אם אין אני לי מי לי // מאי גולן
הסיוט הכי גדול שלנו הוא לא להיות עצמאים ולהזדקק לעזרתו של מישהו אחר. להיות תלויים באדם זר. אך מה קורה כשאין ברירה ואנחנו מגיעים לבית החולים, זקוקים לסיוע, בדרך כלל דחוף ואנו שמים את כל מבטחנו ברופאים, באחיות, בצוות בית החולים // מאי גולן
אילוסטרציה (אנה קפלן, פלאש 90)
הסיוט הכי גדול שלנו הוא לא להיות עצמאים ולהזדקק לעזרתו של מישהו אחר. להיות תלויים באדם זר. אך מה קורה כשאין ברירה ואנחנו מגיעים לבית החולים, זקוקים לסיוע, בדרך כלל דחוף ואנו שמים את כל מבטחנו ברופאים, באחיות, בצוות בית החולים.
השבוע "התמזל מזלי" והגעתי לבית החולים. אחרי כל מה ששמעתי בתקופה האחרונה על העומס הבלתי נתפס, על האלימות שגואה בין מטופלים למטפלים, על היאוש והמיטות במסדרונות ובעיקר על מחסור בכח אדם; כל זה גרם לי ולעוד רבים ממכריי לנסות הכל לפני ההחלטה להגיע לבית החולים, אך כשאין ברירה אז אין ברירה.
כשרואים את עם ישראל במצבים קשים, זה גורם לתחושת האחדות והרצון לסייע – להתעורר, גם כשאין ביכולתך באמת לעשות משהו. זאת הסיבה לדעתי שמקרי הכעס והאלימות נהפכו לדבר שכיח בבתי החולים והמרפאות השונות. בדרך כלל כשאדם נורמטיבי שומע צעקות או שבסביבתו מתרחשת איזושהי התנהלות חריגה הוא מגיב באיזושהי צורה כזו או אחרת, אבל הוא מגיב, אך ב-8 השעות הארוכות שהייתי שם, נוכחתי לראות לנגד עיניי מחזה בלתי נתפש של קללות, גידופים, אלימות ואיומים מצד המטופלים כמעט בכל 20 דקות בממוצע ומאידך רופאים שאפילו לא מגיבים ונהפכו אפאתיים לחלוטין לכל התלהמות מכל סוג שהוא. האמת, שזה נראה כאילו לא קיים בהם בכלל רגש מכל זווית אפשרית עקב העבודה המתישה שהם נמצאים בה, נדמה כאילו הפכו לרובוטים של ממש.
צפיתי בשני הצדדים במשך כל הזמן הזה והרגשתי חסרת אונים לחלוטין.
אני לא מצדיקה אלימות מכל סוג שהוא, אבל אי אפשר שלא להבין את 2 הצדדים של המטבע השחוק הזה. מצד אחד רופאים שעובדים שעות בלתי אפשריות, עם רופא אחד על כמעט 10-15 מטופלים בו זמני עם מעט כח אדם - אל מול כאב ועצבים רופפים של פצועים ובני משפחותיהם ומצד שני, אזרחים שנמצאים בכאב פיזי עצום, טראומה רגשית גדולה ורצון עז שרק יעזרו ויטפלו בהם. טרגדיה יוונית שהמעגל שלה פשוט לא מסתיים.
לאחר 8-שעות מייגעות בבית החולים הגעתי למסקנה שכל מקום עדיף מלבד שם, והאמת, בצורה מסויימת, זה גורם לך להירפא מחשבתית רק מהמחשבה המאיימת שאצטרך לבלות שם עוד שעה. אבל המסקנה היותר רחבה היא שמשהו ממש לא תקין במערכת הבריאות הישראלית במדינת ישראל.
כל החיים אנחנו בונים על כך שאם נהיה אזרחים שומרי חוק ומשלמי מיסים כשנצטרך חס ושלום, יהיה לנו על מי להישען פיזית, מלבד אבינו שבשמיים שעליו אנחנו נשענים רוחנית מיום היוולדנו ואז, מגיע היום הזה שאתה מבין שכל אחד לעצמו ושאם אתה לא יכול להרשות לעצמך רפואה פרטית, הציבורית אומרת שאתה צריך להתפלל טוב טוב שאולי הרופא ישים לב אליך ראשון, או שתמצא חן בעיני האחות, לא כי הם אנשים רעים חלילה שעושים העדפות, אלא כי התור לפניך ואחריך הוא ארוך ובשלב הזה לא אכפת לך מכלום - העיקר שישימו אליך לב.
אני ניסיתי לתרץ לעצמי כל הדרך הביתה שזה לא באמת אשמת המדינה. בכל זאת, יש לנו מלחמות, חלק גדול מהתקציב יוצא לביטחון ולעוד כל מיני דברים שתחת השפעת משככי הכאבים לא באמת עלו לי... זאת כמובן עד שהגעתי הביתה ופתחתי את עדכוני היום: "משרד הבריאות דורש 160 מיליון ש"ח עבור טיפול במסתננים הבלתי חוקיים ומשרד הרווחה מבקש עוד 40 מיליון..."
עזבו את עניי עירך קודמים, עזבו את ההפקרות של הנכים, הקשישים, החד הוריות, המשפחות שחיות מתחת לקו העוני, הדיור הציבורי, ועוד ועוד... יש לנו ממשלה עם סדרי עדיפויות דפוקים בעליל, ממשלה שעסוקה באיך היא נראית בעולם במקום לדאוג איך האזרחים שלה נראים, איך הם חיים.
אם אין אני לי מי לי - אני אומרת לעצמי... מעניין מה חברי הכנסת שהצביעו לאחרונה עבור עוד העלאה בשכרם החודשי אומרים הם לעצמם...
השבוע "התמזל מזלי" והגעתי לבית החולים. אחרי כל מה ששמעתי בתקופה האחרונה על העומס הבלתי נתפס, על האלימות שגואה בין מטופלים למטפלים, על היאוש והמיטות במסדרונות ובעיקר על מחסור בכח אדם; כל זה גרם לי ולעוד רבים ממכריי לנסות הכל לפני ההחלטה להגיע לבית החולים, אך כשאין ברירה אז אין ברירה.
כשרואים את עם ישראל במצבים קשים, זה גורם לתחושת האחדות והרצון לסייע – להתעורר, גם כשאין ביכולתך באמת לעשות משהו. זאת הסיבה לדעתי שמקרי הכעס והאלימות נהפכו לדבר שכיח בבתי החולים והמרפאות השונות. בדרך כלל כשאדם נורמטיבי שומע צעקות או שבסביבתו מתרחשת איזושהי התנהלות חריגה הוא מגיב באיזושהי צורה כזו או אחרת, אבל הוא מגיב, אך ב-8 השעות הארוכות שהייתי שם, נוכחתי לראות לנגד עיניי מחזה בלתי נתפש של קללות, גידופים, אלימות ואיומים מצד המטופלים כמעט בכל 20 דקות בממוצע ומאידך רופאים שאפילו לא מגיבים ונהפכו אפאתיים לחלוטין לכל התלהמות מכל סוג שהוא. האמת, שזה נראה כאילו לא קיים בהם בכלל רגש מכל זווית אפשרית עקב העבודה המתישה שהם נמצאים בה, נדמה כאילו הפכו לרובוטים של ממש.
צפיתי בשני הצדדים במשך כל הזמן הזה והרגשתי חסרת אונים לחלוטין.
אני לא מצדיקה אלימות מכל סוג שהוא, אבל אי אפשר שלא להבין את 2 הצדדים של המטבע השחוק הזה. מצד אחד רופאים שעובדים שעות בלתי אפשריות, עם רופא אחד על כמעט 10-15 מטופלים בו זמני עם מעט כח אדם - אל מול כאב ועצבים רופפים של פצועים ובני משפחותיהם ומצד שני, אזרחים שנמצאים בכאב פיזי עצום, טראומה רגשית גדולה ורצון עז שרק יעזרו ויטפלו בהם. טרגדיה יוונית שהמעגל שלה פשוט לא מסתיים.
לאחר 8-שעות מייגעות בבית החולים הגעתי למסקנה שכל מקום עדיף מלבד שם, והאמת, בצורה מסויימת, זה גורם לך להירפא מחשבתית רק מהמחשבה המאיימת שאצטרך לבלות שם עוד שעה. אבל המסקנה היותר רחבה היא שמשהו ממש לא תקין במערכת הבריאות הישראלית במדינת ישראל.
כל החיים אנחנו בונים על כך שאם נהיה אזרחים שומרי חוק ומשלמי מיסים כשנצטרך חס ושלום, יהיה לנו על מי להישען פיזית, מלבד אבינו שבשמיים שעליו אנחנו נשענים רוחנית מיום היוולדנו ואז, מגיע היום הזה שאתה מבין שכל אחד לעצמו ושאם אתה לא יכול להרשות לעצמך רפואה פרטית, הציבורית אומרת שאתה צריך להתפלל טוב טוב שאולי הרופא ישים לב אליך ראשון, או שתמצא חן בעיני האחות, לא כי הם אנשים רעים חלילה שעושים העדפות, אלא כי התור לפניך ואחריך הוא ארוך ובשלב הזה לא אכפת לך מכלום - העיקר שישימו אליך לב.
אני ניסיתי לתרץ לעצמי כל הדרך הביתה שזה לא באמת אשמת המדינה. בכל זאת, יש לנו מלחמות, חלק גדול מהתקציב יוצא לביטחון ולעוד כל מיני דברים שתחת השפעת משככי הכאבים לא באמת עלו לי... זאת כמובן עד שהגעתי הביתה ופתחתי את עדכוני היום: "משרד הבריאות דורש 160 מיליון ש"ח עבור טיפול במסתננים הבלתי חוקיים ומשרד הרווחה מבקש עוד 40 מיליון..."
עזבו את עניי עירך קודמים, עזבו את ההפקרות של הנכים, הקשישים, החד הוריות, המשפחות שחיות מתחת לקו העוני, הדיור הציבורי, ועוד ועוד... יש לנו ממשלה עם סדרי עדיפויות דפוקים בעליל, ממשלה שעסוקה באיך היא נראית בעולם במקום לדאוג איך האזרחים שלה נראים, איך הם חיים.
אם אין אני לי מי לי - אני אומרת לעצמי... מעניין מה חברי הכנסת שהצביעו לאחרונה עבור עוד העלאה בשכרם החודשי אומרים הם לעצמם...
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות