זכרונות מאמא של כל אחד ואחת – הרבנית מינה אדלשטיין ע"ה
בת הזקונים של הרב מרדכי שמואל קרול רבה של כפר חסידים, שהתייתמה כשהיא ילדה קטנה בת 10 בלבד, ולאחר שמתה עליה אחותה האהובה נישאה לגיסה ונהייתה אמא לאחייניה, מעולם לא הפסיקה לחייך ולהודות
- רוני תשובה מרק
- ו' טבת התשע"ז
צילום: קובי הר צבי
שמונה השנים שחלפו, מאז התייתמנו מהאמא הגדולה של כל אחד ואחת ממשפחת רמת השרון – הרבנית הצדקת מינה אדלשטיין זצ"ל, נדמים כימים אחדים. הרבנית שנסתלקה בזאת חנוכה, היום שמסמל יותר מכל את הנס שמעל הטבע, חיה כל חייה כנס מתנוסס מעל הטבע.
נשמה גבוהה שהייסורים שעברה מקטנות רק זיככו אותה יותר ויותר עד כי יכלה לחוש ולראות את עומק נשמתו של העומד מולה, את כאביו יחד עם כוחו ואורו. בת הזקונים של הרב מרדכי שמואל קרול רבה של כפר חסידים, שהתייתמה כשהיא ילדה קטנה בת 10 בלבד, ולאחר שמתה עליה אחותה האהובה נישאה לגיסה ונהייתה אמא לאחייניה, מעולם לא הפסיקה לחייך ולהודות.
בעשר אצבעות הקימה עם בעלה הגר"י אדלשטיין בלב שממה רוחנית ובתנאים לא פשוטים קהילה ענפה של לומדי ואוהבי התורה הקדושה. לכל אחד ואחת היה שמור מקום מיוחד משלו בלב הענק שלה, בכל אחד ואחת היא ידעה למצוא את האור ואת הטוב שבו.
במבט לאחור נדמה כי ערבי רביעי המתוקים סימלו יותר מכל את התנהלותה עם האנשים סביבה: כמו התנועות הרכות בהם מערסלת אם את תינוקה כך היא היתה בשיחה עם האחר, בעדינות רבה מגביהה אותו לפסגות רוחניות, יורדת יחד איתו למקום בו הוא נמצא באמת, ואחר כך שוב מגביהה אותו למקום שבו יוכל להישאר בבטחה.
לפני יותר מעשור החל הגר"י אדלשטיין שליט"א להעביר שיעורים לבנים ובנות בבית הכנסת גאולת ישראל. בעוד הבנים שישבו סביב לשולחנו היו מתפלפלים איתו תוך כדי השיעור, אנו היינו יושבות בשולחן בצד עם הרבנית. בתום השיעור בעוד הרב נשאר עם מתפללי הערבית המאוחרת ובהמשך מתעכב עם תלמידיו ועם הזקוקים לברכותיו, אנחנו היינו מלוות את הרבנית.
עד לקרבת הבית היינו מדברות על השיעור, שואלות, מתפלפלות ומנסות להפנים את דברי המוסר של ספר איוב. כשהגענו לקרבת הבית היא היתה מתחילה להוריד אותנו בעדינות ארצה לחיי היום יום. למרות שרק יומיים קודם היה לנו איתה שיעור בפרשת השבוע שחציו הקדישה להעברת השיעור וחציו לשמוע אותנו בסבב של כל אחת ואחת, בכל זאת מדי יום רביעי כל אחת כמו עלתה על גדותיה מהצורך להשמיע ולשמוע.
הרבנית מינה אשת החבר לגר"י שליטא מעולם לא ההינה לעלות לבית, בלעדי הרב. היא היתה מחכה לו בסבלנות בפתח הבית ואנו איתה, מנצלות עוד רגעי חסד במחיצתה. במלוא הענווה והפשטות שבה היא היתה מתיישבת איתנו על מעקות האבן הרחבים שלצד המדרגות שהובילו לבניין, משל היתה נערה כמונו. בצחוק הפעמונים שלה, קולה המתנגן והמבט הרך בעיניה היתה מתמוגגת על הסיפורים הקטנים היומיומיים שלנו, שעבורה מעולם לא נראו קטנים.
תוך כדי צחוק, לעיתים אנחה מצידנו היא היתה מגביהה אותנו בחזרה עוד קצת עד למקום בו נוכל להישאר יציבות. כששמענו את קולה של הפמלייה הגברית שליוותה את הרב, היא היתה מזדקפת, מכינה עצמה לקראתו. למרות שידענו שזהו סופו של הערב, אהבנו לעמוד מהצד בעת המפגש המחודש ביניהם. התענגנו עליו כמו ילדים קטנים שמתענגים על שלום-בית מבורך בין אבא לאמא.
אהבנו כולנו גברים ונשים לראות את החיוכים הקטנים ועמידתה לימינו. ליווינו אותם בעינינו עת עלו הביתה במדרגות הבניין והרגשנו באותם רגעים כי זכינו בלב ים סוער לעמוד איתן על אי יציב, אי של אהבת האחר מעצם היותו נברא בצלם, קבלה ללא תנאי וחמלה רבה.
היא עטפה אותנו בכל כך הרבה אהבה עד כי לא השכלנו לדעת עד כמה הלב הענק הזה - רוחנית, הוא בעצם לב מאוד חולה גשמית. אבל היא ידעה גם ידעה שזמנה הולך ואוזל. היא ידעה היטב מי מבין בניה ובנותיה הרוחניים לא יוכל לשרוד את אובדנה ללא יד מכוונת. וכך הרבה לפני ההתדרדרות האחרונה במצבה הבריאותי היא השכילה לזמן אליה את הקשורים אליה ביותר ולכוון אותם בעדינות כדי שיידעו למי מבניה ובנותיה יפנו אחרי לכתה כממשיכים/ות. היא שכל כך היטיבה להבין ללב הבריות ידעה לעשות התאמה מושלמת.
לפני שמונה שנים, כשנדמה היה שהאי שלנו טובע ושוקע ביגון בלתי נתפס, היה למי לנווט באפילה. באזכרה שהתקיימה השבוע, הזכיר בנה הרב ברוך שליט"א, על כך שהרבנית מינה היתה האמא של כולם, "כילדים", הוא סיפר, "הרגשנו תמיד שהבית שלנו זה הבית של כולם".
בניה ובנותיה כמוה וכמו אביהם הגר"י אדלשטיין שליט"א (שהשם יאריך ימיו בטוב ובנעימים) דומים כל כך לשמש בחנוכייה: מוצאים את האור ומדליקים את כל הנרות באשר הם נרות: נרות החלב הצבעוניים ונרות השמן. אלו שעומדים על חנוכייה רגילה ואלו שעל החנוכייה של הילדים מהגן, אלו שעל חנוכיית כסף מהודרת ואלו שעל חנוכייה מעוצבת באופן מקורי.
הלוואי ונזכה כולנו אם לא להדליק לפחות לחפש את האור של כל אחד ואחת ולדעת בוודאות שהוא קיים.
הלוואי ויהיה זה לעילוי נשמתה הטהורה של הרבנית הצדקת מינה בת הרב מרדכי שמואל קרול זצ"ל.
נשמה גבוהה שהייסורים שעברה מקטנות רק זיככו אותה יותר ויותר עד כי יכלה לחוש ולראות את עומק נשמתו של העומד מולה, את כאביו יחד עם כוחו ואורו. בת הזקונים של הרב מרדכי שמואל קרול רבה של כפר חסידים, שהתייתמה כשהיא ילדה קטנה בת 10 בלבד, ולאחר שמתה עליה אחותה האהובה נישאה לגיסה ונהייתה אמא לאחייניה, מעולם לא הפסיקה לחייך ולהודות.
בעשר אצבעות הקימה עם בעלה הגר"י אדלשטיין בלב שממה רוחנית ובתנאים לא פשוטים קהילה ענפה של לומדי ואוהבי התורה הקדושה. לכל אחד ואחת היה שמור מקום מיוחד משלו בלב הענק שלה, בכל אחד ואחת היא ידעה למצוא את האור ואת הטוב שבו.
במבט לאחור נדמה כי ערבי רביעי המתוקים סימלו יותר מכל את התנהלותה עם האנשים סביבה: כמו התנועות הרכות בהם מערסלת אם את תינוקה כך היא היתה בשיחה עם האחר, בעדינות רבה מגביהה אותו לפסגות רוחניות, יורדת יחד איתו למקום בו הוא נמצא באמת, ואחר כך שוב מגביהה אותו למקום שבו יוכל להישאר בבטחה.
לפני יותר מעשור החל הגר"י אדלשטיין שליט"א להעביר שיעורים לבנים ובנות בבית הכנסת גאולת ישראל. בעוד הבנים שישבו סביב לשולחנו היו מתפלפלים איתו תוך כדי השיעור, אנו היינו יושבות בשולחן בצד עם הרבנית. בתום השיעור בעוד הרב נשאר עם מתפללי הערבית המאוחרת ובהמשך מתעכב עם תלמידיו ועם הזקוקים לברכותיו, אנחנו היינו מלוות את הרבנית.
עד לקרבת הבית היינו מדברות על השיעור, שואלות, מתפלפלות ומנסות להפנים את דברי המוסר של ספר איוב. כשהגענו לקרבת הבית היא היתה מתחילה להוריד אותנו בעדינות ארצה לחיי היום יום. למרות שרק יומיים קודם היה לנו איתה שיעור בפרשת השבוע שחציו הקדישה להעברת השיעור וחציו לשמוע אותנו בסבב של כל אחת ואחת, בכל זאת מדי יום רביעי כל אחת כמו עלתה על גדותיה מהצורך להשמיע ולשמוע.
הרבנית מינה אשת החבר לגר"י שליטא מעולם לא ההינה לעלות לבית, בלעדי הרב. היא היתה מחכה לו בסבלנות בפתח הבית ואנו איתה, מנצלות עוד רגעי חסד במחיצתה. במלוא הענווה והפשטות שבה היא היתה מתיישבת איתנו על מעקות האבן הרחבים שלצד המדרגות שהובילו לבניין, משל היתה נערה כמונו. בצחוק הפעמונים שלה, קולה המתנגן והמבט הרך בעיניה היתה מתמוגגת על הסיפורים הקטנים היומיומיים שלנו, שעבורה מעולם לא נראו קטנים.
תוך כדי צחוק, לעיתים אנחה מצידנו היא היתה מגביהה אותנו בחזרה עוד קצת עד למקום בו נוכל להישאר יציבות. כששמענו את קולה של הפמלייה הגברית שליוותה את הרב, היא היתה מזדקפת, מכינה עצמה לקראתו. למרות שידענו שזהו סופו של הערב, אהבנו לעמוד מהצד בעת המפגש המחודש ביניהם. התענגנו עליו כמו ילדים קטנים שמתענגים על שלום-בית מבורך בין אבא לאמא.
אהבנו כולנו גברים ונשים לראות את החיוכים הקטנים ועמידתה לימינו. ליווינו אותם בעינינו עת עלו הביתה במדרגות הבניין והרגשנו באותם רגעים כי זכינו בלב ים סוער לעמוד איתן על אי יציב, אי של אהבת האחר מעצם היותו נברא בצלם, קבלה ללא תנאי וחמלה רבה.
היא עטפה אותנו בכל כך הרבה אהבה עד כי לא השכלנו לדעת עד כמה הלב הענק הזה - רוחנית, הוא בעצם לב מאוד חולה גשמית. אבל היא ידעה גם ידעה שזמנה הולך ואוזל. היא ידעה היטב מי מבין בניה ובנותיה הרוחניים לא יוכל לשרוד את אובדנה ללא יד מכוונת. וכך הרבה לפני ההתדרדרות האחרונה במצבה הבריאותי היא השכילה לזמן אליה את הקשורים אליה ביותר ולכוון אותם בעדינות כדי שיידעו למי מבניה ובנותיה יפנו אחרי לכתה כממשיכים/ות. היא שכל כך היטיבה להבין ללב הבריות ידעה לעשות התאמה מושלמת.
לפני שמונה שנים, כשנדמה היה שהאי שלנו טובע ושוקע ביגון בלתי נתפס, היה למי לנווט באפילה. באזכרה שהתקיימה השבוע, הזכיר בנה הרב ברוך שליט"א, על כך שהרבנית מינה היתה האמא של כולם, "כילדים", הוא סיפר, "הרגשנו תמיד שהבית שלנו זה הבית של כולם".
בניה ובנותיה כמוה וכמו אביהם הגר"י אדלשטיין שליט"א (שהשם יאריך ימיו בטוב ובנעימים) דומים כל כך לשמש בחנוכייה: מוצאים את האור ומדליקים את כל הנרות באשר הם נרות: נרות החלב הצבעוניים ונרות השמן. אלו שעומדים על חנוכייה רגילה ואלו שעל החנוכייה של הילדים מהגן, אלו שעל חנוכיית כסף מהודרת ואלו שעל חנוכייה מעוצבת באופן מקורי.
הלוואי ונזכה כולנו אם לא להדליק לפחות לחפש את האור של כל אחד ואחת ולדעת בוודאות שהוא קיים.
הלוואי ויהיה זה לעילוי נשמתה הטהורה של הרבנית הצדקת מינה בת הרב מרדכי שמואל קרול זצ"ל.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות