הביקור שהדליק נורה אדומה אצל גפני

הלנו או לצרינו
ביום רביעי שעבר, בזמן שהחמה מראשי האילנות הסתלקה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נכנס יהודי שלא מאנ"ש אל הקו"פ בבית המדרש הגדול שליד מתחם שנלר. הייתה זו שעת קבלת קהל רגילה אבל האורח לא חיכה בתור כמו כולם. הוא הגיע אל הקומה הראשונה ומשם במעלית האח"מים היישר לחדר שבקומה השלישית. למעלית זו זרים לא נכנסים בלי ליווי של מישהו מהצמרת. המלווה הפעם היה לא פחות מאשר שר הבריאות יעקב ליצמן. ליצמן גם נכנס עם האורח אל הקו"פ והציג אותו ואת פועלו. חמש דקות בלבד ארך הביקור, אבל זה המון במונחי המקום.

ולכל הכבוד והיקר זה זכה בחור צעיר, שספק אם מלאו לו שלושים שנה, שלא נמנה על סגל א' של הציבוריות הישראלית. בתכל'ס ההשפעה שלו היא רבה. הוא ראש המטה ויד ימינו של שר החינוך נפתלי בנט. שם המשפחה של האורח, גן צבי, אמנם מוכר מאוד בחלונות הגבוהים של החצר (עו"ד ידוע המתמחה בנדל"ן) אבל הקשר המשפחתי שלו אתם קצת רחוק. בכל מקרה, הוא בטח לא היה הסיבה שטל גן צבי הצעיר זכה לקבלת פנים מהסוג השמור לשרים ושועי ארץ.

לאחר הביקור נפוצו שמועות ולפיהן הביקור היה תחליף לביקור אחר שלא יצא אל הפועל. במסדרונות התלחשו שמי שבאמת היה צריך לבוא זה שר החינוך נפתלי בנט, אך לאחר שהבקשה סורבה (בשעתו התפרסמה בתקשורת ידיעה על הודעות כתובות לכאורה בשבת. שתי עבירות חמורות גם יחד) - הגיע כתחליף עוזרו ויד ימינו. בדקנו. אין לכך אישור מאף גורם רשמי מוסמך. משני הצדדים.
כך או כך, גם לביקור של עוזר השר יש משמעות רבה. במיוחד כאשר הוא התרחש בתזמון הכי מרתק שיכול להיות. בבוקר אותו יום רביעי פרסם הקולגה אבי בלום שיחה עם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני. המרואיין שפך אש וגופרית על הבית היהודי בכלל ועל נפתלי בנט בפרט. הבית והעומד בראשו זכו לביטויים מהסוג שבעבר זכו להם רק יש עתיד ויאיר לפיד. גפני האשים את בנט בפגיעה מכוונת בחינוך החרדי בכל הרמות ובעיכוב תקציבי יסוד לאברכים כמו הבטחת הכנסה. הייתה זו מתקפה שגם הרגילים בשיחו ושיגו של הלוחם הוותיק הופתעו מעוצמתה מול שותף קואליציוני בכיר.

איתרע המזל, או אפשר ששיחק, שבאותו זמן בדיוק התגלגלה אל מכבש הדפוס כתבת מגזין בעיתון זה שכללה ראיון משותף עם ליצמן ובנט. השניים סיימו ביקור בבית ספר בלוד שעניינו בדיקת טיב המזון המוגש לילדים (במסגרת המלחמה משובבת הלב של ליצמן נגד הג'אנק פוד ומגפת ההשמנה הנלווית אליו). לאחר הסיום התיישבו השניים לראיון משותף והרעיפו מחמאות זה על זה כמו שני מחותנים. ליצמן: בנט הוא בן ברית של הציבור החרדי. בנט: ליצמן הוא השר הכי טוב שיש. בסטודיו של העיתון מספרים שאפילו המסך הסמיק מהמחמאות ההדדיות.

גפני קרא את העיתון בבוקר יום חמישי וקפצו לו כל הפיוזים. הוא לא ידע על הביקור של גן צבי ערב קודם אבל גם בלי זה כל הנורות בלוח השעונים שלו הפכו לאדומות. בדיוק בשבוע בו הוא מגדיר את בנט כאחד האויבים הגדולים של החרדים מגיע ליצמן ומעטר אותו בתואר שאין שני לו: בין ברית נאמן. גפני בוודאי נזכר בסיום ברכות השחר בו אנו מבקשים הצלה מבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית. אצל גפני בנט עונה לתואר השני ורחוק ת"ק פרסה מהתואר הראשון.

בראשית השבוע נודע לאנשי דגל אודות הביקור של גן צבי בחדר שליד בית המדרש הגדול. הנורות האדומות שדלקו ביום חמישי עלו אז באש. עכשיו העניין ברור לחלוטין, הפטיר באוזנינו בזעם לא כבוש אחד מראשי התנועה. גן צבי היה העוזר של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת וכעת הוא העוזר של נפתלי בנט. המכנה המשותף של השניים, אליבא דאותו בכיר דגלאי, הוא גילוי השיטה המנצחת. להיות בסדר עם הסיעה המרכזית והנלווים אליה ואז כביכול לקבל לגיטימציה לפגוע ביתר חלקי הציבור החרדי, ובמיוחד בליטאים. שומו שמיים על זאת.

על פניה, התיאוריה של דגל אכן מעניינת. בירושלים הפך ברקת את שיטת ההפרד ומשול לאבן הפינה של מערכת היחסים שלו עם החרדים. הסיעה המרכזית והחצרות הגדולות של מרכז העיר קיבלו את כל מה שדרשו. אליבא דדגל התורה זו גם השיטה כעת במשרד החינוך: לסדר כמה צרכים דחופים ולקבל יד חופשית לפגוע בכל היתר.

להוכחת התזה הקטלנית (האשמה כזאת מול שותף חרדי בכיר לא נשמעה מאז האיחוד של תשנ"ב) מציגים בדגל התורה מכתב שנשלח בשבוע שעבר לכל חברי הכנסת של יהדות התורה מטעם שלושה ארגונים חשובים: איגוד הת"תים בראשות הרב יצחק גולדקנופף,; איגוד מנהלי הסמינרים בראשות הרב זאב וולף, ופורום המוסדות המוכרים שאינם רשמיים בראשות דוד שרפר. עצם האיחוד של השלושה על בלאנק אחד הוא די מפתיע. מדובר בארגונים שבדרך כלל צהובים זה לזה על רקע התחרות על אותם משאבים. מי שחיבר אותם יחד זה העסקן והיועץ החרדי יוסי רוזנבוים שעשה את הבלתי יאומן.

למכתב המשותף יש כותרת פנימית מרעישה: ראשי שלושת הארגונים המייצגים כמעט את כל מערכת החינוך החרדית למעט הרשתות הגדולות, קובעים קטגורית כי מרבית סעיפי ההסכם הקואליציוני בתחום החינוך טרם מומשו, וזאת לאחר שעברה כבר שנה מאז הקמת הממשלה. בשורות שלאחר מכן מפרט כל ארגון את מה שעדיין חסר לו כדי לעלות, לפרוח ולשגשג.

התייחסות פרטנית למכתב בהמשך, אבל במאמר מוסגר ייאמר כבר עתה שזעקתם של מנהלי הסמינרים מלמדת כנראה, על תיאבון שאין לו שובעה. רק לאחרונה הם קיבלו מהכספים הקואליציוניים של יהדות התורה תוספת מיוחדת בסך שלושים ושלושה מיליון ש"ח, בנוסף קיבלו כמה מהסמינרים הגדולים תוספות פרטניות של כמה מאות אלפי שקלים. אבל כל זה איננו שווה להם כאשר הם לא מקבלים הכרה במבחני הסאלד כתחליף לבחינות הבגרות (כל בוגרת סמינר שהשלימה לימודים גבוהים במקום אחר יודעת בדיוק את הבדלי הרמות), ולא מכירים בלימודי המקצוע שהם מצרפים כבדרך אגב לתעודת ההוראה, בתשלום שכ"ל מופקע, כאקוויוולנטיים לתארים של ממש.

בכל מקרה, הנה לכאורה ההוכחה האולטימטיבית. אם שלושת ראשי הסקטורים החינוכיים הגדולים טוענים לקיפוח ואפליה אז לבוא ולהגדיר את בנט כבן ברית תהיה זו הגזמה פרועה. וזאת עוד בלשון המעטה.

מי רוצה מה
אבל בחינה מעמיקה יותר של העובדות מציגה תמונה שונה ומורכבת הרבה יותר. כשבוחנים את ההסכם הקואליציוני על כל עשרות סעיפיו בנושא החינוך רואים שדווקא המרכזיים שבהם קוימו, בעיקר בתחום התקציבים השוטפים שהם הלחם והבשר של החינוך החרדי. תקציב הישיבות זינק בעשרות אחוזים (אם כי נותר עדיין ויכוח על ערך הנקודה המתבטא בכמה עשרות שקלים לבן ישיבה ואברך. לא ממש נורא), תקציבי הרשתות הגדולות עודכנו לפי הערכים של קודם לימי לפיד בנט בקדנציה הקודמת, וגם הת"תים והמוכש"רים זכו לתוספות סבירות.

על הדרך יש להזכיר את התוספת להארכת שנת הלימודים בחודש נוסף שאושרה מיד עם כינון הממשלה הנוכחית. זה לא הופך את התמונה לורודה לחלוטין אך מבהיר קמעא את הצבע השחור של המכתב.

הנה דוגמא בולטת לראיה חד צדדית. בפרק ב' של המכתב בסעיף 2 נאמר כי חסרים שבעה עשר מיליון שקל לסעיף התמרוץ והטיפוח. חסר ממי? חסר ממה? הנה התשובה. החבר'ה קיבלו שמונים ושמונה מיליון ש"ח בסעיף זה וחסרים להם עוד י"ז מיליון שקלים. את מה שחסרו מודיעים, את מה שקיבלו לא מודיעים. אללי.

הנה דוגמא נוספת לעודף דרמטיזציה: בפרק העוסק בגני הילדים טוענים הכותבים שלא קיבלו הכרה בתקצוב כיתות הגן לפי פרופיל שקיים בכל רבדי החינוך. מדובר בהכרה בוותק של הגננות שאינו פר שנה כמו במערכת החינוך הממלכתית. החותמים רק שכחו לציין שהשנה היה שיפור רציני בנושא זה, הוותק המוכר שעמד עד עתה על י"ב שנה זינק לט"ו שנה, תוספת של שלוש שנות ותק. זה עדיין לא שוויון מוחלט אבל זו בהחלט התקדמות רצינית.

סעיף נוסף בפרק גני הילדים 'מחביא' את אחד הסיפורים הכי מעוותים במחננו. הניסוח הוא תמים ומובן רק ליודעי ח"ן. החותמים דורשים "המשך הכרה ותקצוב של גנים המופעלים ע"י ארגוני הגג והרשויות המקומיות". מדובר בניסיון לבטל החלטה של משרדי החינוך והאוצר שלא להעביר לגנים ולת"תים תקציבים דרך עמותות מרכזיות - הנקראות בעגה המקצועית 'עמותות צינור' - אלא להעביר את התקציבים ישירות למוסדות. ראשי העמותות המרכזיות, שגובים לפי הידוע עמלת טיפול וגביה נאה מכל מוסד, דורשים כעת מהמפלגות החרדיות להמשיך את הסדר המימון הקודם. רק מפני הכבוד לא נאמר מה בדיוק אנחנו חושבים על כך.

יתר הטענות במכתב מתייחסות בעיקר לנהלים הבירוקרטיים הקשים של משרד החינוך ובעיות הרישוי הקשות. כאן החבר'ה צודקים בכל מילה. אין משרד בישראל שעושה את המוות לציבור החרדי עם הבירוקרטיה והרשעות של הפקידים כמו במשרד החינוך. אין מנהל מוסד שלא נתקל באטימות הזאת ובעיכובי תקציב לא הגיוניים על כל מסמך חסר ועל כל תלמיד שנעדר בביקורת. חסרים שלושה אחוזים - מקפיאים תקציב של מאה אחוזים. לרשעות הזאת צריך לשים קץ. כי מה הטעם בתוספת תקציבים קואליציוניים אם בתכל'ס הפקידות תוקעת את השוטף על כל שטות קטנה.

אפרופו בירוקרטיה ורישוי. במשרד החינוך מספרים על ועדה מיוחדת בראשות עקיבא סלע שאמורה לפשט הליכים ולמנוע בעיות רישוי. כשהוועדה תקום ותתחיל לעשות משהו נשמח להביא זאת לידיעת קוראי הטור.

אבל זה עדיין לא הופך את השר הממונה נפתלי בנט לאויב הציבור החרדי. הפקידות במשרד החינוך אף פעם לא הייתה אוהדת לציבור החרדי, והשנים של תקופת פירון נתנו להם את החופש להשתולל עוד יותר. בנט כמעט לא פיטר או הזיז פקידים בכירים במשרד, ומול הלשכה המשפטית אין לו כמעט מה לעשות. הסיבה המרכזית לאי המשילות הפנימית נעוצה בכך שראשו ורובו של בנט לא נמצאים במשרד אלא בתוכניות להגיע אי פעם לראשות הממשלה. הוא עוסק בענייני חוץ, מחווה דעת בענייני ביטחון ומתכונן לקראת הסיבוב הבא מול ראש הממשלה.

זה כמובן לא טוב, וגם ממש לא בריא, ואת המחיר משלמים המוסדות החרדיים. אבל זה לא נובע מכוונות רעות שהופכות אישיות פוליטית לאויבת. אפרופו פוליטיקה: הדבר האחרון שצריך מי שרואה את עצמו מועמד לראשות ממשלה הוא יחסים גרועים עם הציבור החרדי. אפילו לפיד שכבר הסיק את הלקחים הופך את עצמו לגרוטסקה בניסיונות ההתקרבות שלו לציבור שכל כך העדיף לשנוא בקדנציה הקודמת. אז שבנט יחליט להפוך לאויב?

איפה היהדות
הטענה המרכזית שעולה בכל אחת מרשימות המכולת של חותמי המכתב היא ההיעלמות הטוטלית של כספי הסעיף לתגבור לימודי יהדות. ראשיתו של הסעיף בביטול כפל התקציבים למוסדות החרדיים ממשרדי הדתות והחינוך שהיה נהוג עד לפני כשמונה שנים. בשעתו החליט היועץ המשפטי אליקום רובינשטיין לאסור את הכפל הזה. או אז הוחלט שכספי משרד הדתות שיועדו למגזר התורני חרדי יעברו למשרד החינוך ויחולקו על ידו. מדובר היה במאות מיליוני שקלים שנכנסו לסעיף תגבור לימודי יהדות.

כל שרי החינוך שכיהנו מאז נגסו קצת בכסף הזה לטובת לימודי יהדות במגזר החילוני והדתי. גם שם, כך טענו השרים מלבנת ועד גדעון סער, צריכים ללמוד קצת יותר יהדות. הח"כים החרדים חרקו שן אך נאלצו להסכים.

ואז הגיע חובש הכיפה שי פירון והחליט למחוק את החינוך החרדי מהסעיף הזה. במסגרת הברית שלו עם הבית היהודי הועבר רוב הכסף לחינוך הממ"ד שטובל גם כך בים של תקציבים. מאות בוגרי ישיבות הסדר עם תעודת הוראה הפכו לרבני בתי ספר ומקבלים משכורות שבמגזר החרדי אפשר רק לחלום עליהן כמעט בלי לעשות כלום.

הדרישה הראשונה של החרדים בהסכם הקואליציוני הייתה לחזור לימים שטרום תקופת פירון, ובמיוחד בתחום זה. בנט שהיה מודע לדרישה הכניס סעיף משלו הקובע שכל מה שהחרדים צריכים לקבל בעקבות ההסכם יבוא מכסף חדש שהאוצר יזרים למשרד החינוך, ולא מהכספים שכבר נמצאים במערכת. תרגום: הכסף שנגנב מהחרדים והועבר למגזר הממ"די לא יוחזר על ידי קיצוץ מהאחרונים. אלה יישארו עם התוספות השמנות שקיבלו. הכסף שהחינוך החרדי יקבל לסעיף תגבור לימודי היהדות יבוא מהקצבות נוספות של משרד האוצר.

וכאן הסיפור תקוע. משרד האוצר טוען שהוא העביר לחרדים את כל הסכומים שהם אמורים לקבל במסגרת ההסכם הקואליציוני עד השקל האחרון (אגב: באוצר וגם באגודת ישראל, טוענים כי בלשכתו של גפני נעשתה טעות בחישוב הכספים הדרושים וכתוצאה מכך לא הובאו בחשבון מאה וחמישים מיליון שקל נוספים הנדרשים למערכת). הוויכוח הוא אפוא משולש. בין האוצר, משרד החינוך והחרדים. בנט הוא לא צדיק גמור בסיפור הזה, אבל גם לא רשע גמור. הוא חייב להגן על החתולים השמנים של הממ"ד כי שם זה איזור הבחירה שלו. לטענתו, שגפני יביא את הכסף מהאוצר ואז הוא ישמח לחלק אותו. באמת תודה רבה לו.

החלק הכאוב ביותר הוא העיכוב בהעברת כספי הבטחת הכנסה לאברכים. הממשלה החליטה על כך, יש גם חוק בהליכי חקיקה. הכסף כבר הועבר ממשרד האוצר לחינוך. ובכל זאת. שקל אחד לא הגיע לאלפי האברכים שעיניהם נשואות לאלף השקלים שהם אמורים לקבל.

זה הקייס המרכזי בטענת האויבות של גפני מול בנט. אפס כי גם כאן התמונה היא לא שחור לבן. במשרד החינוך טוענים כי הם מצידם מוכנים לפרסם כבר מחר את הקריטריונים לחלוקת הסכום ולשחרר את הכסף לאברכים. לטענתם. יש וויכוח עם משרד המשפטים על אחד הסעיפים העלול לשלול זכאות מכמה מאות אברכים. מי שביקש, לדבריהם, למנוע את פרסום הקריטריונים עד לישוב המחלוקת הם אנשי לשכת יו"ר ועדת הכספים, שלא רוצים קריטריונים עם בכייה לדורות. הם מעדיפים לחכות לישוב המחלוקת עם משרד המשפטים. בדקנו. יש בזה משהו.

אחרון אחרון לא חביב הוא חוק הליב"ה. החוק שחוקק בימי פירון קובע כי בשנת תשע"ז יהיה רשאי שר החינוך לשלול לחלוטין הקצבות ממוסדות חינוך שאינם מלמדים ליב"ה במאה אחוז. מדובר במכת מוות תקציבית לחינוך החרדי בכללותו ולמוסדות הפטור והמוכש"ר במיוחד. הדרישה הראשונה בהסכם הקואליציוני הייתה לבטל מיד את החוק הנורא הזה קודם שייכנס לתוקף בעוד שנה.

והנה, החוק טרם בוטל. אליבא דגפני ואנשיו האשמה היא במשרד החינוך שלא הכין את טיוטת החוק הנדרשת. אממה שבמשרד החינוך טוענים שלא היה צורך בשום חוק מיוחד. מה שהיה צריך זה רק להכניס סעיף בחוק ההסדרים ולפיו החוק של פירון מבוטל או מוקפא עד לסוף המאה הבאה. לטענתם גפני הוא זה שהתנגד להסדרת הנושא בחוק ההסדרים מטעמים השמורים עמדו. כעת נדרש חוק חדש במליאת הכנסת שממש ממש יהיה קשה להעביר אותו בקואליציה מעורערת של שישים ואחד חברי כנסת. אם תיכנס מפלגת העבודה עם ציפי לבני לממשלה זה יהפוך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

העולה מכל האמור לעיל היא מסקנה חדה וברורה. בנט הוא לא בדיוק בן ברית אבל בשום פנים ואופן לא אויב. הוא פוליטיקאי שברמת העיקרון רוצה להיות בסדר עם החרדים אבל ההתמודדות שלו עם המנגנון הבירוקרטי של משרד החינוך לוקה בחסר. אם הוא היה שולט במשרד כמו שהוא רוצה, תשעים אחוז מהגזירות המפורטות במכתב שלושת הארגונים היו נפתרות על אתר. מאחר ששליטתו קצת חלשה יש צורך בעוד לחצים ועוד השתדלויות. בנט בכל מקרה הוא לא לפיד ולא פירון, וגם לא משה כחלון שלגפני יש חזית חדשה ופתוחה מולו.

החזיתות של גפני
שנה לאחר הקמת הממשלה מוצא את עצמו הלוחם הוותיק בפוזיציה שכמותה לא הכיר גם בימי האופוזיציה הסוערים שלו בקדנציה הקודמת. בממשלת נתניהו- לפיד היה לו שני אויבים מוגדרים. האחד לפיד וסיעתו, השני הבית היהודי. מולם הוא ניהל את הקרב האופוזיציוני הטוב ביותר שראתה הכנסת מאז ימי מלחמות פרס בבגין. גפני אף הצליח להפיל את הממשלה בטרם מלאו שנתיים לקיומה.

אבל דווקא במה שאמור היה להיות שיא הפריחה הקואליציונית הוא שרוי בשורה של קרבות ירי קשים בתוך הנגמ"ש. בתוך הקואליציה מול כמה ממרכיביה ומול אגודת ישראל על מרבית חלקיה. לקינוח יש לו גם קרב מוניציפאלי בעיר המפרץ מול ראש העיר יונה יהב. הצד השווה לכל המאבקים הוא שנכון לעכשיו ידו על התחתונה כמעט בכולם. כל גנרל זקן יודע שלא נלחמים ביותר מחזית אחת לכתחילה ובשתיים בדיעבד. להילחם מול שלושה ויותר זו כבר התאבדות.

בימים אלו ממש מנהל גפני לא פחות מחמישה מאבקים בו זמנית. החדש שנפתח בראיונות השבוע שעבר הוא זה המוזכר מול נפתלי בנט. לפני שלושה חודשים ביקר בנט ביבנה יחד עם מנכ"ל החינוך העצמאי הרב אליעזר סורוצקין. הביקור סוקר בהרחבה בעיתון הבית, כאשר בנט זוכה שם לתשבחות כמעט כמו קים ג'ונג איל בצפון קוריאה. ופתאום, כנראה לאור מלחמות היהודים עם אגודת ישראל שהפכה את בנט לחרבונא החדש, הוא, בנט, חייב להיות מוגדר כמי שצריך לייחל להחלפתו.

וכמו שאומרים בשמחת תורה, עד כאן הקפה אל"ף. הקפה בי"ת המתמשכת זה מספר חודשים היא מול שר האוצר ובעיקר מול ראש אגף התקציבים אמיר לוי, שהוגדר על ידי גפני כשקרן. לא פחות ולא יותר. כאן המערכה של גפני מוצדקת לחלוטין. אנשי אגף התקציבים איבדו את הפחד מיו"ר ועדת הכספים והם עושים מה שבראש שלהם מול הציבור החרדי. צריך מחקר בפני עצמו כדי להבין מדוע הם איבדו את הפחד, אבל זו עובדה. גפני שמעכב כעת העברות תקציביות בסך כולל של ארבעה עשר מיליארד שקל מנסה להחזיר את מאזן האימה. נכון לרגע זה בלי הרבה הצלחה.

ההקפה השלישית והידועה יותר היא זו המתנהלת כעת מול אגודת ישראל בירושלים על רקע הדרישה לרוטציה מול יוסי דייטש. מערכה זו משתלבת במערכת היחסים הקשה בין דגל התורה ושלומי אמונים. הסוף לא נראה באופק, וצפויות הפתעות חמות,. לשני הצדדים, במהלך הקיץ הבעל"ט.

ההקפה הרביעית הוא מול ליצמן את פרוש בסוגיית השישים- ארבעים שתוארה כאן בהרחבה בשבוע שעבר. ברמה העקרונית גפני צודק, אך לא ברמה הפרקטית. את כל הטענות שיש לו כעת היה עליו להשמיע במהלך המו"מ הפנימי לפני הבחירות. אין מצב כעת שהוא יקבל עשירית ממה שיכול היה לקבל בזמן המו"מ.

ההקפה החמישית היא ה'עוזר דלים' של כל החזיתות. גפני נאבק בידיים חשופות מול יונה יהב שמסרב לתת לנציג דגל התורה, מיכאל (מיכי) אלפר, את מחצית הרוטציה בסגנות ראש העיר עם נציג אגו"י אריה בליטנטל. במאבק זה אגו"י לא ממש פעילה יען כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. יונה יהב נמצא בריב אישי מול אלפר על רקע התמיכה במי שהתמודד מול לראשות העיר. מי שמכיר את יהב יודע שהוא מיזוג נאה של טומי לפיד ויבדל"א ולדימיר פוטין. הוא גס, תוקפן ולא עושה חשבון לאף אחד שלא מוצא חן בעיניו, בפרט כאשר הוא חרדי.

אם גפני היה משתחרר מהמוזה הקרבית שאופפת אותו בחודשים האחרונים הוא לא היה נכנס מלכתחילה לקרב המיותר הזה. הוא גם לא היה מנהל עוד ארבעה מאבקים ששלושה מהם אפשר היה לדחות למועד אחר. מי שנאבק בחמש חזיתות מובטח לו שיפסיד בכולן.

המכתבים שגפני לא ידע על קיומם
במסגרת הקרב על הרוטציה בעיריית ירושלים שלח גפני בשבוע שעבר מכתב חריף ליו"ר שלומי אמונים מאיר פרוש. המכתב עוסק בטענות הידועות על היחס הלא סביר של שלושה לחמישה בעירייה.

וזה עוד בסדר. מה שמוזר הוא משפט אחד במכתב. גפני מציין שם שמאז שיעקב אשר שלח מכתב תשובה לפרוש בכ"ח אב שנה שעברה (בתשובה למכתב שפרוש שלח אליו בחודש כסליו הקודם) לא טרח פרוש לענות לו על כך.

ולמה זה מוזר? בדקנו בארכיון המכתבים הפרטי שלנו (אותו אנו מחזיקים כשירות למפלגות החרדיות שלוקות בארכיונים חסרים) ומצאנו שיעקב אשר השיב גם השיב ואף קיבל מכתב תשובה נוסף ממאיר פרוש. בסך הכול היו ארבעה מכתבים: אחד של פרוש מי"ח כסליו; אחד של אשר מכ"ח אב; עוד אחד של פרוש מא' אלול, ועוד אחד של יעקב אשר מב' אלול. גפני היה מודע רק לשניים הראשונים. יתר ההתכתבות הייתה מחוץ לתחום הרדאר שלו.

כלום מדובר באיזו טעות טכנית של מזכירה ששכחה להעביר ניירת בין שתי לשכות סמוכות במשרדי התנועה ברחוב כהנמן בבני ברק? ממש לא. צוות המזכירות שם הוא ממש מצוין. עיון בתוכן המכתבים מלמד שליעקב אשר הייתה כנראה סיבה שלא לשתף בהם את כבוד היו"ר. באחד מהם מותח אשר ביקורת מרומזת על חבריו לסיעה. וכך הוא כותב: "ר' יוסי דייטש מוערך על ידי מזה שנים רבות ושיתוף הפעולה בינינו הוא אמיתי, למורת רוחם של כמה מחברי מפלגתי".

בכל מקרה, במסגרת טור זה השואף להגביר את ההרמוניה ושיתוף הפעולה בין כל הסיעות החרדיות ובתוכן - מצורף בזה העתק המכתבים שהוחלפו בין אשר ופרוש ומשום מה לא היו, כנראה, למראה עיניו של יו"ר התנועה. והאמת והשלום אהבו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!