משהו רע קורה במדינת ישראל // מאי גולן
משהו רע קורה במדינת ישראל. משהו רע מאוד. גלי יאוש והרמת ידיים כללית של רוב אזרחי מדינת ישראל שהחליטו שכבר אין טעם להיאבק על שום אידאולוגיה על כל גווניה // מאי גולן לא מתייאשת
אלאור אזריה (פלאש 90)
משהו רע קורה במדינת ישראל. משהו רע מאוד. גלי יאוש והרמת ידיים כללית של רוב אזרחי מדינת ישראל שהחליטו שכבר אין טעם להיאבק על שום אידאולוגיה על כל גווניה. בתור מי שהתנחכה על ברכי המושג שכל דבר קורה בגלל סיבה והכל, אבל הכל לטובה, קשה לי לקבל את הרגש הזה שהולך ונדבק בציבוריות הישראלית, אך עם זאת אי אפשר שלא להבין.
פרשת אלאור אזריה היא מכה קשה לרוב אזרחי עם ישראל. כמעט כל מי שמגדיר את עצמו פטריוט, ציוני, או שממוקם ימנית על המפה הפוליטית כאן, הרגיש מכה קשה כשחייל צעיר מואשם בהריגה ועלול להישלח לכלא על שהרג מחבל נתעב. זו גלולה קשה מדי לבלוע, מרה מדי. כשכמה ימים לאחר מכן כשעוד לא הספקנו לקלוט את השבר העמוק שמתרחש פה, אותו זן של מחבל נתעב הצליח הפעם למרבה הצער לרצוח באכזריות 4 חיילי צה"ל ולפצוע עוד עשרות; כל זה בליווי של שנים קשות ולא פשוטות של חוסר אמון מוחלט במערכת המשפט הישראלית שבינה לבין העם הקשר הוא מקרי בהחלט, יחד עם הרגשת ניתוק מעמדות מוחלט מחברי הכנסת שנתפשים מה לעשות כנהנתנים, נהנתנים מדי. השילוב הזה יצר בחברה הישראלית שבר עמוק שהגיע בימים אלה לשיאו.
בוא נודה על האמת אנחנו הרוב וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת לגוש הימין –מרכז, שברובו המוחלט זה רוב שסולד מעמדות השמאל קיצוניות של מערכת בתי המשפט והתקשורת בישראל. אז מאיפה בעצם נובע השבר העמוק הזה שאפשר לחוש בכל פינה? אם מסתכלים על המפה הפוליטית בישראל כיום, על פניו, מדובר בממשלה הימנית ביותר שהייתה פה אי פעם, אנחנו אמורים להיות מאושרים, אך עם זאת - ברור כשמש לכולם, שלא שלטון הימין מנהל את ההצגה הזאת אלא אותו מיעוט שבמובן מסויים אנחנו נשלטים על ידו ולא, אני לא מדברת על סניף מרצ, אלא על נושאי הדגל שלהם: התקשורת הישראלית ובג"צ.
למי שלא מכיר את פועלי, אני פעילה חברתית. פעילה שמאמינה ששינוי מגיע מלמטה, מהעם, מהרחוב. אך מה קורה לאותה פעילות חברתית כשהרחוב כל כך מיואש כל כך מדוכא שאפילו להרים את הראש כבר אין לו כח. כל מה שאני שומעת בימים האחרונים זה אנשים שנמאס להם. אנשים שהיו כל כך מעורבים - אבל מבחינתם פשוט הגיע הקש ששבר את גב הגמל. הם סוגרים את הפייסבוק, יוצאים מכל קבוצות הווטסאפ הסוערות ואפילו שוקלים לסגור את העסקים, לעזוב את המדינה; כל זה בטענה שאין כבר על מה להילחם, הכל מכור הם אומרים לי, הכל מושחת. עד שלא תשתנה השיטה, עד שהכח לא יוחזר לאלו שחשבנו שאנחנו בוחרים בהם כדי לנהל את העניינים, כבר אין טעם להיאבק.
מה פתאום – אני אומרת להם, אסור לכם להישבר, זה בדיוק מה שהם רוצים שיקרה, ככה הם מנצחים - בלהוציא לכם את הרוח מהמפרשים. שוב ושוב אני חוזרת על המנטרה הזאת בימים האחרונים, שוב ושוב, כנראה בתקווה שבשלב מסויים אני אתחיל גם להאמין בה בעצמי. אולי השבר הזה שהגיע גם אלי (אופטימיסטית חסרת תקנה), יתאחה אם אני אגיד את המילים האלו שוב ושוב. הרי אין שום יאוש בעולם כלל - אמר הרבי נחמן מברסלב זצ"ל, ואני מאמינה בזה, באמת מאמינה, אבל מה קורה כשלא רואים את האור בקצה המנהרה. מה קורה כשמרגישים כאילו כוחות חזקים מדי נלחמים בך וכולם מסביבך כבר באפיסת כוחות.
המאבק האישי שאני מנהלת בהסתננות הבלתי חוקית למדינת ישראל ב-5 השנים האחרונות, הוא דוגמה מובהקת למשבר שהולך ומתעצם. אני, שדירבנתי קהל שלם של אזרחים כדי לצאת ולהיאבק במחדל הענק הזה של עשרות אלפי תושבי שכונות שנכבשו ע"י מסתננים בלתי חוקיים וכבשו כל צביון יהודי, תרבותי וטריטוריאלי, מגיעה עכשיו לנקודה שבה אחרי כל ההבטחות של חברי הכנסת, השרים ואף ראש הממשלה עצמו, אני מבינה שנשארנו לבד ולאף אחד לא באמת אכפת. בעיצומו של מאבק משפטי ארוך קשה ומייגע, אני פונה שוב לציבור הישראלי ולא יכולה שלא לחוש את חוסר האמון שמשהו עוד יזוז או ישתנה.
אבל אני ממשיכה להאמין, ממשיכה להאמין שצדק חייב להיעשות כך או כך. לפעמים אדם מגיע בחייו לנקודה קריטית בה הוא מבין שהוא חייב לעשות מעשה - אחרת הוא יתחרט על כך, כך היא בעיניי מדינת ישראל. מדינה צעירה, מורכבת ומלאת בעיות, אך עם זאת מלאה בחברה אנרגטית, ערכית וחמה, חברה שרוצה, מאוד רוצה, אך כבר עייפה. אך אל לה להתעייף, אל לה להישבר, כי מכל משבר עם ישראל תמיד יצא מחוזק ומאוחד עוד יותר. זה כמובן לא אומר שצריך לשבת על זרי הדפנה ולהסתכל על הדברים מהצד בראש קטן ומתעלם, להיפך, מעורבות חברתית היא הדבר היחיד שיוביל את המדינה שלנו להיות מדינת דמוקרטיה אמיתית - שבה הדמוקרטיה היא לא רק ערך או סמל לשימוש ע"י השמאל כשנוח לו, אלא ערך שיוביל את המדינה להתנהל על פי החלטת הרוב הברורה של רוב העם ולא של מיעוט אליטיסטי, מקושר וממומן ככל שיהיה.
פרשת אלאור אזריה היא מכה קשה לרוב אזרחי עם ישראל. כמעט כל מי שמגדיר את עצמו פטריוט, ציוני, או שממוקם ימנית על המפה הפוליטית כאן, הרגיש מכה קשה כשחייל צעיר מואשם בהריגה ועלול להישלח לכלא על שהרג מחבל נתעב. זו גלולה קשה מדי לבלוע, מרה מדי. כשכמה ימים לאחר מכן כשעוד לא הספקנו לקלוט את השבר העמוק שמתרחש פה, אותו זן של מחבל נתעב הצליח הפעם למרבה הצער לרצוח באכזריות 4 חיילי צה"ל ולפצוע עוד עשרות; כל זה בליווי של שנים קשות ולא פשוטות של חוסר אמון מוחלט במערכת המשפט הישראלית שבינה לבין העם הקשר הוא מקרי בהחלט, יחד עם הרגשת ניתוק מעמדות מוחלט מחברי הכנסת שנתפשים מה לעשות כנהנתנים, נהנתנים מדי. השילוב הזה יצר בחברה הישראלית שבר עמוק שהגיע בימים אלה לשיאו.
בוא נודה על האמת אנחנו הרוב וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת לגוש הימין –מרכז, שברובו המוחלט זה רוב שסולד מעמדות השמאל קיצוניות של מערכת בתי המשפט והתקשורת בישראל. אז מאיפה בעצם נובע השבר העמוק הזה שאפשר לחוש בכל פינה? אם מסתכלים על המפה הפוליטית בישראל כיום, על פניו, מדובר בממשלה הימנית ביותר שהייתה פה אי פעם, אנחנו אמורים להיות מאושרים, אך עם זאת - ברור כשמש לכולם, שלא שלטון הימין מנהל את ההצגה הזאת אלא אותו מיעוט שבמובן מסויים אנחנו נשלטים על ידו ולא, אני לא מדברת על סניף מרצ, אלא על נושאי הדגל שלהם: התקשורת הישראלית ובג"צ.
למי שלא מכיר את פועלי, אני פעילה חברתית. פעילה שמאמינה ששינוי מגיע מלמטה, מהעם, מהרחוב. אך מה קורה לאותה פעילות חברתית כשהרחוב כל כך מיואש כל כך מדוכא שאפילו להרים את הראש כבר אין לו כח. כל מה שאני שומעת בימים האחרונים זה אנשים שנמאס להם. אנשים שהיו כל כך מעורבים - אבל מבחינתם פשוט הגיע הקש ששבר את גב הגמל. הם סוגרים את הפייסבוק, יוצאים מכל קבוצות הווטסאפ הסוערות ואפילו שוקלים לסגור את העסקים, לעזוב את המדינה; כל זה בטענה שאין כבר על מה להילחם, הכל מכור הם אומרים לי, הכל מושחת. עד שלא תשתנה השיטה, עד שהכח לא יוחזר לאלו שחשבנו שאנחנו בוחרים בהם כדי לנהל את העניינים, כבר אין טעם להיאבק.
מה פתאום – אני אומרת להם, אסור לכם להישבר, זה בדיוק מה שהם רוצים שיקרה, ככה הם מנצחים - בלהוציא לכם את הרוח מהמפרשים. שוב ושוב אני חוזרת על המנטרה הזאת בימים האחרונים, שוב ושוב, כנראה בתקווה שבשלב מסויים אני אתחיל גם להאמין בה בעצמי. אולי השבר הזה שהגיע גם אלי (אופטימיסטית חסרת תקנה), יתאחה אם אני אגיד את המילים האלו שוב ושוב. הרי אין שום יאוש בעולם כלל - אמר הרבי נחמן מברסלב זצ"ל, ואני מאמינה בזה, באמת מאמינה, אבל מה קורה כשלא רואים את האור בקצה המנהרה. מה קורה כשמרגישים כאילו כוחות חזקים מדי נלחמים בך וכולם מסביבך כבר באפיסת כוחות.
המאבק האישי שאני מנהלת בהסתננות הבלתי חוקית למדינת ישראל ב-5 השנים האחרונות, הוא דוגמה מובהקת למשבר שהולך ומתעצם. אני, שדירבנתי קהל שלם של אזרחים כדי לצאת ולהיאבק במחדל הענק הזה של עשרות אלפי תושבי שכונות שנכבשו ע"י מסתננים בלתי חוקיים וכבשו כל צביון יהודי, תרבותי וטריטוריאלי, מגיעה עכשיו לנקודה שבה אחרי כל ההבטחות של חברי הכנסת, השרים ואף ראש הממשלה עצמו, אני מבינה שנשארנו לבד ולאף אחד לא באמת אכפת. בעיצומו של מאבק משפטי ארוך קשה ומייגע, אני פונה שוב לציבור הישראלי ולא יכולה שלא לחוש את חוסר האמון שמשהו עוד יזוז או ישתנה.
אבל אני ממשיכה להאמין, ממשיכה להאמין שצדק חייב להיעשות כך או כך. לפעמים אדם מגיע בחייו לנקודה קריטית בה הוא מבין שהוא חייב לעשות מעשה - אחרת הוא יתחרט על כך, כך היא בעיניי מדינת ישראל. מדינה צעירה, מורכבת ומלאת בעיות, אך עם זאת מלאה בחברה אנרגטית, ערכית וחמה, חברה שרוצה, מאוד רוצה, אך כבר עייפה. אך אל לה להתעייף, אל לה להישבר, כי מכל משבר עם ישראל תמיד יצא מחוזק ומאוחד עוד יותר. זה כמובן לא אומר שצריך לשבת על זרי הדפנה ולהסתכל על הדברים מהצד בראש קטן ומתעלם, להיפך, מעורבות חברתית היא הדבר היחיד שיוביל את המדינה שלנו להיות מדינת דמוקרטיה אמיתית - שבה הדמוקרטיה היא לא רק ערך או סמל לשימוש ע"י השמאל כשנוח לו, אלא ערך שיוביל את המדינה להתנהל על פי החלטת הרוב הברורה של רוב העם ולא של מיעוט אליטיסטי, מקושר וממומן ככל שיהיה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 9 תגובות