פרשת המשגיח השפיעה על ילדה חרדית
עו"ד רבקה שוורץ חזרה מבית המשפט - שם ייצגה ילדה שנפגעה מבן משפחה, ונתקלה ביער הסמוך לביתה עולה באש • בטור כואב היא קוראת לגולשים - נפגעתם? הילד שלכם נפגע? אל תאבקו בלהבות לבד!
- עו''ד רבקה שוורץ
- י"ט אייר התשע"ו
- 35 תגובות
השריפה ברמות
ישבתי מולה, בתחילת השבוע, ילדה קטנה, עם עיניים גדולות מאד, יפות מאד ומבוהלות מאד. היא לא דיברה הרבה, למעשה, אף אחד לא דיבר הרבה מסביב.
הוא, מי שהיה קרוב אליה, קרוב מהסוג שאיש לא ציפה שינצל את הקירבה שלה, כדי לפגוע בגופה ולפצוע את נפשה. איש לא ציפה, אבל זה מה שהוא עשה. כך פגשתי אותה, בגיל שבו היא צריכה חוקית את הוריה לצדה, כך פגשתי אותה, קטנה, שקטה, עצובה ו---בנפש מדממת.
שאלתי את עצמי, מה? הוא לא עוקב, הוא לא רואה שהעולם התהפך עם כל הסיפור שהתפרסם לפני כמה רגעים? אולי באמת מיותר לפרסם מקרים כאלה? אולי אפקט ההרתעה מדלג כשמדובר בסטיה בלתי נשלטת. אולי להיפך, אולי פרסום מקרים כאלה מייצר מקרים נוספים?
אבל כשהסתכלתי עליה הבנתי, לא, לא מיותר! וכן, הוא כנראה שמע והיה מודע למה שקורה סביב. אבל גם היא שמעה, ההורים שלה עקבו אחרי הפרשיות האחרונות, ואפשרו לה להפתח אליהם. והיא לא חיכתה שיעברו עוד שנים והאש שבתוכה תאכל את כולה, היא הרימה עיניים, אלה העצובות ושיתפה את הוריה במה שקורה לבת שלהם.
והם לא היססו ורצו לקבל עזרה, למרות הקרבה המשפחתית, למרות הבושה, למרות המה יהיה ומה יגידו, הם ראו מול עיניהם את הילדה שלהם שמישהו עשה בה כרצונו, ובחרו לנסות להציל אותה.
אתמול בבוקר, בבית המשפט, ניסה סנגורו לשחרר אותי מנוכחות בדיון (שהרי נפגע עבירה אינו צד בהליך פלילי והחוק, אבסורד או לא, לא מאפשר לו באופן טבעי להיות נוכח בדיון שהוא עיקרו) ובין השאר ביקש ממני להצהיר בפני בית המשפט מי הוא זה שמממן את שכר הטרחה שלי, הקהילה החרדית, מה? חייכתי בלב, הלוואי שהקהילה החרדית תממן ייצוג לנפגעי עבירה, עדיין לא הגענו לעדנה הזו.
שללתי את דבריו ואמרתי את האמת, אף אחד לא מממן את שכר הטרחה שלי. אני כאן, לא בשביל הכסף, אלא בשביל הנפגעת, בפעילות שהקמתי לבד. זה לא מנע ממנו להמשיך להשתלח ולומר; ספרי לבית המשפט מי מממן את הארגון שלך, הקהילה החרדית אה? ושוב, כמי שלא קיבלה עד כה שקל אחד מאף יישות או תורם, אלא פועלת בכוחות עצמי, חשבתי לעצמי: הלוואי.
"לא", עניתי לו בנחת, לא, אף אחד לא מממן את הארגון שלי, אני פה מרצוני החופשי, על חשבוני בלבד. הסנגור לא הצליח לקבל שיש אופציה כזו.
לא אלאה אתכם בשאר הפרטים, בשורה התחתונה הוא עצור והעיניים שלה הולכות וגדלות, הולכות והופכות עצובות יותר ורטובות יותר. היא אמנם לא שתקה, אבל נשרפת מבפנים, מישהו חילל את כבודה, נפשה וגופה, סתם, כי כך בא לו. מישהו ברגע של תאווה טרף את חייה והשאיר צלקת פיזית ונפשית מהסוג שלא מוחקים ברגע.
חזרתי הביתה מהדיון וקיבלה את פני שכונת רמות, אפורה, שחורה, אפופת להבות ומעשנת.
הסתכלתי מחלון הרכב בדרך העולה רמותה, ביני לבין הלהבות המשתוללות וענני העשן הסמיכים, ביער רמות משמאל, נמתחת רצועה רחבה של דשא ירוק, ולימיני נוף אורבני, כבישים, בתים, מכוניות, הכל רגיל, פה ושם מטוס חג מעל ועובר על הצד הנקי וגם על הצד הפגוע ואני נוסעת באמצע, דואגת... מצלמת....
וחשבתי לעצמי, ככה זה בדיוק, מישהו מצית גפרור, בשטח אחד, הוא נתפס בעצים ומכלה שטחי ענק, באש מתגלגלת שלא פוסחת על דבר בדרכה. כולם מזדעזעים וחלקם מתגייסים להשתלט על האש, מכבים שריפה פה ונדלקת אחרת שם, וכשמשתלטים על האש, נשאר עשן, סמיך, מביך, מסתיר את החורבן שנשאר מתחת.
נכון, השתלטו על האש, אבל על הנזק שהיא השאירה יקח שנים לכסות, אם בכלל.
יש את אלה שנוסעים בכביש ליד, מצלמים, דנים בנושא בכל מדיה, מחליפים תמונות במרץ, אבל לא נשמע כמעט שיח של הסקת מסקנות ביניהם, של אמצעי זהירות, של חינוך, של משמעת, של לא עוד חוסר אחריות ומדורה דולקת שנשארת לבד בלילה ושורפת הכל ביום.
ויש את אלה שמסתכלים מחלון הרכב ואומרים, 'טוב, נשאר פה המון ירוק, ומימין בכלל הכל נקי, יש כאן רוב חסין אש, אז יש עשן במרחק, הוא לא קשור אלי, תנו לי להנות מהירוק'. אני מאד מקווה, שאין כאלה כמו העורך דין מהבוקר, שכועסים על הכבאים, או על תושבי שכונה שמתגייסים, מרצונם החופשי ומתוך תחושת מחויבות אזרחית, לעזור לכבות את האש.
כי בתחום הזה - שלו בחרתי להקדיש חלק מעבודתי, בלי תמורה. בתחום הזה של נפגעי עבירה, כועסים על הנסיון לכבות שריפות. אולי בריש גלי מציגים חזות תומכת אבל מאחורי הקלעים מעדיפים לראות את המתגייסים לכבות את האש, עוצמים עיניים ועוזבים את המטף.
האש הזו של הפגיעות שורפת, אוכלת כל חלקה טובה, בשטחים מסוימים בחברה שלנו. ונכון שמכבים אותה, אבל הנזק הוא לנצח, נפגעי עבירה, אינם חסיני אש, אינם סנה שלא נאכל בתוך אש בוערת, הם מתהלכים בחיים, אודים מוצלים מאש, ונושאים איתם צלקות לכל מקום אליו הם מגיעים.
אבל אני שמחה שנוצר ענן כל כך גדול של עשן, של מודעות, גם אם העשן הוא בעצמו נזק ויוצר נפגעים חדשים, מסוג נוסף, נפגעי עשן. שהם: נפגעי פרסום כתבי אישום, נפגעי הפרת צווי פרסום. אבל הוא גם יוצר מודעות גדולה, מודעות של ההורים לשמירה והגנה על הילדים ומודעות של נפגעים לקום ולעשות מעשה, ולא לשתוק עוד.
אני קוראת לך ולך ולך, אם נפגעתם, אם הילד שלכם נפגע, אם מישהו שם בחר להצית גפרור, אל תתנו לעצמכם לבעור לבד באש הזו, יש כבאים שנמצאים שם בשבילכם.
אני גאה בכל אחד ואחת שבחרו לנסות לעצור את האש שמישהו הבעיר בהם, לכבות אותה ולהתמודד עם הגחלים הלוחשות, אלה שלנצח ימשיכו לבעור בעצמותיה ובנפשם. וגאה בכל הורה והורה שמכין את הילד שלו ומסביר לו כיצד לברוח מהאש מחד, כדי שזו לא תגיע אליו ותומך בו בשעה שהאש לצערינו הגיעה אליו מאידך.
הכותבת יזמה והקימה את מן המיצר - מרכז סיוע לנפגעי עבירה במגזר החרדי
[email protected]
וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי" (ירמיהו כ, ט).
הוא, מי שהיה קרוב אליה, קרוב מהסוג שאיש לא ציפה שינצל את הקירבה שלה, כדי לפגוע בגופה ולפצוע את נפשה. איש לא ציפה, אבל זה מה שהוא עשה. כך פגשתי אותה, בגיל שבו היא צריכה חוקית את הוריה לצדה, כך פגשתי אותה, קטנה, שקטה, עצובה ו---בנפש מדממת.
שאלתי את עצמי, מה? הוא לא עוקב, הוא לא רואה שהעולם התהפך עם כל הסיפור שהתפרסם לפני כמה רגעים? אולי באמת מיותר לפרסם מקרים כאלה? אולי אפקט ההרתעה מדלג כשמדובר בסטיה בלתי נשלטת. אולי להיפך, אולי פרסום מקרים כאלה מייצר מקרים נוספים?
אבל כשהסתכלתי עליה הבנתי, לא, לא מיותר! וכן, הוא כנראה שמע והיה מודע למה שקורה סביב. אבל גם היא שמעה, ההורים שלה עקבו אחרי הפרשיות האחרונות, ואפשרו לה להפתח אליהם. והיא לא חיכתה שיעברו עוד שנים והאש שבתוכה תאכל את כולה, היא הרימה עיניים, אלה העצובות ושיתפה את הוריה במה שקורה לבת שלהם.
והם לא היססו ורצו לקבל עזרה, למרות הקרבה המשפחתית, למרות הבושה, למרות המה יהיה ומה יגידו, הם ראו מול עיניהם את הילדה שלהם שמישהו עשה בה כרצונו, ובחרו לנסות להציל אותה.
אתמול בבוקר, בבית המשפט, ניסה סנגורו לשחרר אותי מנוכחות בדיון (שהרי נפגע עבירה אינו צד בהליך פלילי והחוק, אבסורד או לא, לא מאפשר לו באופן טבעי להיות נוכח בדיון שהוא עיקרו) ובין השאר ביקש ממני להצהיר בפני בית המשפט מי הוא זה שמממן את שכר הטרחה שלי, הקהילה החרדית, מה? חייכתי בלב, הלוואי שהקהילה החרדית תממן ייצוג לנפגעי עבירה, עדיין לא הגענו לעדנה הזו.
שללתי את דבריו ואמרתי את האמת, אף אחד לא מממן את שכר הטרחה שלי. אני כאן, לא בשביל הכסף, אלא בשביל הנפגעת, בפעילות שהקמתי לבד. זה לא מנע ממנו להמשיך להשתלח ולומר; ספרי לבית המשפט מי מממן את הארגון שלך, הקהילה החרדית אה? ושוב, כמי שלא קיבלה עד כה שקל אחד מאף יישות או תורם, אלא פועלת בכוחות עצמי, חשבתי לעצמי: הלוואי.
"לא", עניתי לו בנחת, לא, אף אחד לא מממן את הארגון שלי, אני פה מרצוני החופשי, על חשבוני בלבד. הסנגור לא הצליח לקבל שיש אופציה כזו.
לא אלאה אתכם בשאר הפרטים, בשורה התחתונה הוא עצור והעיניים שלה הולכות וגדלות, הולכות והופכות עצובות יותר ורטובות יותר. היא אמנם לא שתקה, אבל נשרפת מבפנים, מישהו חילל את כבודה, נפשה וגופה, סתם, כי כך בא לו. מישהו ברגע של תאווה טרף את חייה והשאיר צלקת פיזית ונפשית מהסוג שלא מוחקים ברגע.
חזרתי הביתה מהדיון וקיבלה את פני שכונת רמות, אפורה, שחורה, אפופת להבות ומעשנת.
הסתכלתי מחלון הרכב בדרך העולה רמותה, ביני לבין הלהבות המשתוללות וענני העשן הסמיכים, ביער רמות משמאל, נמתחת רצועה רחבה של דשא ירוק, ולימיני נוף אורבני, כבישים, בתים, מכוניות, הכל רגיל, פה ושם מטוס חג מעל ועובר על הצד הנקי וגם על הצד הפגוע ואני נוסעת באמצע, דואגת... מצלמת....
וחשבתי לעצמי, ככה זה בדיוק, מישהו מצית גפרור, בשטח אחד, הוא נתפס בעצים ומכלה שטחי ענק, באש מתגלגלת שלא פוסחת על דבר בדרכה. כולם מזדעזעים וחלקם מתגייסים להשתלט על האש, מכבים שריפה פה ונדלקת אחרת שם, וכשמשתלטים על האש, נשאר עשן, סמיך, מביך, מסתיר את החורבן שנשאר מתחת.
נכון, השתלטו על האש, אבל על הנזק שהיא השאירה יקח שנים לכסות, אם בכלל.
יש את אלה שנוסעים בכביש ליד, מצלמים, דנים בנושא בכל מדיה, מחליפים תמונות במרץ, אבל לא נשמע כמעט שיח של הסקת מסקנות ביניהם, של אמצעי זהירות, של חינוך, של משמעת, של לא עוד חוסר אחריות ומדורה דולקת שנשארת לבד בלילה ושורפת הכל ביום.
ויש את אלה שמסתכלים מחלון הרכב ואומרים, 'טוב, נשאר פה המון ירוק, ומימין בכלל הכל נקי, יש כאן רוב חסין אש, אז יש עשן במרחק, הוא לא קשור אלי, תנו לי להנות מהירוק'. אני מאד מקווה, שאין כאלה כמו העורך דין מהבוקר, שכועסים על הכבאים, או על תושבי שכונה שמתגייסים, מרצונם החופשי ומתוך תחושת מחויבות אזרחית, לעזור לכבות את האש.
כי בתחום הזה - שלו בחרתי להקדיש חלק מעבודתי, בלי תמורה. בתחום הזה של נפגעי עבירה, כועסים על הנסיון לכבות שריפות. אולי בריש גלי מציגים חזות תומכת אבל מאחורי הקלעים מעדיפים לראות את המתגייסים לכבות את האש, עוצמים עיניים ועוזבים את המטף.
האש הזו של הפגיעות שורפת, אוכלת כל חלקה טובה, בשטחים מסוימים בחברה שלנו. ונכון שמכבים אותה, אבל הנזק הוא לנצח, נפגעי עבירה, אינם חסיני אש, אינם סנה שלא נאכל בתוך אש בוערת, הם מתהלכים בחיים, אודים מוצלים מאש, ונושאים איתם צלקות לכל מקום אליו הם מגיעים.
אבל אני שמחה שנוצר ענן כל כך גדול של עשן, של מודעות, גם אם העשן הוא בעצמו נזק ויוצר נפגעים חדשים, מסוג נוסף, נפגעי עשן. שהם: נפגעי פרסום כתבי אישום, נפגעי הפרת צווי פרסום. אבל הוא גם יוצר מודעות גדולה, מודעות של ההורים לשמירה והגנה על הילדים ומודעות של נפגעים לקום ולעשות מעשה, ולא לשתוק עוד.
אני קוראת לך ולך ולך, אם נפגעתם, אם הילד שלכם נפגע, אם מישהו שם בחר להצית גפרור, אל תתנו לעצמכם לבעור לבד באש הזו, יש כבאים שנמצאים שם בשבילכם.
אני גאה בכל אחד ואחת שבחרו לנסות לעצור את האש שמישהו הבעיר בהם, לכבות אותה ולהתמודד עם הגחלים הלוחשות, אלה שלנצח ימשיכו לבעור בעצמותיה ובנפשם. וגאה בכל הורה והורה שמכין את הילד שלו ומסביר לו כיצד לברוח מהאש מחד, כדי שזו לא תגיע אליו ותומך בו בשעה שהאש לצערינו הגיעה אליו מאידך.
הכותבת יזמה והקימה את מן המיצר - מרכז סיוע לנפגעי עבירה במגזר החרדי
[email protected]
וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי" (ירמיהו כ, ט).
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 35 תגובות