הרבי מערלוי קבע "ביבי יהודי חכם"

יחיד, מיוחד
במשעולי הנהגה תלולים צעד כ"ק האדמו"ר מערלוי זצוק"ל מיום שהחל לשאת במשא הציבור ועד לשנותיו האחרונות. משעולים - כי לא הכול ירדו תחילה לסוף דעתו, ותלולים - כי פעמים רבות פסע בהם לבדו ואין איש איתו. גם מכמה מחבריו למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

בהחלט אפשר שעצמאות וייחודיות זו הייתה פועל יוצא של הוותק שלו במועצת גדולי התורה. במובן זה הביטוי משיירי כנסת הגדולה שהושמע בעת שהתחממו המספידים ליד מיטתו הוא כפשוטו ממש ובכל המובנים.

אפס כי גם בהיותו במחיצת חבריו שכבר הסתלקו לגנזי מרומים, ידעו הכול כי אין לדעת מראש את דעתו קודם שיקום ויישא את דברו. ואם כך הדברים בסובבים אותו על אחת כמה וכמה שאנו העיתונאים לא ידענו. בתפיסת עולמינו הצרה, זו המקטלגת אישים לפי חלוקה של מחמירים ומקלים ושל ימין ושמאל בתחום המדיני לא השכלנו להבין שדעת תורה רואה את הנקודה הפנימית שבכל עניין ומשוחררת כליל ממה אמרו ומה יאמרו.

את הפרק המאלף הזה למדתי לראשונה, כעיתונאי צעיר בראשית דרכו, במה שהוגדר בעגה התקשורתית ימי התרגיל הידוע של שנת תש"ן. מול עיני, ועיני כל חברי, התמוטטה מערכת שלמה של סטיגמות תקשורתיות. מי האמין אז, קודם שהדברים שהתבשלו בחשאי יצאו אל פני השטח, שדווקא מרן הגרא"מ שך זצוק"ל שתפיסתו המדינית הייתה שאין להתגרות בגויים ושפיקוח נפש דוחה הכול הוא זה שיוביל את הקו התקיף נגד המהפך שרקמו שמעון פרס ויוסי ביילין נגד יצחק שמיר. וזאת, חרף ההבטחה שנשאו השניים שהם יובילו מהלך מדיני שימנע את סכנות המלחמה. את ההסבר לכך קיבלנו מאוחר יותר בכינוס הגדול ביד אליהו בנאום אולי המפורסם ביותר בתולדות הציבור החרדי מקום המדינה.

ועוד יותר לא הערכנו, שדווקא כ"ק האדמו"ר מערלוי, שהיה מקבל שגרירים ומדינאים מחו"ל שפקדו את מעונו בפסוקי התנ"ך המלמדים על זכותנו הבלעדית לארץ הקדושה - הוא שיוביל את אגודת ישראל לתמיכה במהפך שפירושו סילוק ממשלת הימין של שמיר והקמת ממשלה בראשותו של שמעון פרס. מנגד היו חברי 'מועצת' אחרים, ובראשם מי שצעד איתו יד ביד בנושאים המדיניים וישוב הארץ, כ"ק האדמו"ר מסדיגורא זצוק"ל, שדרשו בתוקף להתנגד למהלך.

ההכרעה התקבלה בישיבה מתוחה ודרוכה שהתקיימה בג' ניסן תש"ן. יחד עם עוד עשרות עיתונאים נדחקתי אל הגדרות שהוצבו מול הכניסה למלון ויז'ניץ ורשמתי בקדחתנות את שמות הנכנסים ובאים. כבר אז היה ידוע שהאדמו"ר מערלוי הוא הכוח המניע של תומכי המהפך אבל לא ידענו עד כמה כוחו גדול בתוך ה'מועצת'. ידענו על כך רק כאשר יצא מזכיר המועצה דאז הרב אבישי שטוקהמר מהחדר פנימה ודיווח על ההחלטה: הולכים עם המערך.

הרב שטוקהמר לא סיפר כמובן על התפלגות הדעות וכיצד התקבלה ההכרעה. לשנים מאוחרות יותר הוא גילה באוזנינו שהדיון היה סוער ונוקב ובסיומו התקיימה הצבעה. התוצאה הייתה תיקו. כ"ק האדמו"ר מערלוי ביקש לומר עוד כמה דברים וכשסיים הודיע נשיא המועצה דאז, בעל הישועות משה זצוק"ל, שבתוקף היותו נשיא המועצה יש לו קול כפול אותו הוא מטיל לטובת התומכים במהפך. ההכרעה נפלה אך בניו יורק הרחוקה הוחלט אחרת. ההוראה של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש להצביע נגד פרס ניתנה לוורדיגר ומזרחי, וההמשך ידוע.

שבועיים לאחר שממשלת שמיר החדשה אושרה בכנסת בקולות דגל, ש"ס ושני חברי אגודת ישראל, עליתי לאחד הבתים בשכונת קטמון בירושלים. היו שם עורך יום השישי דאז, העיתונאי הוותיק ישראל קצובר, ואחד מבני ביתו הקרובים ביותר של האדמו"ר מערלוי. שאלתי אז את בן הבית לפשר התמיכה בפרס וביילין למרות העמדות המדיניות הידועות.

הרבי שליט"א, השיב אז בן הבית, אינו רואה בישוב ארץ ישראל ערך לאומי וגם לא אתחלתא דגאולה, אלא אחת ממצוות התורה. מאחר ושמיר פגע בכל תורת ישראל בהתנהלותו ולא קיים את ההבטחות בנושאי דת ומדינה שהבטיח לציבור החרדי, היה צריך להדיח אותו לטובת אלו שהבטיחו לשמור את הסטטוס קוו ולמנוע פרצות חמורות בחומת הדת. פרס וביילין, גילה אז בן הבית, הבטיחו להוריד מעל סדר היום את נושא גיוס בני הישיבות שהחל לעלות אז על הפרק, ולהבטיח את הקיום הכלכלי של החינוך החרדי ועולם התורה. ותלמוד תורה כנגד כולם.

מתוך תפיסת מחשבה מקורית זו היה האדמו"ר זצוק"ל מראשי הלוחמים נגד ההצטרפות או אפילו התמיכה מבחוץ בממשלת יצחק רבין שהוקמה שנתיים לאחר מכן. רבין ואנשיו הציעו לחרדים את כל מה שפרס וביילין הציעו בשעתו, אבל כאן היה האדמו"ר תקיף בדעתו שלא להצטרף. הוא אף שוחח מספר פעמים עם מרן הגר"ע יוסף שהורה לש"ס להצטרף וניסה לשנות את דעתו. מה ההבדל?, חזרנו לאותו בן בית ושאלנו. ההבדל הוא, השיב המקורב, שרבין צירף לממשלתו את מר"צ ומינה את שולמית אלוני לשרת החינוך. על אדם כזה אי אפשר לסמוך שיקיים הבטחות לחרדים ולכן צריך להתנגד אליו בתקיפות.

הצירוף של מר"צ 'מחק' אצל האדמו"ר את שיירי האמון ברבין ובפרס גם יחד. שנתיים לאחר הרכבת הממשלה הוא כבר עמד בחזית המאבק נגד הסכמי אוסלו כשהוא מפעיל את קשריו עם מרן הגר"ע יוסף נגדם. בקבלן 45 היו שאמרו שהשיחות עם האדמו"ר היה בין הגורמים לכך שש"ס נמנעה בהצבעה על הסכם אוסלו א' והצביעה נגד הסכם אוסלו ב'. כמובן שהיו גם גורמים אחרים שנסקרו כאן במהלך השנים בהרחבה.

בצד הפעילות השקטה מול ש"ס היה האדמו"ר אחד הכוחות הבולטים באגודת ישראל שקידשה אז מלחמה נגד הסכמי אוסלו. בחודש מנחם אב תשנ"ה התפרסם בהמודיע מכתב של כל חברי המועצגה"ת בנשיאות מרן בעל הפני מנחם זי"ע (שהיום מלאו עשרים שנה להסתלקותו) שכלל התקפה חריפה נגד ההסכם ונגד העומדים לאחוריו. שלושה שבועות לאחר מכן התכנס מרכז אגו"י בביתר עילית ובסופו יצא מכתב חריף הנושא את התאריך "לסדר אם תשמע בקולי ואייבתי את אוייביך". מנסח המכתב היה בעל הפני מנחם ובשורת החותמים הראשונה היה כמובן האדמו"ר מערלוי.

הימים חלפו וגם הרוח השתנתה. לא של האדמו"ר שנותר עקבי בעמדותיו המדיניות אלא בשל שינויים אחרים בצמרת מועצת גדולי התורה. עשר שנים לאחר מכן, בשנת תשס"ה כתב האדמו"ר מערלוי מכתב חריף בנוסח די דומה למכתב הקודם והפעם נגד תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. המכתב נשלח למערכת המודיע שסירבה לפרסם אותו. לימים התברר שהיה זה הטריגר הראשון לתמיכה בעיתון חדש שהוקם ארבע שנים לאחר מכן.

בין שני המכתבים, זה של תשנ"ה וזה של תשס"ה, הוקמה ממשלת ברק בשנת תשנ"ט. בחודשיה הראשונים של הממשלה תמכה בה יהדות התורה מבחוץ עד לפרשת המשחן הידועה. דעתו של האדמו"ר לא הייתה נוחה מברק ואנשיו מיום הקמת הממשלה. בפרשת המשחן הוא מצא מקום להיפרע ממנה והיה ממובילי הקו התקיף נגד המשך התמיכה מבחוץ. גם כאן הוא הפעיל את מערכת יחסיו ההדוקה עם מרן הגר"ע יוסף שכעבור שנה הורה על פרישה. המערכה האגודאית נגד ממשלת ברק הייתה שנייה בעוצמתה רק לזו שנוהלה נגד ממשלת השמד.

מה היה יחסו של האדמו"ר לבנימין נתניהו? שאלנו השבוע את אחד המקורבים. מצד אחד התפיסה המדינית הימנית, מצד שני הדיבורים על שתי מדינות לשני עמים. מסתבר שהיה כבר מי ששאל קודם את האדמו"ר בנושא זה. התשובה הייתה באידיש. הנה התרגום הקרוב ביותר למקור: "נתניהו הוא יהודי חכם. הוא מדבר על שתי מדינות אבל שם כל כך הרבה מקלות שזה לא ייצא אל הפועל". ואכן זה בדיוק מה שקרה.

על קדושת ירושלים
עוד קודם למערכות הארציות הגדולות של שנות התשעים עד לאחרונה ממש, ניהל האדמו"ר הלכה למעשה את חברי מועצת עיריית ירושלים בימי כהונתו של טדי קולק. לא היו יומיים רצופים, נזכר יו"ר החינוך העצמאי הרב אברהם יוסף לייזרזון בהווה וחבר מועצת עיריית ירושלים בעבר, בהם לא הייתה שיחת טלפון מהאדמו"ר עם הוראה לעשות משהו למען קדושת העיר. הוא לא חיכה עד שנבוא לשאול אותו מה לעשות, אלא יזם מהלכים ודרש מאיתנו לבצע אותם.

אחד המאבקים, שהתנהל בתקופה בה התקשורת החרדית הבלתי תלויה הייתה בחיתוליה ולפיכך לא זכה לסיקור של ממש, היה פרשת האצטדיון בקטמון. היה זה מאבק שנוהל בהמשך לקרב הגדול שהובילו כל גדולי ישראל גם יחד נגד התוכנית להקים אצטדיון ענק במקום עליו עומדת היום שכונת רמת שלמה. קולק הזכור שלא לטוב יזם את הקמת האצטדיון בסמוך לשכונות החרדיות כדי למנוע את התפשטותן העתידית. אגודת ישראל יצאה לקרב חזיתי, כמו שהיא יודעת לצאת בנושאים שבאמת מעניינים אותה, והכניסה לתמונה את ראש הממשלה דאז מנחם בגין. בגין טרפד את התוכנית דרך מנהל מקרקעי ישראל הנמצא בשליטה ממשלתית, וקולק הכול יכול נאלץ להרים דגל לבן.

התוכנית החלופית של קולק הייתה להקים אצטדיון ענק בלב שכונת קטמון, במרחק מאה וחמישים מטר ממעונו של האדמו"ר. קולק הגיש למועצת העיר תכנית להקמת אצטדיון ענק המיועד לעשרות אלפי צופים. היו מראשי אגו"י שסברו שמאחר והמקום החדש מרוחק מהשכונות החרדיות אי אפשר לנהל נגדו מלחמה אפקטיבית. דיינו בכך שהצלחנו להרחיק אותו משכונותינו - אמר אז מי שאמר.

אבל האדמו"ר מערלוי החליט אחרת. ולא רק בגלל הסמיכות למקום מגוריו ולישיבה. השיטה בה דגל לאורך כל התקופה בה הנחה את חברי מועצת העיר שללה לחלוטין את הגישה של חלוקת העיר. בעגה הירושלמית זה אומר הקו המפריד בין צפון העיר עם הרוב החרדי ודרום העיר בה אין כמעט לחרדים דריסת רגל (הקו עובר לאורך רחוב יפו החותך את העיר לכל רוחבה). ירושלים זו ירושלים - דגל האדמו"ר שניהל מאבק פעיל נגד כל מסעדה ומקום אירוע שנפתחו בשבת. כמו גם המאבק שניהל נגד פתיחת המרכז הרפורמי ברחוב המלך דוד פינת רחוב אגרון. כיום פועלת במקום רק אכסניית נוער רפורמית עלובה שאיש אינו נותן עליה את דעתו.

לקרב נגד האצטדיון בקטמון יצא אפוא האדמו"ר מערלוי לבדו. משראה כי כך, החליט שלא לנהל את המאבק על רקע חילולי השבת הצפויים בלבד אלא בעיקר בתחום המנהלי והתכנוני בלבד. הוא גייס למערכה את עורכת הדין הטובה ביותר בארץ לנושא תכנון ובנייה, הגב' נעמי וייל, ועוד כמה אישי שלטון ומקושרים שגרים בשכונה היוקרתית. בתום מאבק שארך שלוש שנים בבתי המשפט ובועדות התכנון השונות נאלץ קולק להרים ידיים. לימים אמר למקורביו שזו הייתה התבוסה הגדולה ביותר שנחל בימי כהונתו בראשות העיר. ברכס שועפט, אמר קולק, הפסדתי את האצטדיון כי מולי עמד אז ראש הממשלה מנחם בגין. אבל את האצטדיון בקטמון, אמר, הפסדתי רק לרבי מערלוי.

אבי הכלל חסידי
עם הצטרפותו למועצת גדולי התורה האגודאית, הפך האדמו"ר פעיל ביותר בחיים הציבוריים החרדים. בשנת תשל"ב הכין הפני מנחם זצוק"ל מכתב הקורא ליום צום ותענית על רקע חילולי השבת והגזירות על הדת של המערך דאז. המכתב היה ממוען לגר"ש ברמן זצ"ל ודרכו לגרא"מ שך והגר"י אברמסקי זכר צדיקים לברכה. "ידידינו הגאון מערלוי שליט"א", כותב הפני מנחם, "העיר תשומת לבי, שלא מוזכר בנוסח כלום על העולים החדשים המורחקים מדתנו הקדושה, אני מבין זאת, אולם חוששני לפוצץ את העניין כולו ע"י דבר זה, מאידך דבר זה עניין חשוב הוא, ובאופן עדין היה אולי אפשר להוסיף משהו", חותם הרבי את מכתבו.

מבחינה סיעתית פנים אגודאית השתייך האדמו"ר לסיעה המאוחדת שייצגה את יוצאי הממלכה האוסטרו הונגרית של הקיר"ה פרנץ יוזף. קרי: בני עדות הונגריה ורומניה ובראשם קהל עדת חסידי ויז'ניץ. בבחירות הפנימיות של שנת תשל"ו (ארבעים שנה חלפו מאז ובחירות חדשות לא נראות באופק) הורה לחסידיו ושומעי לקחו להצביע עבור הסיעה המאוחדת.

היו אלה הימים בהם מנה הציבור החרדי האשכנזי כמה עשרות אלפי משפחת בלבד, פחות ממחציתן השתייכו לציבור הליטאי, והיתר לציבור החסידי שמצידו הורכב בעיקר משלוש החצרות הגדולות, גור, בעלזא וויז'ניץ. מתוך ארבעת המנדטים של אגודת ישראל הוקצו לחסידים שני מקומות שנתפסו כמובן על ידי הראשונה והשלישית.

אבל הימים חלפו והגידול בציבור החרדי התבטא גם בגידול מהיר מעבר לגושים האמורים. התברר שיש ציבור חסידי רחב שאינו שייך לשלוש החצרות הגדולות, והוא דורש את הצרכים שלו. סיעת שלומי אמונים שעד לפילוג הגדול בשנת תשמ"ט הייתה מושתתת על הציבור הליטאי בירושלים וחוגי הישוב הישן איבדה את הציבור הזה לטובת דגל התורה שקמה בסערה. בשלב זה הבינה הסיעה שאם חפצת חיים היא עליה לחפש לה קהלים חדשים, ואלו נמצאו בציבור המוגדר היום כלל חסידי. כלומר: כל מי שלא משתייך לשלוש החסידויות הגדולות.

מי שתמך במהלך ועמד מאחוריו במלא עוזו היה האדמו"ר מערלוי. גם אדמו"רים אחרים, כמו סדיגורה, באיאן, סערט ויז'ניץ ועוד היו שותפים לדעה, אבל אף אחד לא היה דומיננטי במהלכים שנועדו לשם כך כמו האדמו"ר מערלוי, שהחל מאמצע שנות התשעים נמצא בכל מקום בו התבקש ייצוג והנהגה לכלל חסידי.

המפעל המעשי הראשון היה בעיר אלעד. הימים הם ימי צוריאל קריספל בראשות העיר שהפכה לסוג של מגדל בבל חרדי. בהוראת האדמו"ר מערלוי התיישבו בעיר החדשה כמה מחסידיו ועמם קבוצות כלל חסידיות אחרות. כאשר הגיעו הפעילים החדשים ללשכתו של קריספל וביקשו אף הם את חלקם בחלוקת המגרשים והג'ו'בים העירוניים לא ידע ראש העיר מה הם רוצים ממנו. נתתי לויז'ניץ את החלק היחסי של החסידים ואתם מה לכם כי תלינו עלי. בהוראת האדמו"ר מערלוי הריצה שלומי אמונים רשימה כלל חסידית שהפתיעה וזכתה לשני מנדטים. כל מה שקורה בעיר הזאת מאז ועד עתה הוא השלכה ישירה, פחות או יותר, מההחלטה האמורה.

השלב הבא היה דרבון הציבור הכלל חסידי להעמיק את ההתיישבות בביתר עילית ולחתור להנהגת העיר. האדמו"ר היה הכוח המניע מאחרי הסכם הרוטציה הידוע בין דגל התורה ואגודת ישראל על ראשות העיר. יצחק פינדרוס שנהנה מתמיכה של הליטאים והספרדים חבר למאיר רובינשטיין וההסכמה, כך נטען מאוחר יותר, הייתה לחילופין בראשות העיר לאחר שפינדרוס יסיים את הקדנציה הראשונה.

אבל מסיבות שונות ההסכם בין השניים לא יצא לפועל וההכרעה עברה לגדולי ישראל. מצד אחד עמד מרן הגרי"ש אלישיב ועימו כמה מאדמו"רי אגודת ישראל, שבחנו את ההסכם וקבעו שאין הוא קביל וכי על פינדרוס להמשיך בתפקידו לקדנציה נוספת. מנגד עמד, כמעט לבד, האדמו"ר מערלוי.

לנוכח הקשרים ההדוקים בינו למרן הגרי"ש אלישיב הייתה זו תקופה קשה ומתוחה עבורו. אבל האדמו"ר לא נסוג מעמדתו., בחודש שלפני הבחירות הוא שלח למרן הגרי"ש שלושה מכתבים בהם הסביר את מהות ההסכם ואת הצורך, לדעתו, לקיים אותו במלואו. מרן הגרי"ש אלישיב קרא את המכתבים בעיון, והשיב בעל פה דרך שליחים מה שהשיב. העיר נגררה למלחמת בחירות קשה ומרה שהוכרעה כאשר שלומי אמונים כרתה ברית עם ש"ס והכריעה את המערכה.

מאז ועד לטווח הנראה לעין הפכה העיר והנהגתה למעוז כלל חסידי בלתי מעורער. להוציא משם את ההנהגה הכלל חסידית יהיה קשה יותר מאשר להוציא את ההנהגה הליטאית במודיעין עילית. אין רוטציות נוסח בני ברק. אין יותר חילופי שלטון.

המהפך בחינוך העצמאי
באגודת ישראל של היום לא אוהבים להיזכר בכך אבל את המהפך בחינוך העצמאי הוביל האדמו"ר מערלוי בראש כשלצידו האדמו"ר מסדיגורה והאדמו"ר מבוסטון, כולם זכרם לברכה לחיי העולם הבא. המהלכים בנושא החלו מיד לאחר פטירת המנכ"ל הקודם הרב מאיר לוריא ז"ל בקיץ תשס"ח. שבוע לאחר הפטירה החלו המגעים בין ה"ה מנחם פרוש והרב שלמה לורנץ ז"ל, לריענון השורות, באנדרסטייטמנט, בארגון שלא ידע רענון מזה עשרות שנים.

הסיעה המרכזית לא ממש הייתה שותפה למגעים, והתוצאה הישירה הייתה הבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו מספר חודשים לאחר מכן. מאיר פרוש שרץ בהוראת האדמו"ר לראשות העיר נתקל בהתנגדות חריפה של הסיעה המרכזית, שהשיבה מלחמה. במקביל פעלו מתנגדיו של פרוש בתוככי הבית ברחוב חנן 10, למנוע את התמיכה של מרן הגרי"ש אלישיב במועמד החרדי. בין היתר הם עשו זאת באמצעות ניסיון הרצה של אריה דרעי לראשות העיר כאשר היה ברור מראש שבית המשפט ימנע את המהלך. כך היה, ורק לאחר פסילת בית המשפט נתן מרן הגרי"ש אלישיב את הסכמתו למועמדות של פרוש, בין היתר היה זה לאחר פגישה בביתו עם האדמו"ר מערלוי. אבל זה היה כבר מאוחר ואת ראשות העיר קטף המועמד החילוני ניר ברקת.

הקרע שנוצר באגודת ישראל היה בלתי הפיך. בתוך מספר שבועות החלה התארגנות להקמת העיתון החדש של שלומי אמונים. עיתון שזכה לתמיכתו המלאה של האדמו"ר מערלוי. תמיכת האדמו"ר הביאה בעקבותיה את התמיכה של נגיד שלום ידוע המחזיק בכמה מהחברות המובילות במשק. דומה שלא יהיה זה מופרז להניח שלולא התמיכה של האדמו"ר, ולהבדיל של איש אמונו, העיתון לא היה שורד את חבלי הקליטה הקשים.

ההמשך היה כעבור שנה במלון נובוטל בירושלים. בראש הכינוס עמד האדמו"ר מערלוי, שאף חתם לראשונה על מסמכי העמותה החדשה. מים רבים זרמו מאז ותהפוכות שחלפו מאז גרמו לכך שהמטרה המקורית - לשתף את כל הזרמים בהנהגת הארגון הגדול - לא יצאה אל הפועל. אבל כל יתר מפעלותיו של האדמו"ר זצוק"ל עומדים וקיימים כפי שצפה וחזה אל נכון. זכרו הטהור יגן עלינו ונזכה לראות בביאת גוא"צ במהרה בימינו. אכי"ר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!