ט"ו סיון התשפ"ד
21.06.2024

ועידה של רעש: יצאו לקרב עם דגל לבן

יעקב ריבלין לא מתרשם מהצהרות המלחמה של 'דגל התורה', ובטוח שמה שהיה הוא שיהיה • ואיפה גפני גרף כותרות השבוע?

ועידה של רעש: יצאו לקרב עם דגל לבן
שששש

דגלי הקרב
אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה של ההצגה, אומר פתגם ידוע, יורה בדרך כלל במערכה האחרונה. לחבר'ה האימפולסיביים של דגל התורה שהתכנסו השבוע ב'חפץ חיים' לא הייתה סבלנות לחכות עד הסוף, והירי החל מיד בדקות הפתיחה. ירי אמרנו? לא מדויק. זו הייתה הפגזה ארטילרית כבדה שאותה הוביל, מי אם לא, התותח הכבד ביותר בשדה הקרב החרדי, היו"ר משה גפני.

גפני ידע למה צאן מרעיתו מחכה ולכן דילג על כללי הפרוטוקול הנהוגים בוועידות חגיגיות. מתחילים ברוב הדר, מעלים על נס את הישגי התנועה, ואת העימותים מול הקולגות משאירים למנה האחרונה. כך לדוגמא היה בוועידת דגל התורה בשנת תשס"ו. אם זכרונינו לא בוגד בנו בעיתות הזמן, כך גם היה בוועידה הראשונה בבניני האומה לאחר הכינוס הידוע של 'נאום השפנים' בשנת תש"ן.

אבל השנה היא שנת תשע"ו והציבור הדגלאי מתוסכל. עשרים ושש שנה חלפו מאז הוועידה הראשונה וכאילו שום דבר לא השתנה. עדיין אותם מאבקים מול אגודת ישראל על ייצוג פרופוציונלי בכנסת ועדיין רק שני חברי כנסת בלבד. אם יש שינוי הוא רק לרעה. בימים ההם הדעה הרווחת הייתה שדגל מייצגת שליש מהציבור החרדי. היום, אליבא דכולי עלמא, גם של היריבים מאגודת ישראל, היא מייצגת קרוב לחמישים אחוז, אז למה עדיין תקועים על המנדט השני ונתונים למרמס על ידי הנציגות האגודאית?

אי לכך, בחוכמה נהג כבוד היו"ר שלא חיכה עד שמאן דהו יקום באחת הישיבות ויציג בפניו את השאלה הנוקבת הזאת. מה הוא היה עונה לו? שהייתה פאשלה בדיונים עם אגודת ישראל על הרכבת הרשימה לכנסת ולא הביאו בחשבון שעלול להיות שיקבלו רק ששה מנדטים ויהיה צורך ברוטציה עם הנציג השישי?! שבגלל הוויכוחים והמריבות עם אגו"י החלו לעבוד רק שבועיים לפני הבחירות ולכן קרה מה שקרה?! שבגלל הפיצול של הפלג הירושלמי נשרפו אלפי קולות ולכן אבד המנדט השביעי?! כל תשובה מסוג זה הייתה הורסת את הוועידה כבר בשלב הפתיחה.

אז במקום להתגונן העדיף גפני לתקוף. על הרגע הראשון של הוועידה הוא טיווח את אגודת ישראל על רמיסת זכות הייצוג של הליטאים בכנסת וקבע שמדובר ברמיסה של ציבור שלם. באותו רגע עיניהם של מאות המשתתפים בוועידה נדלקו כנרות חנוכה. אם היו"ר מדבר על רמיסה אין זאת אלא שהוא נחוש בדעתו שזה לא מה שיקרה בהרכבת הרשימה הבאה. הח"כ הלוחם והתנועה המלוכדת שמאחוריו לא יוותרו, וילכו עד הסוף. אם לא יינתן מנדט שלישי ריאלי אז בוודאי יקרה משהו.

מה המשהו הזה - דומה שגם גפני עצמו לא יודע. אגודת ישראל של תשע"ו מרגישה את עצמה הרבה יותר חזקה ובטוחה מאשר בהרכבת הרשימה הנוכחית בשנת תשע"ה. המועצגה"ת שלה פעילה יותר מאי פעם, השורות שלה מאוחדות ואין לה ציבורים פורשים כמו הפלג הירושלמי. בעלזא כבר השתחררה מהצל של ייצוג הביניים והיא היום חלק בלתי נפרד מאגודת ישראל. איזה קלף מנצח יש לגפני, מקלב ואשר נגדה שלא היה בידם ערב הבחירות האחרונות?

הקלף היחיד של דגל התורה הוא כושר העבודה האין סופי של פעיליה ויכולת הארגון המעולה שלה. מי שהסתובב במטות הבחירות של השנים האחרונות ראה שם בעיקר את פעילי דגל התורה ושלומי אמונים. היתר עסקו בהתארגנות פנימית להביא את קהל חסידיהם אל הקלפי, כאילו שלא היה די בקול הקורא. לדגל התורה יש ייצוג מוניציפאלי גדול יותר משל אגודת ישראל ופי חמשה מכל אחד החוגים האחרים בפני עצמו. את האנרגיות האלה הם היו יכולים לתרגם בקלי קלות לשלושה מנדטים אם רק הייתה להם האפשרות לרוץ בנפרד.

דא עקא שגם שלושה מנדטים זה לא מספיק. האזיקים המונחים על ידי דגל התורה השואפת להיפרד מהברית כפוית הטובה עם אגודת ישראל עשויים מפלדה פרלמנטרית יצוקה. לפני כחודשיים פורסם כאן שחבר הכנסת דוד ביטן רצה להעלות הצעת חוק המורידה את אחוז החסימה לכנסת משלושה ורבע אחוז לשני אחוז ומחצה בלבד. כפי שהיה לפני חוק המשילות שחוקק בימי ממשלת לפיד-ליברמן-בנט. מי שיזם את החוק היה האמצעי לבקשתו המפורשת של יו"ר ש"ס אריה דרעי (וזה סוד הידידות ביניהם למרות ההתקפות האנטי חרדיות הפרועות של ליברמן). ביטן ביקש לשנות זאת מסיבות השמורות עם אנשי לשכת ראש הממשלה.

שני אנשים חיסלו את היוזמה בעודה באיבה: דרעי וליצמן. דרעי שכבר נהנה מהחוק שחיסל את 'יחד' לא חלם לוותר עליו. ליצמן לא דיבר על זה בפומבי אבל בשיחות סגורות הבהיר חד משמעית שלא יקום ולא יהיה. הסיבה: למנוע מדגל התורה את האפשרות לאיים בפילוג והליכה נפרדת. להגיע לארבעה מנדטים הנדרשים לעבור את אחוז החסימה זה באמת מכשול לכאורה בלתי עביר.

ולא שלאגודת ישראל יש סיכוי לעבור אותו אם אכן יתרחש פילוג. עם כל הדיבורים על יחס של שישים-ארבעים יודעים ראשי אגו"י שזה רק דיבורים. אף אחד לא יכול להיות בטוח שזה היחס עד שפעם אחת זה יעמוד למבחן הציבור בקלפי. במובן זה, אגודת ישראל חוששת מפילוג לא פחות מדגל התורה, ואף יותר.

אז אפוא הקאץ'? הנה הוא כאן בתחושת האחריות הכלל חרדית. מאחר וראשי דגל הם אנשים אחראיים, הם לא יכולים לקחת את הסיכון שהליכה נפרדת תגרום לכך שלא יהיה ייצוג אשכנזי חרדי בכנסת. בהחלט יתכן ששתי המפלגות לא יעברו את אחוז החסימה. בבחירות הקודמות אלי ישי והפלג הימני הקיצוני של החרד"לים קיבלו מאה עשרים וחמשה אלף קול ונשארו בחוץ. לא דגל התורה ולא אגו"י, שקיבלו ביחד מאתיים וחמשה אלף קולות יכולות לבטוח בכך שכל אחת תקבל מאה ושלושים וחמשה אלף קול בהליכה נפרדת. נכון אמנם שהליכה נפרדת ומלחמת אחים מביאות עוד עשרות אלפי קולות מבחוץ ומבפנים, אבל אוי למי שינסה לבדוק את זה בשטח.

גורם נוסף שפועל לרעתו של גפני הוא ביטול הברית עם שלומי אמונים על רקע פרשת החינוך העצמאי. לא שקודם לכן הייתה לשלומי אמונים הווא אמינא לפרוש מאגודת ישראל אבל במישור המקומי היו להם כמה שיתופי פעולה מוצלחים. ועדיין לא נשכחה הברית מול ליצמן על כס ועדת הכספים בתשס"ט. כל זה היה ואיננו. הברית הופרה ושלומי אמונים מתואמת עם המרכזית על כל שעל וצעד.

וכך קשורות אגו"י ודגל התורה כמו תאומים סיאמיים שמחוברים זה לזה באזור הראש. החיים ביחד הם סיוט נורא אבל הסיכון שבניתוח הוא יותר לכיוון המוות מאשר לחיים. לכן לא מנתחים, ונשארים מחוברים על כל הסבל הכרוך בכך.

בהעדר אפשרות להליכה נפרדת כמו בתשמ"ט, שנת הגאולה של הציבור הליטאי, מה שנותר לגפני זה רק להפעיל לחץ ציבורי על אגודת ישראל. הוא עושה זאת באמצעות פרסום נתונים המלמדים לדברי מי שאסף אותם על כוחו היחסי הגדול של הציבור הליטאי. הוא מנצל את הבמה התקשורתית של הוועידה כדי להציף את הנושא על סדר היום ומודיע שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

הצרה של גפני היא שבחדרי הדיונים אפופי העשן עם אגודת ישראל כל ערב בחירות אין שום מקום לטענות ומענות. אם היה מקום כזה לא היה צורך במלחמת השחרור של תשמ"ט. מה שקובע זה אלמנט הכוח והאופציה לעזוב את שולחן הדיונים ולפוצץ את המגעים. מאחר ואין אפשרות כזאת, המסקנה המצערת היא שגם בבחירות הבאות תקבל דגל התורה שני מנדטים מתוך ששה ושלושה מתוך שבעה אם ישיגו את המנדט השביעי. מדובר אפוא בזעם אין אונים בלבד.

מה עושים מול בג"ץ
מה שיש לגפני לעשות מול אגודת ישראל יש לו לעשות גם מול אויב נוסף שעמד במרכז הוועידה: שלטון הבג"ץ הנוטה לכיוון הרפורמים בכל נושא העומד לדיון בפניו. לפני שבוע התקבלה פסיקה על הכרה בגיורים פרטיים, מה שמאפשר לרפורמים להקים מחר בבוקר בתי דין משלהם ולגייר כל סודני ומבקש מקלט מאריתריאה. נשות הכותל עומדות לקבל בעוד חודשיים פסיקה המאפשרת להן להשתולל בעזרת הנשים וחוק המקוואות, אם יעבור לקריאה שנייה ושלישית, ייפסל בוודאות על ידי השופטים. בוודאי לאחר דברי היועץ המשפטי לממשלה.

מה אפשר לעשות נגד בג"ץ? רק חקיקה עוקפת בג"ץ בנושאים הספציפיים או חקיקה מקיפה שתגביל את כוחו של בית המשפט לפסול חוקים ולנהל את המדינה. דיבורים מסוג זה הם פופולאריים מאוד בקואליציה הנוכחית, בה שרת המשפטים היא אשת ימין כמו איילת שקד.

בתכל'ס לא ייצא מזה שום דבר. הקואליציה עומדת על כרעי תרנגולת וכל משב רוח מצוי עשוי להפיל אותה. כבר עתה היא מונה בפועל חמישים ושמונה עד חמישים ותשעה חברי כנסת (תלוי במצבי הרוח של חזן, אמסלם ונגוסה) וכל יום שהיא עדיין קיימת זה נס פוליטי. אם מוסיפים לכך את החקירה המתנהלת נגד יו"ר ש"ס אריה דרעי, זו כבר לא קואליציה אלא שכיב מרע שתעודת הפטירה שלו כבר מוכנה. חסרים רק תאריך ושעה.

אז לך ותעביר כעת חוקים שדורשים הסכמה קואליציונית מקיר לקיר נגד הבג"ץ. מילא נגוסה, חזן ואמסלם, אותם אפשר יהיה לקנות בנושאים שהם דורשים. הסיפור האמיתי הוא כחלון שכבר מחשב את קיצה של הקואליציה הנוכחית לאחור. הוא מבין שימיה ספורים ויוצא בהצהרות שיפלסו את דרכו, כך הוא מקווה, למרכז המפה הפוליטית. הוא כבר הצהיר שהוא מתנגד לחקיקה עוקפת בג"ץ; שהוא מתנגד לחוק המקוואות; ושלא יסכים לשינויים מהותיים במתווה הכותל כפי שאישרה הממשלה. הסיכויים של גפני להילחם בבג"ץ שקול אפוא לסיכויים לנצח את אגו"י בקרב על הרשימה לכנסת הבאה.

מי שהדרים החכים
שיחק לו המזל, ליו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני, ויום לפני מעמד הפתיחה של ועידת העשור של התנועה, התקיים באילת הכינוס השנתי של לשכת עורכי הדין בישראל. כשנתן את הסכמתו להשתתף באירוע הוא לא ידע שהוא עומד להגיע בדיוק לזירה החביבה עליו. הדיון שאליו הוזמן היה מרתק כמו דיון בוועד בית על סיוד הגג לקראת הקיץ. הכותרת: רגולציה בעסקים והשלכותיה המשפטיות והציבוריות. הקשר בין הנושא ליו"ר ועדת כספים הוא פורמלי בלבד. אף ח"כ חרדי לא היה שורף חצי יום מזמנו לרדת לחופי הים האדום לנאום שאמור היה לככב בעמודים האחוריים של העיתונות הכלכלית.

אבל כשמזמינים את גפני הוא בא. הוא הניח הצידה את העיסוק בענייני ועידת המפלגה ונחת במקום למספר שעות. אם תרצו, הנה עוד אבן בבניית התדמית של מי שרוצה להוכיח שנושא תפקיד חרדי בכיר לא עוסק רק בענייני המגזר. ליצמן עושה את זה בהתמדה וגפני משתדל לא לפגר אחריו. הקולגות שלהם במפלגות החרדיות, אלה שמזדנבים מאחור בסקרי הפופולאריות של שרי הממשלה וחברי הכנסת, יש להם בהחלט ממי ללמוד.

והנה, המזל מאיר פנים למי שעושה משהו כדי להיות ראוי לו. ירד לו ח"כ לשליחות ציבורית שאין בה כבוד ופרסומת, מזכים לו מהשמיים כותרות שהוא היה טס לקריביים כדי להשיג אותן. שעתיים לפני שהדיון המשמים בנושא הרגולציה נפתח התקיים באולם הכינוסים של רויאל ביץ' סימפוזיון בהשתתפות כל המי ומי של הצמרת המשפטית. היו שם נשיאת בית המשפט הגבוה, היועץ המשפטי, שרת המשפטים, מבקר המדינה ועוד כמה אישים שמוטב להיפגש איתם רק באירועים מסוג זה.

הייתה זו שרת המשפטים איילת שקד שבחרה לנעוץ סיכה בבלון הנפוח הזה שנקרא כאן באולם הכינוסים: 'עליונות מערכת המשפט'. מול אוזניהם הכרויות בתדהמה של אלפי המשפטנים היא השתלחה בבית המשפט הגבוה ובנשיאה היושבת לצידה כאילו הייתה בכנסת ונואמת על הצעת אי אימון של הסיעה הערבית על הרג פלסטינים בידי כוחות הביטחון. שום רספקט, שום הערכה. היא פשוט קרעה אותם לגזרים. לא חשוב שהיא חלקה להם כמה דברי קילוסין כראוי לשרת משפטים אבל בשורה התחתונה היא הגדירה אותם כיושבי מגדל שן חסרי אחריות כלכלית וביטחונית. כלכלית - בגלל פסיקת מתווה הגז והפיצויים לנפגעים פלסטינים בקרבות הרחוב בשטחים. ביטחונית - בגלל הפסיקות שכבלו את ידי הצבא בפעילות נגד ארגוני הטרור. "אין לכם אחריות לא לחרב ולא לארנק", הטיחה שקד בפני כל צמרת עולם המשפט שהייתה שם.

צריך הרבה אומץ לב ונקיות כפיים מוחלטת כדי להשתלח כך במערכת המשפט. שרי משפטים שקדמו לה - או שהיו עבדים נרצעים של הפרקליטות ובג"ץ, או שפתחו את הפה ושילמו מחיר יקר. בין הראשונים: צחי הנגבי וציפי לבני. בין האחרונים: יעקב נאמן ודניאל פרידמן. אחד המשתתפים שישב לצדי טען שהיה חסר רק שתגיד שאותה אי אפשר לחסל או להשתיק כמו את קודמיה כי עברה זך כבדולח. השבנו לו שהוא בגדר ניבא ולא ידע מה ניבא. את האמירה הזאת השמיעה שקד כמה וכמה פעמים בשיחות ופורומים סגורים. יום יבוא והיא תאמר זאת גם מול מיקרופון פתוח.

אבל גם מה שאמרה כעת הדליק את הרוחות. הדיון שאמור היה להיות אקדמי ונינוח העלה את הפיוזים לכל מי שעלה לדבר אחריה. במיוחד נדלק היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היה זה דיון פומבי ראשון שלו מאז שנבחר לתפקידו והוא היה נחוש בדעתו להוכיח לשופטי הבג"ץ שהכשירו את מינויו שהוא ראוי לאמון שנתנו בו. הוא כמובן סבור שלבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים של הכנסת ואפילו נתן להם איזה טיפ קטן לקראת הבאות. יש חוק אחד, כך מנדלבליט, שאני כבר אומר לכם שתתארגנו לפסול אותו.

מדובר בחוק המקוואות שעבר בכנסת שבועיים לפני תום המושב. החוק מעביר את הסמכות לניהול המקוואות לרבנות הראשית לישראל. מה שימנע מהרפורמים וגרוריהם להטביל את מתגיירי הכזב שלהם במקוואות של המועצות הדתיות. החלטת בג"ץ שאפשרה את טקס ההטבלה הייתה פריצה גלויה של הסטטוס קוו המעוגן בהסכם הקואליציוני. התגובה החרדית הטבעית הייתה הגשת חוק שיסתום את הפרצה.

למנדלבליט זו הייתה הזדמנות לקבלת הכשרות למהדרין (את הכשרות הרגילה הוא קיבל בפסיקה נגד העתירות למינויו על רקע פרשת הרפז) מן המהדרין. הוא ניצל את נוכחותה של נשיאת בית המשפט הגבוה להתקפה חריפה על החוק שנועד בעצם לעקוף את פסיקתה. אליבא דמנדלבליט, החוק אינו תחוקתי מאחר והוא מונע את חופש הדת של בני הזרמים האחרים.

בדברים כשלעצמם לא היה חדש, הוא אמר אותם עוד לפני הגשת החוק לכנסת. בראיון שנתן בשבוע שעבר אמר גפני שתפקידו של יועץ משפטי לממשלה הוא להגן על הכנסת וחוקיה, ולא ההפך. מנדלבליט השיב לו כעת בהתקפה נוספת על החוק וקבע כי מתפקידו של יועץ משפטי לייעץ לכנסת לא לאשר חוקים שייפסלו על ידי בג"ץ שהעומדת בראשו משתתפת בדיון.

ואם היועץ המשפטי לממשלה תוקף את החרדים הרי שגם הזוטר ממנו, היועה"מ לכנסת אייל ינון, חייב להחרות ולהחזיק אחריו. פתאום גם לו יש ביקורת על חוק חרדי בכנסת. ולא פחות מאשר חוק השוויון בנטל. על מה ולמה? כי הכנסת הקודמת קיימה עשרות דיונים בחוק הגיוס של לפיד ובנט וביטלה אותם בדיון אחד בלבד בכנסת הנוכחית. מי ששמע היטב, היה גם כאן רמז דק לשופטי בג"ץ שצריך להתערב בחוק הזה.

לגפני עצמו לא הייתה הזדמנות לשמוע את הדברים. במועד הדיון הוא היה מעל שמי ישראל בדרכו משדה דוב לאילת. הוא הגיע היישר לדיון הרגולטורי ולפי הנייר שבידו הייתה לו איזו הרצאה סדורה בנושא. בעודו מעלעל מפוהק בניירותיו ניגשנו אליו עם תקציר מזורז של הדברים שנאמרו בעניינו ובעניין החוקים החרדיים של מנדלבליט ואייל ינון. מהיכרות של שנים רבות צפינו שהוא יצפצף על הנושא שעל סדר היום שבגינו הוזמן וייצא למתקפה.

ולא טעינו. המנחה עוד לא הספיק לסיים את שאלת הפתיחה, שעסקה בהשלכות הרגולציה על עולם העסקים, וגפני כבר תקף את הרגולציה, אבל לא העסקית אלא המשפטית. "הרגולטורים של המדינה", כך גפני, "הם היועצים המשפטיים שמנהלים כל מה שזז. מי ששולט במשרדי הממשלה הם לא השרים והמנכ"לים אלא היועצים המשפטיים. הם קובעים מדיניות והם מחליטים מה השר יעשה ומה לא", נאום גפני.

עד כאן דברים שהושמעו על ידו גם במקומות אחרים. גפני לא הסתפק בכך, ועבר להתקפות ישירות על מנדלבליט ואייל ינון. במאמר לא מוסגר ייאמר כבר בשלב זה שהיחסים האישיים בין גפני ובין השניים היו עד לאחרונה יותר טובים מטובים. עם מנדלבליט יש לגפני עשרות שעות של ישיבות ודיונים ועם ינון יש לו קשר על בסיס יומיומי.

עד לאחרונה ולא עד בכלל. גפני היה הראשון שזיהה שמנדלבליט שינה את עורו מאז שמועמדותו ליועץ המשפטי עלתה על השולחן. זה החל במתווה הכותל שנוסח על ידי מנדלבליט בחודש האחרון כמזכיר ממשלה והסתיים כאשר האחרון קילס את פסק הבג"ץ על הנגשת המקוואות לגיורים רפורמיים. עם ינון מדובר כנראה בתאקל קטן שיעבור עם הזמן.

מנדלבליט עוד לא ראה בכלל את החוק שהצעתי, וכבר הוא ממהר להתנגד - תקף גפני. ההתנגדות היא חלק משפיטות היתר של היועצים המשפטיים שמנהלים את המדינה. מנדלבליט הוא אמנם ג'ינג'י אבל לשבחו יאמר שהוא שמע את הדברים הקשים שהוטחו בפניו בלי להניד עפעף. טוב, את החשבון הוא יכול תמיד לסגור אחר כך.

כשסיים עם היועצים המשפטיים עבר גפני לבית המשפט הגבוה. בימי בייניש היה לגפני קשר קצר עם המוסד הזה אבל הוא נגמר כשהאחרונה השאירה לו כמתנת פרידה את פסילת חוק טל. עם הנשיאה הנוכחית הוא נפגש אמנם לא מכבר אבל דעתו על המוסד הזה מושפעת בעיקר מהתנהלותו של השופט רובינשטיין, ראש וראשון לכל פסיקה אנטי חרדית. השופטים, כך גפני, פוסקים בהתאם להשקפת עולמם, ואין בבג"ץ אפילו שופט חרדי אחד.

בתום הדיון נגש אליו משפטן ישיש אחד, מי שהיה בעבר סגן נשיא המחוזי בירושלים, ושאל אותו ישירות: עד שאתה מתלונן על חוסר ייצוג חרדי בבתי המשפט, האם עשית פעם משהו כדי שיהיה ייצוג כזה? גפני השיב בשלילה: אנחנו נגד בית המשפט הגבוה באופן עקרוני. אז מה אתה בוכה, כך הישיש, שאין לך שם נציגים? גפני התלעלע קמעא ועבר לשואל הבא.

האמת היא שהמבוכה של גפני מוצדקת. מצד אחד, הייצוג החרדי בבתי המשפט שואף כמעט לאפס. מצד שני, הניסיון מלמד שדווקא הבודדים שהצליחו להסתנן למערכת המשפטית הם אלה שמאכילים אותנו מרורים יותר לא פחות מעמיתיהם החילונים ואולי אף יותר. מנדלבליט הוא הדוגמא האחרונה אבל הבולטת ביותר. כמזכיר הממשלה הוא היה עוגן ההצלה שלנו בלשכה המבולבלת וחסרת האחריות של נתניהו. אחד שתמיד ניתן היה לפנות אליו ולקבל עצה טובה ואוזן קשבת, בכל הנושאים ובעיקר בדת ומדינה. יש לו כיפה שחורה גדולה על הראש, הוא לפעמים מתפלל באשלג, הוא לא יחמיץ אף פעם תפילה בציבור. בקיצור: א שיינע ייד.

וכל זה לא עמד במבחן התפקיד החדש. לא ברור אם מנדלבליט, כקודמיו, שואף לכס השיפוט בבג"ץ לאחר שיפרוש מתפקידו. זה עדיין קצת מוקדם, יש לו עוד ארבע שנים תמימות בתפקיד. מה שברור הוא שספינתו מפליגה כשבמפרשיה נושבת רוח מערבית ליברלית שמקורה ברמה הסינופטית של בית המשפט הגבוה. הוא לא רואה ממטר את הנציגים החרדיים, ודעתם חשובה לו כקליפת השום. עצם העובדה שעוד לא עבר חודש מאז שנכנס לתפקיד, והוא תוקף אותם בפומבי, מלמדת עד כמה הבחור הרחיק לכת במאמציו לרכוש את ליבו של הממסד המשפטי: הוא תוקף את חוק המקוואות עוד לפני שחוקק בכנסת; הוא מתעקש שתשובת המדינה לבג"ץ בנושא מתווה הכותל תהיה כזו שתאפשר לרפורמים לצאת עם ניצחון. אחרון לא חביב: הוא מורה על פתיחת חקירה נגד דרעי יומיים לאחר שפורסם שיש הליך בדיקה שקט. אם זה לא פופוליזם משפטי וציבורי, אז מה זה כן?

עוד אחד שחובש פיסת בד שחורה לראשו ואף מתהדר ברקע ישיבתי הוא השופט משה סובול מהמחוזי בירושלים. אם יום יבוא והוא ייבחר לאייש את הכסא הדתי בבג"ץ אפשר להתחיל להתגעגע למערכת המשפט ברוסיה כבר עכשיו. סובול הוא הסמן הכי אנטי דתי וחרדי שיש במערכת המשפטית. כל המאבקים על שמירת צביונו של הכותל המערבי החלו בפסיקה עקרונית שלו ולפיה אין לרבנות הראשית מנדט לנהל בלעדית את רחבת הכותל ולפיכך לנשות הכותל הרשות לעשות שם כרצונן. לוואקף יש סמכות בלתי ניתנת לשיפוט על הר הבית, לנוצרים היוונים אורתודוכסים על כנסיית הקבר ורק רחבת הכותל היא שטח ציבורי פתוח שכל הרוצה יעשה בו ככל העולה על רוחו. סובול היה גם השופט שהכריע בעד בחירות חוזרות בבית שמש שהעוול בהן זעק לשמיים.

ומי ריסק את החוק האוסר למכור חמץ בפסח ברשות הרבים? השופטת הדתייה חגית מאק קלמנוביץ שפלפלה באריכות וקבעה שהחוק חל רק על דוכנים המוצבים ברחוב הפתוח. שופט חילוני היה חושב עשר פעמים לפני שהיה הופך חוק יהודי רגשי ששמונים אחוז מהאוכלוסייה מזדהה איתו בפלפול שכזה.

האם יש בנמצא מישהו שלא יחליף את עורו ברגע שייכנס למערכת, וייתן ביטוי גם לדעה החרדית? המשנה ליו"ר לשכת עורכי הדין וראש הסיעה הדתית חרדית בלשכה, יוסי וייצמן, משוכנע שכן. פגשנו אותו במהלך הכינוס השנתי של הלשכה והוא נשמע נחוש בדעתו לעשות זאת. יש צורך, הוא אומר, לבחור שופט חרדי לבית המשפט הגבוה כבר בסבב המינויים הקרוב. וייצמן, יש לציין, היה הראשון שהקים סיעה חרדית בלשכה וזכה בבחירות האחרונות להישג מכובד של ארבעה נציגים בהנהלה המרכזית.

מבחינה פוליטית הוא הימר על זכייתו של עו"ד אפי נוה, שאכן זכה לבסוף לראשות הלשכה. בין השניים יש קשר הדוק שבמסגרתו החלה הלשכה להתייחס למאות עורכי הדין החרדים שנכנסו למקצוע בשנים האחרונות. הכינוס באילת שהותאם גם לחרדים הוא הראשון מסוגו מאז שהחלו כינוסי הלשכה. לדברי נוה הלשכה מעודדת שילוב חרדים במסגרותיה ותרחיב את מסגרות הפעילות בהם יוכלו להשתתף.

וייצמן כנראה לא רואה מהרהורי ליבו. ללשכת עורכי הדין יש כיום משקל רב בוועדות לבחירת שופטים. במיוחד בזו הבוחרת לבית המשפט הגבוה. העימות בין הדרג המשפטי בוועדות והדרג הפוליטי שבא לידי ביטוי גם בדיוני הכינוס הפך את הלשכה לצד השלישי שיכול להכריע לכאן או לכאן. בין השמות שמזכיר וייצמן כמועמד אפשרי: אבי וינרוט, בנו של עורך הדין האגדי ופיגורה משפטית בפני עצמה. מי שלא נמצא במערכת, אומר וייצמן, שלא יבוא בתלונות על פסיקות עויינות. לאור הדוגמאות שהוזכרו ניתן כמובן לחשוב אחרת.

• גילוי נאות: הכותב היה אורח לשכת עורכי הדין בכינוס השנתי שנערך השבוע באילת
יעקב ריבלין משה גפני דגל התורה לשכת עורכי הדין מנדלבליט

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד