התקווה החרדית מול לפיד, והתכנית הסודית של השמאל

לפני שבועיים נשאל אריה דרעי מה דעתו על עלייתו המטאורית של יאיר לפיד בסקרים, ועל סיכוייו לכבוש את ראשות הממשלה. דרעי הניף את ידו בביטול. נראה כי החשש, שמדריך את מנוחתו של כל מי שגורל עולם התורה והישיבות יקר לליבו, לא מעסיק את הצמרת החרדית.

לפיד, על אף שמזה שנה וחצי הוא פושט את טלפיו ואומר כשר אני, הוא עדיין היריב מספר אחד של המגזר החרדי - אך למרות זאת דומה שבכירי הפוליטיקאים במגזר ובמיוחד דרעי וליצמן, לא נבהלים מהסקרים. התשובה, אמר דרעי, נעוצה בפריימריז במפלגת העבודה. הסקרים שמעניקים ללפיד את המנדטים של המחנה הציוני, כך גורסים רובם של הפרשנים והפוליטיקאים, משקפים את הדשדוש המוכר הנובע מהאכזבה מההנהגה הקיימת. יבוא מנהיג חדש למחנה הציוני, רשימה חדשה, מצע ודרך - ולפיד ישוב לגודלו הטבעי.

השבוע, כך נראה, שבה מפלגת העבודה לכבוש את הכותרות הפוליטיות והוכיחה לנו עד כמה היא רלוונטית במשחק. אף אזרח ישראלי שפוי לא באמת חושב שהיא זו שתרכיב פה ממשלה, לא כל עוד נתניהו בסביבה, אבל על כך שהיא יותר ראויה לאמון הבוחר מאשר רשימתו החיוורת של לפיד - יש הסכמה כוללת. בזה אחר זה, משום מקום ולכאורה ללא תיאום, החלו צצים עוד ועוד מתמודדים לראשות המפלגה. לצד המתמודדים החדשים, הכריזו לא מעט שמות גדולים מההווה ומהעבר על "הצטרפותם" או שמא "חזרתם" למפלגה, וכבשו את הכותרות הפוליטיות.

לפני שננתח מה פתאום קרה, יש לשים לב לשני ההישגים המידיים שספין שטף המתמודדים הזה רשם מיד: האחד, אווירת הבחירות שממלאת את האוויר, ודוחקת הלאה את שאר המפלגות להיערך גם הן, מה שמשכנע את הרחוב הישראלי שעוד רגע נתניהו מתפטר. והשני - תחושה שיש על מה להילחם: אם כל כך הרבה אנשי עשיה מוערכים בוחרים לצאת לקרב על ראשות המפלגה, אולי היא בכל זאת שווה משהו, אחרי שכבר כמעט התייאשנו ממנה לגמרי. נכון לעכשיו, בטרם התגלגלו העניינים לכדי הכרעה, הספין מצליח - ובמערכת הפוליטית ממתינים להתגבשות המחנות בתוך המפלגה באופן סופי, בטרם נדע מי ומי ההולכים, מי יעלה לסיבוב שני, ומי בסופו של דבר יצטרך להיאבק על המדינה מול נתניהו, ועל המנדטים והקולות מול יאיר לפיד.

אז הנה רשימה חלקית וזמנית של המתמודדים ששמם נקשר סביב המרוץ לראשות המפלגה, שייערך בט' בתמוז הבעל"ט: הראשון הוא גם הפייבוריט, עמיר פרץ, שחוגג השבוע יום הולדת שישים וחמש ביישוב ניצנה שעל גבול מצרים ומסתמן עד עתה בתור המועמד המוביל, נוקט בקו חברתי חזק ומאחד סביבו את מחנה הפעילים הגדול. אחריו אראל מרגלית, איש העסקים שבא משום מקום ומכוון ללשכת היו"ר, תוך ניהול קמפיין אגרסיבי במיוחד נגד נתניהו - הכולל שימוש בשפה בוטה והמדגיש שוב ושוב את שלל החשדות הפליליים שבגינם נחקר.

אחריהם: היו"ר המכהן הרצוג, הסובל מחוסר פופולריות קשה, אקס "כולנו" והשר לשעבר אבי גבאי, הביטחוניסט ח"כ עומר בר לב, ח"כ איתן כבל, איש הצללים לשעבר ולוחם הצדק בהווה אלדד יניב, הפרופסור האלמוני אבנר בן זקן, האלוף במיל' יום טוב סמיה, ועוד. חלקם עוד לא הכריזו על ההתמודדות לתפקיד היו"ר באופן רשמי ורק סביבתם עושה להם שמות, אך כבר כעת ניתן לומר שהרשימה גדולה מדי, שלא לומר מוגזמת.

מה קורה שם? ראשית יש להרגיע: לא כל מתמודד אכן שואף לכיסא היו"ר. כנראה שרובם של המועמדים הללו יודע שאין בכוחו להשיג את תמיכת 40 האחוזים מחברי המפלגה הרשומים בספר הבוחרים הדרושים בכדי לכבוש את התפקיד. אז למה בכל זאת הם מתמודדים? כי התמודדות על ראשות המפלגה זו סלילת דרך למיקום גבוה ברשימה, שגם שם התור מתארך. במרוץ לראשות המפלגה ניתן לגייס תרומות רבות יותר, וחברי מפלגה רבים "מפצים" את המועמד שלא הצביעו עבורו במיקום ברשימה, זאת לצד החשיפה הרבה שמשיג קמפיין כזה למועמד שמעוניין לבלוט. בסופו של דבר, מעריכים כולם, לסיבוב השני יעפילו אראל מרגלית ועמיר פרץ, משקפים את שני המחנות ההיסטוריים הבוערים במפלגה מאז תום עידן מחנות פרס ורבין, והבריתות שיכרתו עם שאר המועמדים "הקטנים" יהיו אלו שיעניקו לאחד מהם את הניצחון. זה המשחק, וזקני המפלגה מכירים אותו היטב, אך שהפעם - כך נראה, רוחשת מתחת לפני השטח עוד יוזמה אחרת, שאולי תטרוף את הקלפים במחנה המרכז כולו.

לא מפלגה ולא סיעה: המחנה רץ נגד הימין
כותב השורות שמע את הרעיון הזה מפי כמה וכמה אנשי המפלגה, שאינם חשודים במה שמכונה בעגה הפוליטית "משאלת לב" - שזו מגרעה נפסדת שהלוקה בה נוטה לחזות את המציאות לפי רצונות ליבו, ולאו דווקא לפי מראה עיניו. המודל, עליו שחים ברגש כמה מהאסטרטגים הבכירים, מזכיר את אריק שרון בסופה של ממשלת רבין הראשונה, ב-1976. בישראל שלטה ללא עוררין המערך, לאחר שהקימה את המדינה ואחזה בכל מוסדות השלטון והפקידות הבכירה, ולא היה נראה שהיא מתכוונת לזוז משם לעולם. שרון, אז אלוף מעוטר משוחרר מצה"ל שעזב את הצבא בגלל אופיו הסורר, הביט בימין המפורד והמחולק למפלגות ותתי מפלגות, והגה את ההמצאה שמאז אוחזת בשלטון ביד איתנה: הליכוד. הוא גיבש את מחנה הימין תחת הנהגתו של בגין מחירות, שעד אז אחז בקו ניצי ביותר ומאז מיתן את תפיסת עולמו, חיבר אליו את הליברלים ואת הציונים הכלליים והפיח רוח חיים בימין.

את התוצאה המוצלחת, דומה, לא צריך להציג: ארבעים שנות שלטון ימין ליכודי, למעט מספר ממשלות שמאל ומרכז קצרות ימים. במחנה "רק לא ביבי" מחכים לשרון של גוש המרכז - האיש שידע לקשור את הקצוות של כל ראשי הסיעות והפלגים לכדי מחנה אחד, וינהיג אותו במטרה להדיח את הימין. אם זה יהיה לאחר עידן נתניהו, מוטב - אך נמאס להם לחכות, והם מוכנים לצאת לקרב אחרון בטרם ייעלמו בתהום הנשייה, גם אם נתניהו עדיין כאן. על פי תפיסה זו, עשרות המתמודדים שמכריזים על הקמת תנועות ומפלגות - מבוגי יעלון ועד האלוף עמירם לוין, מעמרם מצנע ועד בני גנץ, ואולי אפילו שאול מופז, יוצרים את התכונה הזו, בתקווה שמישהו יגיע ויחבר את כולם לכדי מעגל ענק ותקיף שיצטופף סביב שלושה מסרים עיקריים: שימור הדמוקרטיה, חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות, וכלכלה חברתית ברוח השוויון.

החזון הזה מעורר רבים, שכבר דומה כי ויתרו על המערכת הפוליטית. היועצים הפוליטיים מדברים על התעוררות "הרוב הדומם" - מאות אלפי הישראלים שלא יצאו להצביע מתוך ייאוש, המזוהים עם המרכז הפוליטי, ועל סדר יום חדש לישראל. אך שתי שאלות מהותיות עדיין נותרו ללא תשובה: מי זה האחד שידע לאחד את כולם בסערה, ושאלת מיליון הדולר: מי בראש?

האדם שיכול להניע כזה מהלך, צריך להיות מנהיג פוליטי בעל ניסיון וקרדיט, וכזה שזוכה להסכמה רחבה בין כל המחנות. בהקשר הזה עולה שמם של היריבים המרים אהוד ברק וגבי אשכנזי, כמי שכל אחד מהם מסוגל להפיח את רוח החיים וללכד את השורות. אחד הפרשנים העלה אף את ההברקה היומרנית, לפיה דווקא אם השניים ידעו לשים את המשקעים הקשים שביניהם בצד, שאריות מרות לפרשת הרפז ממנה נכוו קשות, הם יעוררו את האמון הזה בקרב השאר. למעט שניהם, לא נראה שיש מישהו שכוחו בישראל מספיק חזק בשביל לאחד את מחנה המרכז.

אך כאן מופיעה השאלה השנייה: מי יוותר על כוחו - האם יהיה זה לפיד שיסכים להיות שני, האם עמיר פרץ יזוז לטובת מנהיג דומיננטי יותר בסקרים, האם בוגי יעלון יתפשר על מקום חמישי ברשימה והאם מרצ תתקפל מכוחה? בסופו של דבר, גם מהלך חצוי - כזה שיאחד רק חלק מהגורמים סביב "מחנה ציוני חדש" שירוץ לצד יש עתיד ומרצ, צפוי להביא הישגים, אך לא ברור האם די בכך כדי לכבוש את הממשלה. השחמט הפוליטי הזה, שלעיתים דומה למשחק בקלפים, מסעיר את המערכת כולה, ומריץ דם חדש בעורקים ישנים, שאט אט מתעוררים לחיים. זו, אם תרצו, הסיבה השנייה והמשמעותית להתעוררות הנצפית בימים אלו בין חברי מפלגת העבודה קשישאה.

בשוליים, צריך להזכיר את הסערה שתפסה כותרות בסוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע – ובסיומה נראה כי ניתן להכריז ששלי יחימוביץ' הפסידה באופן סופי את המרוץ לראשות ההסתדרות מול נאמנו של הרצוג, היו"ר המכהן אבי ניסנקורן, עוד בטרם התחיל. השבוע נחשפו הקלטות בוטות במיוחד בהן נשמע ח"כ איתן כבל מדווח על הדיל אותו סגר עם יחימוביץ' בתמורה לתמיכה בה, על אף שהכחישה את קיומו של הדיל. הרצוג וניסנקורן הלמו בקורנס, ויחימוביץ' - שגם ככה נכנסה לתחרות בלתי אפשרית עבורה, ביכרה שלא להגיב מול חשיפת השקר. אם תפסיד, כך אומרים בסביבתה, תצא אולי לדרך חדשה עם מפלגה בעלת מצע כלכלי סוציאליסטי, אליה תוכל לצרף אף את ח"כ אורלי לוי אבקסיס שעזבה את ישראל ביתנו ונותרה בדד באופוזיציה, ואולי גם את אילן גילאון "החברתי של מרצ", במידה ויפסיד את מפלגתו בפעם הנוספת ליו"ר הדומיננטית זהבה גלאון.

שוב פיצול ושבירת כוח, לצד עסקנות פוליטית קטנונית ואישית מאד. על עסקנות פוליטית מסוג זה נהוג לומר שאת הריח המדיף רע אותו היא מפיצה, ניתן לרענן רק עם משב רוחם העליז של ההישגים. נכון לעכשיו, הישגים של ממש אין כאן, והימין אוחז איתן בהגה השלטון. אם יהיה שינוי – נשוב ונעדכן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!