ו' תמוז התשפ"ד
12.07.2024

כיצד שורדת "שירת הבקשות" מחוץ לכתלי בית הכנסת?

עליית קרנה של המוזיקה המזרחית המסורתית בשנים האחרונות, הביאה לשלל אירועי בקשות וחזנות שלא במקום ובזמן הקלאסי מימים ימימה - בית הכנסת בשבת לפנות בוקר • רפי נתיב עוקב אחרי התופעה החדשה, ובודק האם זה עושה טוב למוזיקה ולקהל • ומה חושבים ותיקי הז'אנר?

רפי נתיב
רפי נתיב

״עונת הבקשות״ זהו השם הנרדף של תקופת החורף המוכר בכל רחבי הארץ, ובעיקר בירושלים ובשכונות הערים המזוהות עם תרבות השירה העשירה והיפהפייה הזו.

לכל עדה יש את הטעם והסגנון שלה, ולכל ארץ מארצות ערב וצפון אפריקה ישנה ייחודיות שמבליטה את אופי רחשי לבה בנוגע לאווירת השבת, האמונה בה׳, הכמיהה לארץ ישראל, ובעיקר התפילה והתחינה לימים בהם יהיו ״לויים בשירם ובזמרם״.

וכשם שבתפילה ישנם שני נוסחים עיקריים, ״הנוסח הירושלמי״ ו״הנוסח המרוקאי״, כך גם ב״שירת הבקשות״ כל אחד מהנוסחים, מיוחד בלחניו, מיוחד בטקסטים שלו, ומיוחד בזמנים שהוקדשו לשירה הזו, ובעיקר באווירה הקסומה הזו שממלאת את בתי הכנסת בשבתות החורף, בהם מתנגנת השירה הזו, ומתעצמת לפי רוב המשתתפים ואיכות הסולנים.

בטור הבא אני רוצה להתמקד בהצגת ההתפתחויות האחרונות במנהגי ״שירת הבקשות״ ברחבי הארץ - על הסימן הטוב שזה מראה וגם על הסיכונים שבדרך. בין היתר אתמקד גם בהבדלים בין מה שהיה עד היום, לבין מה שרוצים שיהיה מהיום.

הפיוט אדון יחיד יסד מתוך שירת הבקשות. נדיר

הפיוט "אדון יחיד יסד" מתוך שירת הבקשות. צילום: שלום אריאלי "תפארת הפיוט"

מבית הכנסת עדס אל הבמה בטברנה
בשנים האחרונות חלה תפנית חיובית, תפנית שיש בה סיכויים טובים לפריחתה של התרבות הזו בקרב הצעירים, ופתיחת דלת בפני קהלים שטרם נחשפו אליה, אך בד בבד סיכונים רבים, כמו בכל תופעה של ״העתק - הדבק״.

השירה הזו שהיתה מיוחדת לשבתות, מוצאת את מקומה אט אט בלילות החול גם כן, בעיקר בימי חמישי ובמוצאי שבתות. והאווירה המיוחדת והקסומה שנרקמה לה בין קירות בתי הכנסת השונים מועתקת לה לקברי צדיקים, להיכלי אולמות, ולמסעדות, וטברנות בשולי אירועי השמחות.

זה מדהים לראות ילדים ונערים שמוקפים מכל עבר בתרבות הפופ הקלילה, ובחיי הריאליטי המגוונים, מוצאים נתיב רגשי ותחום עניין של ממש בתרבות עתיקת יומין - מעניין אותם כיצד מבצעים את השיר הזה, ומהו המקאם של הפתיחה הזו, וכיצד מבטאים מוזיקלית את המעבר שבין הסולמות או בין הלחנים השונים המרכיבים את אותו שיר.

הם באים בלילות גשומים, עטופים במעילים ומצויידים במטריות, עם שתיה קלה או פיצוחים, ומצטופפים זה לצד זה, ויחד כולם עם החזנים המקומיים ואורחים מיוחדים, עם או בלי כלי נגינה, שרים ביחד ובנעימות קול את ״שירת הבקשות״, מקשיבים זה לזה, מנסים לזהות כשרונות, ומתחרים זה בזה בבחינת ״קנאת סופרים תרבה חכמה״, והכל יחד לאדם מן הצד נראה כמו משחק טוב של קבוצה מכובדת לסרט דוקו-מנטרי על תרבות העבר.

בנתניה ישנם שבתות חזנות עם חזנים בעלי שם עולמי, ובצפת ישנה מסורת של עשרות שנים בשבת הראשונה או השנייה של שירת הבקשות, לכבודה אף פותחים את שערי בית הכנסת אבוהב. אבל זה לא המיוחד - גם בנתניה וגם בצפת מגיעים מאות אנשים בגשם ובסערה, מקומיים וכאלו שגרים רחוק, וכולם סביב "הכוכב הבלתי מעורער" של שירת הבקשות החזן יחיאל נהרי. שמשקיע מזמנו ומכוחותיו, כבר עשרות בשנים, עד שהמקומות האלו נהפכו לאתרי תיור תרבותיים שנפתחים והופכים להיות מושכי קהל אך ורק בשבתות ובהזדמנויות האלו.

זה לא הכל, וזו איננה התפנית המיוחדת שדיברתי עליה, אלו הם חלק מהדברים שעוררו את השטח, ששמרו כל הזמן על האש בשיא רתיחתה ויופייה.

המיוחד הוא לשמוע את הפרסומים על אירועי ״שירת הבקשות״ בימי חמישי ובמוצאי שבת, פעם באשדוד ופעם אחרת בבת ים או חולון, בקבר דוד בהר ציון, או באיזושהי שכונה בבאר שבע, באשקלון ובחיפה, לעיתים זה מושקע יותר, פעמים רבות זה נעשה בליווי כלי נגינה, ובעיקר תמיד דואגים בכל מקום לארגן כמה סולנים מבחוץ שיתרמו לטון המרכזי והאיכותי שיוביל את השירה וינהיג אותה נכוחה מתחילתה ועד סופה.

התופעה של ההתרבות - מבורכת, הכמיהה וההשתוקקות לכל הזדמנות כזו מעידים על שטח חי ופעיל, על תחיה של אהבות ישנות, ובעיקר על רצון הבנה ואהבה.

אלא שדווקא כל אלו לפעמים בלי הכוונה, בלי יכולת למזג אותם עם המציאות בשטח יכולים לפתח אך בד בבד להרוס, להרוס את השם הטוב, ולגרום שהתוצאה לא תהיה מה שכולם ציפו אליה, ולעיתים רבות אף רחוקה ממנה.

שירת הבקשות בבית הכנסת עדס. צילום תמונות ווידאו: שלום אריאלי, "תפארת הפיוט"צילום: שירת הבקשות בבית הכנסת עדס. צילום תמונות ווידאו: שלום אריאלי, "תפארת הפיוט"
שירת הבקשות בבית הכנסת עדס. צילום תמונות ווידאו: שלום אריאלי, "תפארת הפיוט"

אליה וקוץ בה
בתקופה האחרונה יצא לי להיות נוכח בכמה אירועים כאלו של ״שירת הבקשות״, ואף לצפות ב-כמה מהם שעלו לרשתות השונות, וכשנכחתי, ובמיוחד כשצפיתי עלתה בי ההבנה החדה איתה פתחתי את הנושא, כגודל הסיכויים הטובים לפריחתה של התרבות הזו כך ישנם סיכונים, שלרוב נובעים מתמימות וחוסר חשיבה.

אדם נכנס לבית הכנסת ״עדס״ ומתיישב באחד הספסלים, מבחין בקבוצה אחת האחראית על חצי מקטעי-השירה, וכמו״כ בקבוצה השניה האחראית על השאר, הסולנים המרכיבים את הקבוצות אינם בהכרח בעלי קול צלול, ישנם כאלו שאף לא מצליחים לשלוט בגרונם, ההוא מעט מזייף, וחבירו בכלל לא יושב על הטון, אך פתאום נופל איזשהו ביצוע שמעיף את השומע רגשית הרחק לאיזשהו גן עדן רוחני, והקהל עונה ושר, והגבאי מסתובב ומחלק תה, וראשיהם של חלק מהמשתתפים נרדמים זה על כתפיו של רעהו, והאווירה חמימה, והידיעה הזו שהנך נוכח בבית כנסת עדס, כל אלו ממקסמים את יופייה של האווירה, ומחדדים את החלקיקים המוזיקליים העמוסים והמגוונים שבה, כך שכל השאר כאילו לא קיים, לא מפריע, ואפילו לא מעורר מחשבה.

הכל טוב ויפה - בבית הכנסת עדס, בבית הכנסת מוסאיוף ודומיהם.

אבל לקחת את הקונספט הזה ולהעתיק אותו למקום אחר?! בזמן אחר?! עם אותם כלים ואותם כללים ?! לא ולא. זה לא ילך.

עיניכם תיחזינה ואוזניהם תשמענה, כמה קיים מרחק בין מה שקורה פה, לבין מה שקורה שם.

אין הדבר דומה אלא לאותו המטייל במוזיאון ושם צדות עיניו מוצגים ותיעוד של דברים מדברים שונים, והוא מוקסם ומרותק, חוקר ושואל, בודק ומפשפש, ותאב לדעת עוד ועוד.

יצא מהמוזיאון, חצי מהדברים שם לא מעניינים אותו, וחלקם אפילו ישעממו אותו.

כשאתה נמצא במוזיאון - אתה חושב אחרת.

בית הכנסת ״עדס״ הוא המוזיאון ואתר התיעוד האיכותי ביותר לתרבות השירה הזו, מה שקורה שם - יפה שם, לא מחוצה - לו, לקחת את הרעיון ולשחזר אותו, להוציא את האמנות הזו ממסגרת בתי הכנסת והלו״ז הנוכחיים זה מבורך, אבל כל מקום והאווירה שלו, וכל זמן ומה שמתאים לו.

והסיכון הזה כבר התחיל לפגוע, ניתן לראות בתיעודים השונים דקות ארוכות של חוסר שליטה מוזיקלי עד כדי אובדן מצד המשתתפים ומצד הנוכחים במקום, תחרויות ומשחקי צלילים שמפריעים לכל אוזן, שמזיקים לתדמית האמנותית העדינה והקדושה זו שנבנתה במחשבה רבה וחכמה רבה אף יותר.

כי מה שיפה במקום פלוני לרוב לא קשור ולא מתחבר במקום אלמוני.

משתתפי "שירת הבקשות" ביום חול בבית הכנסת עדסצילום: משתתפי "שירת הבקשות" ביום חול בבית הכנסת עדס
משתתפי "שירת הבקשות" ביום חול בבית הכנסת עדס

ומה אומרים ותיקי הז'אנר?
וישנם שלש נקודות נוספות שיצא לי לשוחח עליהם בזמן האחרון ואף הרחוק יותר עם גדולי החזנים והאמנים בז׳אנר, ואפרט אותם משמם ובקצרה.

השבוע, כשדיברתי על הנושא עם החזן יחיאל נהרי, הוא הניח יסוד שראוי לתת עליו את הדעת.
פעם, היה ברור אף אחד לא פותח את הפה אם הוא לא יודע וידוע כמי שאוזניו ורעיוניו מלאו דעת, וההיכרות שלו עם השירים וה'פתיחות' כזו שמבטיחה ביצוע מושלם.

הטירונות פעם היתה קשה, היום קם דור של מהמרים, כל אחד נכנס ועושה כפי רצונו מתי ואיך שבא לו עם ידיעה מראש של ״מה שיהיה יהיה, נזרום ויהיה טוב״, והביטחון העצמי המופרז הזה מערער את ביטוח יופייה של המוזיקה הזו.

בהזדמנות אחרת סיפר לי החזן דוד שירו (חזן ראשי בבית הכנסת ״שערי ציון״ בקהילת החלבים בניו יורק) כי חוסר ההיכרות עם החומרים נובע בעיקר מאובדן ההתמדה, אם בצעירותו היה מקפיד ללכת שבת אחרי שבת וללמוד כל שיר עם הלחן שלו והסגנון שלו, לפי חלב׳ ולפי ירושלים, לפי הספר ולפי סגנונות הביצוע השונים, היום זה לא ככה, כולם מערבבים, כל אחד בא ומנסה לייצר קוקטייל של הסגנונות, מה שגורם לאובדן הקשר החד עם איזשהו סגנון ייחודי, ובמיוחד החלבי האותנטי.

אחד המורים המדופלמים והמוכרים מאוד בתחום ״לימוד המקאמים״ הוא החזן ר׳ אליהו אוזן, מוזיקאי משכמו ומעלה, המעביר קורסים ברחבי הארץ המתמקדים בשלל ענפיה של המוזיקה הזו ובתיאוריה המוזיקלית שלהם, ובאחת השיחות שלנו הוא הציב עובדה ואמר, לעולם לא יוכל להיות קשר רציני וקשר רציף בין החזנות, הבקשות והפיוטים לבין קהל השומעים של הז׳אנר הזה.

ומדוע? מפני שזה מתבסס בעיקר על הזדמנויות של ״פה ושם״, כשהתקשורת שלנו קמה על רעיון מזרחי-חרדי והיא לוקחת את זה רק למובן הפוליטי של המזרחיות ולא של התרבות, מה שקורה זה שמבחינה תרבותית כולם יונקים סגנונות אחרים לגמרי, שמנתקים מנטאלית את הצעירים מהאווירה ומהקסם, וכל הקשר שלהם עם זה הוא על בסיס יוזמה עצמית והתנדבות למודעות הפרסום המזמינים כמעט בתחנונים כל רואה לבוא ולהשתתף.

מי שלא גודל על זה ובתוך זה, יצטרך עבודה עצמית רבה בשביל לגשר על הפערים.

ואסיים ברעיון יפהפה אותו אמר לי החזן דוד צליח (מסולני הבקשות בבית הכנסת עדס ומכהן פאר כחזן בבית הכנסת ״חסד ורחמים״), רעיון אותו השאיל ממקצוע אחר שמעסיק אותו בזמנו הפנוי כמאמן טניס-שולחן.

״כשאדם נמצא בסביבה מחייבת, הן מבחינת המקום והן מבחינת הסובבים אותו, הוא עצמו מושפע לטובה, אך אותו אדם במקום אחר יהיה עם חבר׳ה שלא קשורים מנטאלית וסגנונית לתחום, הוא עצמו יהיה מושפע לרעה״.

המשיכו בתנופה החיובית הזו, ובמימוש האהבה לתרבות הקדושה והמאחדת הזו, אך הפעילו מחשבה אישית כלפי כל מקום, כלפי כל אווירה, כלפי כל סגנון משתתפים, ובעיקר כלפי כל אופי שירה על שלל חלקיה השונים, וכך תרוויחו את הקרדיט של ״בעלי הניסיון״ ואת כח יצירתם ואהבתם של הצעירים התאבים ללמוד, ובעיקר ליהנות מגרונם את הרבים.
בקשות עדס פיוט נהרי חזנות

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 17 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד