י' סיון התשפ"ד
16.06.2024

המוות הכי מיותר מאנורקסיה: למה לשנוא אם אפשר לאהוב?

מדברים קבוע: מהו כוחה הגדול של מילה? לא סתם נאמר מוות וחיים ביד הלשון • כיצד גישה שונה של שני מורים שונים השפיעה על חיי התלמידים? בת 28 נפטרה מאנורקסיה וביקום מקביל מורה פתח את היום שלו במחמאות - וזו התוצאה

המוות הכי מיותר מאנורקסיה: למה לשנוא אם אפשר לאהוב?

"הילדים צחקו עליו שהוא שמן ובטוח לא יצליח לבעוט בכדור, או לטפס יחד עם כולם על קיר הטיפוס...". זה היה עד יום רגיל, שבו הילדים חזרו הביתה והחליפו חוויות, סיפרו את שעבר עליהם בבית הספר והשוו בין הסיפור שלו לסיפור שלה.

הסיפור על הילד השמן תפס את תשומת הלב.
"זה ממש לא יפה להעליב ככה ילד", אמרה בת התשע. "הוא לא אשם שהוא שמן...".
"הוא לא נעלב", ענה לה הבכור. "הוא דווקא צחק עם כולם".
כעבור רגע אחד הוא פלט בטון מהורהר: "אולי בעצם הוא כן נעלב קצת, אבל לא רצה להראות את זה".
האזנתי בשקט, תוך כדי שאני מחלקת ציון לאינטליגנציה הרגשית של הילדון. כמובן שפתחנו שיחה על פגיעה ורגשות וכו', ועברנו מיד להמשך היום העמוס שחיכה לנו, והנושא נשכח.

אתמול בערב, מוצאי שבת, צדה את עיני כותרת שסיפרה על בחורה שהגיעה לאנורקסיה בעקבות הפחד שהיה לה בשנות לימודיה כנערת תיכון, לאחר שסבלה מהצקות בלתי נסבלות, הן מצד התלמידות והן מצד המורות. לאחר שהגיעה לתת משקל מזעזע ואושפזה, הצליחה להבריא ולשקם את עצמה. באופן אוטומטי, בין התגובות מתגלים סיפורים נוספים, שם סופר על בחורה כבת 28 שנפטרה כתוצאה מהפרעות אכילה. האחיין שלה סיפר על מורה שכינתה אותה "שמנה" על תלמידים שלא הפסיקו להציק לה בעקבות המשקל הגבוה שלה. התדמית האישית שלה היתה כל כך נמוכה בעיני עצמה, שהתוספת האכזרית הזו רק הפילה אותה למקומות איומים של אנורקסיה – ממנה נפטרה.

באופן בלתי צפוי, כשעה לאחר מכן, נתקלתי בסרטון מדהים שרץ ברשת, ובו סיפור על מורה שהחליט שכל בוקר לפני שמתחיל יום הלימודים שלו, הוא מחמיא לתלמידים. בזה אחר זה ניגשים תלמידיו אל עבר כסאו, והוא מפרגן מבלי לחסוך במילים. "אני מאוד אוהב את ההתמדה שלך, אתה חרוץ, אתה כישרוני, אני מאוד שמח שאתה תלמיד שלי... אני מודה לך שאתה תלמיד שלי..." וכך הוא מוצא משפט אחד ייחודי לכל תלמיד על מה להחמיא לו ופותח את היום כרגיל.
הוא מתאר כי לאחר תקופה מאז החל במנהגו, שם לב שתלמידיו מחמיאים זה לזה על הישגים – כאילו היו הישגים שלהם עצמם.

בוקר אחד, לאחר שהחמיא, כהרגלו, ענה לו אחד התלמידים: "תודה רבה לך שאתה המורה שלי".
התלמידים באותה כיתה הגיעו להישגים ורמות שייתכן ולא היו מגיעים אליהם ככה סתם, ובוודאי שלא עם מורה שלא היה מאמין בהם.

תראי איזה הבדלי גישה של אנשים, חשבתי לעצמי בעצב. התרגשתי מאוד מהאופן בו בחר אותו מורה להעצים את תלמידיו ולהעניק להם ביטחון וכוח, והבנתי לפי הסיפור שהם פשוט גם העבירו את הכוח הזה הלאה – מה שמוכיח כמה השפעה יש למורה, מה שבסיפור של הבחורה שנפטרה, הכוח נותב למקומות הכי לא טובים שאפשר.

אהבה היא טבעית – שנאה היא נרכשת – כך נכתב שם.
אם רק נבקש לחשוב חיובי, ולמצוא נקודה טובה באדם שמולנו, נוכל להביא עלינו ועל הסובבים אותנו, את הטוב הטבעי הזה שברא השם בעולמו. למה לשנוא אם אפשר לאהוב?
אנורקסיה הפעות אכילה מחמאות בית ספר מורה ותלמידים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד