לקח מהתאונה: עוזבים את הסמארטפון בנהיגת החיים

אנשים יושבים באוטובוס, חלקם צופה מעבר לחלון בנוף שנוסע כאילו אחור; חלקם אולי חושב איזה נוף משעמם ומסתכל על הילד שלו שנרדם לו על הברכיים, מסיט שערה סוררת אל מעבר לאוזן.

אחרים אולי אומרים תהילים מסידור שהם נושאים בתיק בדיוק לשעות מתות כאלה; חלקם אולי אוכל ארוחת ערב מתוך קופסא, ירקות חתוכים, אולי, שלקחו לדרך; חלקם אולי מחליף חוויות עם שכנו לספסל, על היום שחלף; חלקם אולי מעדכן בטלפון שהנה הם בדרך, חצי שעה מהיעד.

חלקן אולי מתקנות את האיפור במראת כיס קטנה; אחרות אולי בודקות בשקית אם לא שכחו את פתק ההחלפה למתנה אותה קנו לחתונה אליה הן מתכננות ללכת; חלקן אולי קושרות סינר לילדה ונותנות לה סוכריה שלא תבכה, אבל גם שלא תלכלך את השמלה החגיגית, הנה כבר אנחנו מגיעים.

חלקם אולי חושבים לעצמם, כמה ברי מזל הם שנישאו זה לזה וזוכים לציין יחד את היום הזה בארוע נחמד; חלקם אולי דואגים אחד לשניה משני חלקי האוטובוס; חלקן אולי חושבות על ההכנות לחתונה שתערך בעוד כמה שבועות וכמה סידורים עוד לא הספיקו.

אחרים אולי מסירים את הכובע ומניחים על המדף העליון כדי שיהיה להם נח בנסיעה, לפני פגישה גורלית; אחדים אולי מסתכל על הנהג ואולי חושבים לעצמם שהוא נוסע מהר מדי, אולי חושבים לעצמם שעדיף שיניח את הטלפון הנייד בזמן הנהיגה, אולי.

אף אחד מהם לא חושב שתיכף אולי, השמלה של הילדה תוכתם בדם, ולא יעזור סינר, תיכף המתנה תתרסק ולא יעזור פתק החלפה, תיכף הרגליים יצאו מכלל פעולה ולא יוכלו לרקוד בחתונה, תיכף העיניים יתמלאו בשברי זכוכית ולא ניתן יהיה לראות איפה אמא, או אבא, אף אחד לא חושב שתיכף האוטובוס הזה יקרע לשניים ועולמות ייחרבו.

כולנו סערנו מרגע ששמענו על המקרה ועד עכשיו ועד בכלל, היו דמעות, היו כאב, היו פחדים (אולי אנחנו מכירים מישהו) היו תפילות, היו מחשבות ויש הרבה מחשבות.

על ההרוגים, המשפחות, הפצועים, עדי הראיה, עדי השמיעה, אנחנו, הילדים שלנו, ומחשבות בזמן כזה הופכות אצלינו באופן טבעי לקבלות, כל אחד חשב לעצמו בשקט או בקול, למה זה קרה, היו גם נסיונות להאשים, את החרדים, את הליטאים, את החסידים, את התקציבים, את חברת התחבורה, את הנהג, את הסמארטפונים, את הסמס.

אני לא יודעת אם הנהג אכן סימס ובכך גרם לתאונה, לא הייתי שם, ולשמועות אני לא מאמינה, כי אותו נהג כבר החליף זהויות, בתחילה היה הרוג, בהמשך הפך לבן מיעוטים, הבוקר הובא לבית משפט עם כיפה סרוגה, לא יודעת מה תהיה זהותו עד הערב, אני כן יודעת שמקרים כאלה גורמים לנו לרצות לשנות.

קיבלתי קריאה מחברותי להצטרף ליוזמה שלא לסמס בנהיגה, כי בין אם זה הגורם או לא לתאונה, זה אחד הנסיונות הקשים שרבים ורבות מאיתנו לא עומדים בו, ומיד אמרתי כן, מי אני שאקח אחריות על החיים שלי ושל משפחתי ושל נוסעים ברכב שלי, כדי לקרוא עוד סמס, עוד סטטוס, עוד ציוץ, עוד משהו בסמארטפון, זה יחכה וגם אם זה יהפוך ללא רלוונטי בסיום הנהיגה, אדע שהצלתי חיים וכשהחלטתי שזה מה שאני עושה מהיום, מניחה למכשיר בנהיגה, הבנתי פתאום שלא, לא זה מה שמצפים ממני לעשות, זו חובה, אבל יש לי חובה גדולה הרבה יותר.

הבנתי שהנסיעה האמיתית שלי בחיים, היא הנסיעה של חיי, הנהיגה שלי ברכב המשפחתי. הנהיגה שלי במשפחה שלי כאמא, בהתנהלות של היום יום, לא רק נהיגה ברכב, אלא נהיגה בבית, נהיגה בכביש החיים, לצד המשפחה. אני זו שפוגשת את ילדי יום יום בחזרה מבית הספר ועד שעת השינה, כשחלק גדול מאותה 'נסיעה" מאותה הזדמנות לנהוג ולהנהיג אותם, אני מעבירה בסמארטפון, מסמסת, קוראת, מעדכנת, כותבת, ב"נסיעה" הזו הראש שלי מורכן אל המכשיר ואני לא רואה את הכביש, והכביש הזה הוא חיי, הוא את הילדים שלי, הוא בני הבית שלי.

ב"נסיעה" הזו, אני הנהגת שלוקחת אחריות על תאונות שאני עשויה לגרום להן, כי הראש שלי במכשיר! והתאונות האלה אולי לא פיזיות, אולי לא בכביש 1 או 443, אלא בנפש הילדים שלי, הן עשויות להיות גרועות הרבה יותר, מה אגיד בבית משפט? סליחה לא שמתי לב לילדים, הייתי בטלפון?!

אז זה מה שלמדתי מאסון המחריד הזה, לקחת את עצמי לידיים, לזרוק את המכשיר מהידיים, להיות של הילדים כשהם איתי, כשאני משמשת כאמא שלהם, כשהם חוזרים מהלימודים ועד שהם פונים לעיסוקיהם, או הולכים לישון, אני איתם ולא עם הטלפון, לא עם העבודה, לא עם דבר אחר, כי יותר ממה שאני שם איתם, הם שם איתי ואלו רגעים שלא זורקים לתוך סמארטפון, למרות שזה כל כך קשה.

זר לא יבין כמה הקבלה הזו קשה, אני בטוחה שרוב יושבי האוטובוס שנפגעו אתמול, לא עושים שימוש במכשיר חכם לצרכי העבודה שבלתי אפשרי לעשות במכשיר אחר, וודאי לא יבינו מה גדול הויתור עליו לכמה שעות, אבל אני מבינה ואנחנו מבינות ומבינים.

אני קוראת לכם להצטרף אלי, לשחרר את הסמארטפון מהידיים כשאנחנו נוהגים, גם בכביש וגם בכביש החיים, לא רק ברכב, כאבא, כאמא, כשהילדים לידינו, ננצל כל רגע להיות לידם ולא בסמארטפון, גם אם הוא מלא בתמונות שלהם, הסמארטפון הוא לא המציאות, הם כן!

אבא שלנו בשמים, קח את הקבלה הזו שלנו, תהיה איתנו עם ילדיך, אל תפנה לנו גב, אל תנסה אותנו בנסיונות כבדים כל כך, אנחנו מנסים להיות עם המתנות שנתת לנו ולהעריך כל רגע שלנו איתם ואנחנו מבקשים ממך תהיה גם אתה איתנו, אנחנו רק ילדים.

זירת התאונה שגבתה את חייהם של שישה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!