים הייתה הגרועה ביותר לציבור החרדי בירושלים מאז קום המדינה. אף בית ספר לא נבנה, אף לא מקווה טהרה, וגם לא שכונה חדשה אחת. היו אלו חמש שנות יובש תקציבי מוחלט לציבור החרדי. אפילו ברקת - וזאת אומרים כל הנציגים החרדים במועצת העיר - תקצב ביד נדיבה יותר את החינוך החרדי. אף אחד לא ידע במה באמת עסוק ראש העיר עד שהתפרסמה פרשת הולילנד. התברר שראש העיר היה עסוק בקידום ארגון החסד שלו לתועלת כלל ישראל ומשכך נותר לו קצת פחות זמן לעסוק בענייני הציבור הירושלמי.

פסיכולוגים תעסוקתיים ממליצים לכל אדם לעסוק רק בתחום בו הוא יכול למצות את מירב כישוריו. מעשי צדקה וחסד הם הצד החזק של לופוליאנסקי והוא הפגין ומפגין בהם כישורים נפלאים. את העיסוק בחיים הפוליטיים היה עליו מלכתחילה להשאיר לאחרים. לו השכיל לעשות כן היו נחסכות ממנו שבע שנים של ייסורים משפטיים.

חוזר לימות הזוהר
את הבשורה על זיכויו המהדהד של אולמרט מהסעיף המרכזי בפרשת הולילנד קיבל השר דרעי בעודו תחת ההשראה של ימי שבע הברכות שהסתיימו יום קודם לכן. יש להניח אפוא שהוא לא נתן להרהורים הנוגים להשתלט עליו. בכל עידן אחר יש להניח שהוא היה יושב ומהרהר אחריו מידותיו של בית המשפט העליון. אותו בית משפט ששלח אותו לשלוש שנות מאסר על הפקדות של כמה עשרות שקלים שביצע מנהל אחד הארגונים שנחשד להיות ידידו. כל העבירות שיוחסו לו בתיק הן משקל זבוב לעומת האישומים הכבדים מהם הצליחו השופטים לחלץ את אולמרט בפלפולים משפטיים מסועפים.

אבל גם אם החלטת בית המשפט השבוע הייתה נודדת לזמן אחר - דרעי לא יכול היה שלא להיזכר בבית המשפט העליון. מאז שנודע על התפטרותו של השר סילבן שלום ממשרד הפנים הוא המועמד הוודאי היחיד לקבלת תיק הפנים. בסיבוב חלוקת התיקים הראשונית בהקמת הממשלה סירב דרעי לקבל את תיק הפנים משתי סיבות. האחת, הוצאת אגף התכנון והבנייה מהמשרד והעברתו למשרד האוצר. השנייה, החשש מפני העתירות לבג"ץ של הגופים הטהרנים שהתנגדו לחזרתו לשולחן הממשלה למרות שתקופת הקלון הסתיימה כבר מזמן.

דרעי העריך שבג"ץ יאשר את חזרתו לממשלה אך אם ישוב בדיוק למקום ממנו יצא ובגינו הורשע עלולות העתירות לקבל חיזוק. אי לכך הוא נקט כמה צעדי הגנה: הוא לא חזר למשרד הפנים, ובמקביל מינה את ח"כ דוד אזולאי לשר הדתות ולא לקח את התיק לעצמו. הוא הסתפק במשרד הכלכלה ובתיק הקטן והזעיר של הפריפריה והגליל.

התפטרותו של שלום נפלה לו כמו זהב מהשמיים. שישה חודשים לאחר שהוא מכהן כשר וזוכה לשבחים רבים על פעילותו, הסיכויים שבג"ץ יפסוק שהוא כשיר להיות שר אך לא שר הפנים - הם קלושים למדי, ואת זה יודעים גם העותרים. עתירות יהיו, כי זה סוד הקיום של ארגוני טוהר השלטון, אבל התוצאות לא מוטלות בספק.

ובאשר לחוסר הסמכויות של משרד הפנים, גם כאן שיחק המזל לדרעי. אם שלום היה מתפטר לפני חודשיים יתכן בהחלט שלדרעי לא הייתה סיבה לחזור לשם. אבל משהו קרה בחודשים האחרונים. משרד הפריפריה והגליל הוא כבר לא משרד זנוח אלא מאגר ענק של תקציבים לא מסומנים - למשכורות ויעדים ממשלתיים מוגדרים מראש - שהם חלומו של כל שר בישראל.

השילוב של משרד הפנים ומשרד הפריפריה הוא שילוב מנצח. דרעי יוכל מעתה לסייר ברחבי הארץ כששני כובעים לראשו. כשר פנים הוא יכול לאשר גבולות של ערים והנחות בארנונה. כשר הפריפריה יש לו תקציבים מיוחדים לכמעט חמישים אחוז מהישובים בישראל. את מה שהוא יכול לתת ממשרד הפנים הוא ייתן ממשרד הפנים. את מה שחסר הוא יעניק ממשרד הפריפריה.

מבחינתו של דרעי זכות השיבה למשרד הפנים היא היא הגשמת החזון של עטרה ליושנה. שנות הזוהר של ש"ס היו בימים בהם החזיקה בתיקי הפנים והדתות גם יחד. זה היה בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים. מאז שנת 93 לא הצליחה ש"ס לשלוט בו זמנית בשני התיקים המאפשרים לה שלטון מלא על שירותי הדת והרשויות המקומיות גם יחד.

לדרעי יש אפוא את כל הסיבות לחטוף את הצעתו של נתניהו לקבלת תיק הפנים בשתי ידיים. ככל הנראה המהלך יתבצע כבר ביום ראשון הקרוב במליאת הממשלה, וביום שני הכנסת תעניק לכך את אישורה.

האופוזיציה תתגייס כמובן נגד המינוי. אלו הם כללי המשחק הפרלמנטריים. אבל היא לא תעשה זאת בהתלהבות יתירה. הנה סיפור המלמד על מערכת היחסים המיוחדת של דרעי עם סיעות האופוזיציה. ביום רביעי שעבר ערך דרעי שמחת שבע ברכות לבתו בהשתתפות ראש הממשלה ומרבית השרים. היה זה יום הצבעות ארוך ומתוח בכנסת על עשרות הצעות חוק רגישות. האופוזיציה ניצלה את היעדרם של סילבן שלום ואורן חזן והצליחה להעביר כמה הצעות חוק פרטיות משלה.

באופן מפתיע, בין השעות תשע בערב לחצות לילה יצאה הכנסת להפסקה. לא התקיימו דיונים ולא נערכו הצבעות. הסיבה: בוז'י הרצוג נענה לבקשתו של דרעי לעצור את כל הדיונים כדי לאפשר לראש הממשלה והשרים, כולל בוז'י עצמו, להשתתף בשמחה. אז הירח עמד דום בעמק איילון והשעון הפרלמנטרי נעצר. רק בחצות לילה התחדשו הדיונים ונמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר. בתולדות הכנסת טרם נרשמה הפסקה כזאת משיקולים של שמחה משפחתית של אישיות זו או אחרת.

לדרעי יש סיבה נוספת להרגיש כמו על גג העולם. שרים בממשלה מספרים כי בזמן ישיבות הממשלה נתניהו נועץ את עיניו בדרעי לקראת כל הצבעה או הכרעה חשובה. ולא מדובר בחשש מפני איזה תרגיל של הרגע האחרון אלא במערכת יחסים חמה ומתהדקת שבאה לידי ביטוי בולט כמעט בכל מהלך. ביבי לא שוכח שדרעי עזר לו לצאת מהפלונטר של מתווה הגז כאשר התפטר ממשרד הכלכלה. הוא, דרעי, גם סגר לו ברבע שעה את המשבר בין גפני ובנט על רקע תקציבי החינוך החרדי.

מערכת היחסים המיוחדת הזאת היא זו שגם הכריעה את הכף בפרשת ההנחות בתחבורה ובמים. נתניהו היה זה שדחף את כחלון להסכים לסכום של מיליארד שקל שנדרש, וזאת לאחר שדרעי הציע בעצמו פתרון מהמשבר. הפתרון היה שההנחה לא תהיה באמצעות ביטול המע"מ, מה שיכול לגלוש לתחומים אחרים, אלא דרך הפחתה ישירה במחירים. כחלון היסס קצת אבל נתניהו כפה עליו הר כגיגית עד שהושגה ההסכמה.

איפה הכסף (חלק ב')
כמה שעות לאחר ליל השימורים הפרלמנטרי של מוצאי יום רביעי שעבר התייצב ח"כ משה גפני באולמי קונקורד בבני ברק. הוא היה עייף ויגע לאחר לילה בלי שינה ולאחר הופעה בשעות הבוקר בפני איזה כינוס של רואי חשבון בתל אביב, אבל מצב רוחו היה מרומם. קהל הנוכחים היה מהזן שהוא רואה מול עיניו ומקבל ממנו השראה וחיזוקים במלחמות התקציב שלו. היו שם כמה מאות מנהלי ת"תים ומוסדות תורניים שהתכנסו ליום עיון פנימי בנושאי ניהול תקין ותקצוב פנימי והזמינו אותו כאורח הכבוד.

גפני התקבל שם כמו ראש ממשלה בהופעת ניצחון בפני אוהדי המפלגה לאחר הבחירות. בתוך יהדות התורה ומול המפלגה החרדית האחרת הוא ניהל אמנם בשבוע שעבר מלחמות קרדיטים זעירות סביב השאלה מי הביא את שפעת התקציבים למוסדות החינוך שהושגו בחודש האחרון של שנת התקציב האזרחית - אבל על עצם ההישגים לא היה מקום לוויכוח. זה לא היה גשם אלא מבול שנחת על אדמת בצורת יבשה. אחרי שנתיים של אין טל ואין מטר, החזירו גפני וחבריו (מי יותר ומי פחות אבל אין ספק שגפני כיו"ר הועדה עמד בחזית) למוסדות החינוך החרדיים את כל מה שנגזל מהם בימי האופל של ממשלת לפיד ביבי בנט. רק סטנדינג אוביישן (מחיאות כפיים בעמידה נוסח ביבי בקונגרס האמריקאי) היו חסרות להשלמת התפאורה החגיגית.

במעמדים כאלה גפני נפתח לרווחה. כל המעצורים משתחררים והוא אומר את כל מה שהוא באמת חושב. מאות הנאספים, משמנה וסולתה של הציבוריות החרדית המבוססת, שמעו פרק נדיר בכלכלה משולבת בפרקי אמונה והשגחה. נואמים חרדים רגילים אמנם לשזור שם שמיים בדבריהם ומגלגלים עין אחת למרום כדי להודות על חסדו יתברך ועין אחת למטה לראות שכולם רואים, אבל הפעם התוכן שכנע מצד עצמו: שרשרת של ניסים שרק מי שעמד בעין הסערה יכול היה להבחין בה מקרוב.

בימי לפיד, כך גפני, נוהלה נגד הציבור החרדי מלחמת חורמה כלכלית, "אפילו את הצ'צ'נים בגרוזיה לא רצו לחסל כך. המטרה הייתה להרעיב אותנו עד שנחוסל או שנפסיק להיות חרדים. הצלחנו איך שהוא לעצור כמה גזירות אבל הכול היה זמני. עוד שנה וחצי של הממשלה הנוראה שעברה לא היו לנו מעונות יום לילדים. אי אפשר היה לרכוש דירה על קרקע מדינה בגלל אי מיצוי כושר השתכרות, והיו מצליחים להקים את רשת הממלכתי החרדי כתירוץ לחסל את החינוך החרדי השורשי".

הנס אליבא דגפני הוא שיום אחד החליט נתניהו שהוא מפרק את הממשלה והולך לבחירות מוקדמות. "מי שמכיר את ביבי יודע שהוא אף פעם לא יוזם משברים. כשהוא נגרר אליהם הוא מגיב ומכבה שריפות. הייתה לו ממשלה יציבה שהוא היה יכול להחזיק איתה מעמד עוד שנתיים, עם מע"מ אפס או בלי מע"מ אפס, והוא פירק אותה במו ידיו. מבחינה פוליטית אין לזה שום הסבר הגיוני".

אחרי הנס של הקמת הממשלה החדשה הגיע הפרק של העשייה. בהסכם הקואליציוני ולאחר מכן הוחזרו התקציבים שנלקחו והאיום הקיומי הוסר לבינתיים. אבל המלחמה הגדולה, כך גפני, עוד לפנינו. "הפקידים במשרדי הממשלה אומרים: גפני הביא את הכסף אבל אנחנו נדאג שזה לא יגיע בפועל לחרדים. אני יודע את השמות שלהם. לכולם יש כיפה בצבע אחד. אם לא נחולל מהפך בתוך משרדי הממשלה לא עשינו כלום. אני הולך לשבת עם שר החינוך נפתלי בנט בנושא זה".

עד כאן הדברים שערבו עד מאוד לאוזן השומעים. כולם כאמור מנהלי מוסדות המשוועים לתקציבים. אבל גפני ידע שיש חיים גם מחוץ לאולם. תשעים ותשעה אחוז מהקולות שהכניסו אותו לכנסת הם של משלמי שכר לימוד לאותם מנהלים. בימים שלאחר פרסום רשימת ההישגים קיבל גפני פידבקים מציבור הבוחרים שתמהו לדעת האם גם להם ייצא משהו מהרשימה, או שהם רק יקראו עליהם בעיתונים המפלגתיים. במיוחד לאור העובדה המצערת שהרשימה לא כללה את קצבאות הילדים. הכסף היחיד שאמור היה להגיע ישירות לנצרכים.

גפני יודע שהטיפול בתקציבי מוסדות בלבד הוא עקב האכילס של הנציגות החרדית. הוא דיבר על כך עוד לפני שקרא את מה שנכתב כאן בנושא זה בשבוע שעבר, ורק במקרה, ההופעה הייתה מספר שעות לאחר שהעיתון היה בדוכנים. לכן הוא שם נפשו בכפו כשהטיח בפני הנאספים את הדברים הבאים: "אנחנו דואגים לתקציבים למוסדות, אבל אתם צריכים לדאוג שלפחות חלק מזה יגיע להורים. יש כאן משולש ברור. נציגים בכנסת, מנהלי מוסדות, וציבור ההורים. לא יתכן שהתקציבים ייעצרו בצלע השנייה. יש הורים שהמצב הכלכלי שלהם קשה וצריך להתחשב בו".

בהתקף האומץ שעבר עליו, שלח גפני מסר ברור גם לניהול הרוחני של המוסדות. יש ציבור של הורים עובדים, הם צריכים להיות שווים אצלם. כמו שאתם רוצים להיות שווים מול כל הזרמים של החינוך בישראל כך אתם צריכים לנהוג בשוויון עם ההורים העובדים.

הדברים נפלו באולם כרעם ביום בהיר. להופיע בכינוס בית של מנהלי מוסדות ולדבר על הפחתת שכר לימוד זה כמו להופיע בפני הכינוס השנתי של ההסתדרות הציונית ולדבר על זכות השיבה הפלסטינית. מפני כבודו של האורח, ואולי גם בגלל ההלם, נשמעו באולם רק רטינות קלות. מה שכן, הוא הפסיד את מחיאות הכפיים שאמור היה לקבל מהקהל עבורו עשה כל כך הרבה. היה שווה לו.

אחד הנוכחים באולם, מנהל רשת של מוסדות פטור המונה למעלה מאלף תלמידים, רותח מזעם על הסיפא שבדבריו של גפני. מפני הכבוד הוא לא קם לצעוק, וכיבד את המעמד. כתחליף הוא התקשר לכותב השורות ושפך עליו את זעמו. הוא האשים אותנו במתן רוח גבית לגפני בנושא הפחתת שכר הלימוד ואף טען שמאז פרסום הטור בשבוע שעבר הוא מוצף דרישות של הורים בנושא זה. עשית לנו עוול חמור, טען במרי שיחו, הפרוטות שקיבלנו ואנחנו עוד עתידים לקבל אין בהן כדי שיחלוקו. במקרה הטוב ביותר, כך הנ"ל, תתבטא התוספת שגפני וחבריו השיגו לנו בשלושים שקל לחודש לתלמיד. זה הכול.

ביקשנו פירוט, וקיבלנו. מה נאמר ומה נדבר, אם הנתונים שהוצגו בפנינו נכונים במלואם אז יש בהחלט צד שני למטבע. לדבריו ההקצבה הבסיסית של המדינה לתלמודי התורה לא השתנתה זה עשור שנים. כלומר: לא נפגעה בזמן לפיד ולא גדלה בקדנציית גפני ליצמן האחרונה. מדובר בסכום בסיס של מאתיים ושבעים שקלים לחודש בלבד. הודות להסכם הקואליציוני ולמאמציו של גפני עתידים הת"תים לקבל מענק מיוחד לשילוב ילדים בחינוך המיוחד ומענק תמרוץ ופיתוח.

בכמה כסף מדובר? מתברר שמעט מאוד. בסעיף השילוב מדובר במאה ושמונים שקל לשנה לכל תלמיד, ובחישוב חודשי: חמשה עשר שקלים לחודש. סעיף תמרוץ ופיתוח טרם חושב במשרד החינוך אך גם כאן הסיפור הוא מקסימום מאתיים שקלים לשנה פר תלמיד, שבחישוב חודשי זה כשבעה עשר ש"ח. אם מחברים את שני המספרים מדובר בתוספת של כשלושים שקל לחודש לתלמיד. זה מה שגפני וההורים רוצים? שואל המנהל הכועס. שנוריד את שכר הלימוד בסכום הזעום הזה? על זה כל המלחמות והמאבקים שאתה מנהל נגדינו?

הטענות הן לא מהיום, השבנו לו. הורים טוענים זה מכבר ששכר הלימוד הוא מנופח והופך את תלמודי התורה וגני הילדים למוקדי רווח על חשבון ההורים מעוטי ההכנסה.

לא מיניה ולא מקצתיה, השיב המנהל, ובמשך רבע שעה הוא המטיר עלינו נתונים ומספרים בקצב מסחרר. הנה תמציתם: כיתה ממוצעת בת"ת מונה כעשרים וחמישה תלמידים. הכיתה לומדת כתשע שעות ביום. שכר לימוד ממוצע למלמד הוא כאלף וחמש מאות ש"ח לשעת הוראה חודשית. סך הכול: שלושה עשר וחצי אלף שקלים. לכך יש להוסיף עוד שלושים אחוז עלות מעסיק (פנסיה, מס שכר, מס מעסיקים וביטוח לאומי. יש הנותנים גם קרן השתלמות). עוד אלפיים ש"ח לחודש עלות ניקיון, מים ותחזוקה שוטפת לכל כיתה. עוד חמישה עשר אחוז תקורה להוצאות שכר: מנהלה, מזכירות, אבטחה, ביטוחים ורישיונות.

עלות אחזקת כיתה, שלח לנו המנהל טבלת חישובים ארוכה ומסובכת, היא כעשרים ושלושה אלף לחודש. "מאחר והמדינה משלמת מאתיים ושבעים ש"ח לחודש לא יתכן שנגבה מההורים פחות מחמש מאות ושלושים ש"ח לחודש. וגם זה רק אם הת"ת שוכן במבנה משלו. במקרה שהוא משלם שכירות על המבנה, שכר הלימוד האמיתי צריך לזנק לשבע מאות ש"ח לחודש לפחות".

אז מהיכן ירק זה חי? שאלנו.

"יש לנו קצת הכנסות מגני הילדים שלומדים רק עד אחת וחצי והמדינה מתקצבת אותם בשש מאות ש"ח לחודש. גם מהם אנו גובים שכר לימוד שמאפשר להחזיק את כיתות ז' וח' שלומדים בהן עד שבע בערב. את היתרה שחסרה אנו מגייסים באמצעות תרומות מחו"ל".

את הכסף הגדול, טוען המנהל, עושים בחינוך המוכר שאינו רשמי. שם מקבלים מהמדינה פי שניים וחצי ממוסדות פטור וגם שם גובים שכר לימוד של חמש מאות ש"ח וחודש ליותר מההורים. הבוננזה האמיתית, כך בן שיחינו, נמצאת בחינוך הממלכתי החרדי החדש. שם תקצוב המדינה הוא מאה אחוז ובמרביתם נגבה שכר לימוד שאינו נופל מתלמודי התורה של מוסדות הפטור. זו תעשיית רווח אמיתית, מלעיז מנהל הרשת על עמיתיו שהתפתו לעבור לזרם הממלכתי החרדי. שמענו ורשמנו.

ומה באשר לתוספת התקציב שקיבלו כוללי האברכים? אם כתבנו שהתוספת לא עוברת לאברכי הכוללים כנראה שטעינו בהכללה. יש כמה וכמה כוללים גדולים שהחליטו להעביר את התוספת לאברכים. בתוכם יש לציין את רשת הכוללים של צאנז, הכולל הגדול של הגר"ש מרקוביץ בפוניבז', הכולל הגדול של ישיבת מיר, ועוד כמה עשרות כוללים קטנים ובינוניים שהודיעו על הגדלת המלגה.

ובאשר לאלה שלא הגדילו, הנה מכתבו, בקיצורים הנדרשים, של ראש כולל זועם שנקלט בתיבת המייל שלנו. "זכיתי לפני כשבע שנים לפתוח כולל לכל אברך ואברך מיום חתונתו ללא הבדל בין ספרדים ואשכנזים. הכולל מונה מאה וחמישים אברכים. לפני כשלוש שנים התחילו גזירות לפיד. המלגה של משרד הדתות קוצצה ובמקום 828 קיבלנו 428 ש"ח. אני משלם לכל אברך אלף וחמש מאות ש"ח לחודש ועוד מאה וחמישים ש"ח למבחנים. האברכים בכל השנים האלה לא הרגישו לרגע את גזירותיו של לפיד.

"אני הייתי צריך לגייס 150 אלף שקלים בחודש, חלק בהלוואות - חלק בתרומות. מקומי הפך בדרך קבע באוויר בין שמיים לארץ ובימים שהייתי בארץ התרוצצתי מגמ"ח לגמ"ח וכרגע חובות הכולל עומדים על קרוב למיליון ש"ח. בשנים האלה לא כתבת ולו פעם אחת שהכוללים לא נקרעים תחת נטל הגזירות (לא מדויק אבל מילא, י.ר.). והנה ב"ה וזכינו לקצת רוגע שמעניק לי אפשרות להחזיר את החובות, אפשרות להגדיל תורה ולהאדירה. הייתכן לכתוב כך?". על החתום: הרב יחזקאל ברומברג כולל 'השותפין' רחוב הישיבה 8 בירושלים.
וניכרין דברים היוצאים מן הלב.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
ריבלין טור לופוליאנסקי מוסדות אולמרט

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד