י"ב תמוז התשפ"ד
18.07.2024

לכל אדם יש קרוב שיעזור לו // הרב מרדכי מלכא

הגאון רבי מרדכי מלכא, רבה של אלעד, במאמר תורני שבועי על פרשת השבוע לגולשי בחדרי חרדים

לכל אדם יש קרוב שיעזור לו // הרב מרדכי מלכא

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיקֹוָ֑ק מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם: ובפרק ב (ט) וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק: (יא) כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיקֹוָ֔ק לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק:

שאלות בפרשה:

א: ויש לשאול כמה שאלות בפרשה, כיצד חז"ל דרשו אל"ף של ויקרא זעירא מפני שמשה הקטין אותה ועי"ז נשאר דיו ומרחו על פניו ועי"ז קרנו פניו, מה ביאור העניין וכי ע"י מעט דיו קורנים הפנים? ב: ועוד יש לשאול מהו הלשון "אדם" כי יקריב ולא נאמר איש, ולמרות שכבר רש"י הביא דרשת חז"ל בזה לרמז לאדה"ר שכל המביא קרבן צריך שיהיה בדומה לאדה"ר שלא הביא מן הגזל, אך אפ"ל עוד כדלקמן? ג: עוד יש לדקדק מהו הלשון "מכם" שהוא לכאורה לשון מיותר? ד: עוד הקשו המפרשים מדוע התורה לא התירה להביא קורבנות גם מחיות ורק מבהמות ועופות? ה: עוד צריך להבין שלפי המתבאר בפסוקים הנ"ל יש המביא קרבן מבקר ויש מצאן ויש מעוף ויש מסולת ועל כולם מסיים הפסוק ריח ניחוח לה' כיצד יתכן להשוות אדם שמביא עגל בכמה אלפים לאדם שמביא קרבן בשקל או שני שקלים? ו: עוד כתבה התורה שאסור לעשות את הקרבן חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, והרי כתב בסדר רב עמרם גאון סדר מעמדות ותאני בר קפרא, אלו היה נותן בתוכה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחו, וא"כ אדרבא הוא כבוד השכינה? ז: גם צריך להבין מה השייכות דבש לחמץ עד שהתורה כורכת אותן יחד ומואסת בהן?

תחושת האדם:

נקדים ונאמר כי תחושת האדם כאשר מביא קרבן לקב"ה או מתפלל עולה בליבו כי הנו עושה טובה לקב"ה בזה שעושה רצונו, וגם אם אינו מרגיש כך הרי עכ"פ חושב כי במעשה זה שעושה כבר מרצה את השי"ת לכפר על מעשיו על ידי קורבנו ומצפה לקבלת תפילתו ובקשתו, מאחר ותפיסת עולמו של האדם שהוא עושה טובה לקב"ה במעשיו, אולם התורה וחז"ל מלמדים אותנו שהשקפה זו מוטעית וצריך האדם להפנים כי אינו עושה טובה אלא לעצמו במה שמביא קרבן או מתפלל, זאת ועוד כי אין העיקר הבאת הקרבן או התפילה שמתפלל לפני הקב"ה אלא רחמנא ליבא בעי והעיקר תלוי כיצד האדם ניגש ומביא קרבן או מתפלל באיזו תחושה באיזו כוונה מאחר וכל תוכן הקרבן והתפילה תלויה בהכנעת הלב כאשר נבאר.

תכלית הקורבנות הכנעה ותשובה:

אחר הדברים האלה נראה לבאר כאשר נתבונן מהו תוכן הקרבן אשר על ידו אפשר לכפר ולעשות נחת רוח לפני הי"ת, וכי כביכול הוא משתמש בקרבן, וא"כ כיצד מועיל שהאדם מביא קרבן לכפר על עוונותיו, וכאשר אמר הנביא ישעיהו פרק א (יא) לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְקֹוָ֔ק שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: אולם ידועים דברי הרמב"ן בפרשה אשר כתב וז"ל בויקרא פרק א פסוק ט בא"ד ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה עכ"ל: הראת לדעת כי תכלית הקרבן הוא חרטת האדם ממעשיו הרעים והקרבן הוא אמצעי לעורר בקרבו חשבון הנפש ולהתבונן מה היה ראוי לעשות בו ועי"ז יחזור בתשובה ויתקרב להשי"ת, ולכן נקרא בשם קרבן דהיינו להתקרב להי"ת, ובזה הוא שנעשה נחת רוח לקב"ה, וכל זה רמוז בתיבה "מכם" שכל כוונת הקרבן אינו להקריב את הבהמה אלא צריך להקריב מכם היינו מהעצמיות שלכם ולוותר על התאוות והרצונות שבהן נכשל האדם בעבירות, וכן את מידותיו הרעות הגאוה שהיא שורש כל המידות הרעות שהן חלק ממנו, צריך את הכל להקריב אותן ולהשתמש בהן אך ורק לעשות רצון השי"ת ויקיים בגאוה ויגבה ליבו בדרכי השם וזהו הכוונה מכם, וכן כתב הכלי יקר וז"ל וי"א אדם כי יקריב מכם מגופו ממש, ע"י צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד עכ"ל.

משל המגיד מדובנא:

וכבר כתב המגיד מדובנא משל נפלא לסוחר עשיר גדול מאד אשר יש לו משרתים וסוכנים לרוב המתפזרים בכל מיני ארצות להסתחר כרצונו, לקנות ולמכור. פעם אחת שני סוכנים אשר קנו סחורה של יהלומים בסכום גדול מאד, מליון רובל, והנה עקבו אחריהם היכן הם יושנים, ולא נהגו הסוכנים בזהירות והתרשלו בשמירתם, ובאמת נגנב מהם כל אותה סחורה, לא ידעו מה לעשות וכיצד יאמרו הדבר לאדונם. חשבו והחליטו לבא לפניו ולהתחנן, וכי אין להם מה לעשות וגם אם יעבדו כל ימיהם לא יוכלו להשיב את הסכום הגדול שנגנב, ולכן פונים אליו בבקשה ובתחינה שיסלח להם והם מוכנים לעבוד מכאן ואילך במסירות נפש גדולה, ובמשנה זהירות בכדי להצליח עי"ז בעסקיו. השתכנע העשיר כי הם כנים בדבריהם והתחרטו חרטה גמורה, ומאחר והיו סוכנים חשובים החליט להמשיך להעסיקם, אלא שרצה בכדי שלא ישכחו את הנזק שעשו, ועי"ז יהיה להם תשומת לב גדולה יותר, שיחייב אותם בחלק קטן מהנזק שיחזירו לו, וביקש מהם שיפרעו לו עשרת אלפים רובל, כמובן שגם סכום זעיר זה לעומת הנזק אין ביכולתם לשלם, ולכן התנה עימם שכל שבוע יחזירו לו עשרה רובל, כמובן ששמחו על בקשתו ורצונו לוותר להם. ובאמת בכל שבוע ושבוע הכניסו לו סך עשר רובל, אולם פעם נוצר מצב שאחד לא הצליח להשיג אפילו עשרה רובל ובקושי השיג רק חמישה רובל, לעומת זאת חבירו באותו שבוע הצליח להשיג עשרים רובל עבור שבועיים, ושניהם הלכו להשיב אותו שיש לו עשרים רובל, בא בגאוה ושמחה שפעם זו משיב עשרים רובל, אולם חבירו המסכן בא בצער ובפחד וכיצד יהיה שאין לו אפילו עשרה רובל ונכנס לאדונו וביקש את סליחתו בתחנונים כי לא השיגה ידו יותר מאשר חמישה רובל. העשיר קיבלו בשמחה ואמר לו לא נורה וזה בסדר גמור ואני שמח שעכ"פ הבאת חמש רובל. לאחר שיצאו אשת העשיר התבוננה שאצל הראשון לא קיבלו בשמחה למרות שנתן לו עשרים רובל מה שלעומת זאת את השני עם חמש הרובל שמח בו הרבה. ושאלה אותו הכיצד יתכן כדבר הזה שאפילו שלא עמד בתשלום הנך שמח בו יותר. השיב העשיר הלא גם כאשר יתן לי חמישים רובל הוא כאפס לגבי הנזק שעשו לי וכי אני בזה מתפייס שנותן לי עשרה או עשרים, הרי עיקר רצוני שתמיד יזכרו את הנזק שעשו ויתחרטו על מעשיהם ועי"ז ישמרו במשנה זהירות, ולכן אותו שהביא העשרים חושב שמגיע לו פרס ובגאוה בא כאילו בזה פרע חובו, ובאמת שזה אפס ואני רוצה שירגיש בושה וחרטה והוא הרגיש גאווה, לעומת זה שהביא את החמישה רובל אשר בא בשברון לב הוא רצוי ויהיה נאמן ומסור יותר. כן הוא הדבר האדם לבין הקב"ה בזה שאדם מביא קרבן גדול או בא לביהכ"נ חושב שכבר עושה טובה לקב"ה, אך האדם צריך להרגיש את חובתו לקב"ה לעומת מה שמקבל ולבא בשברון לב ותחינה. ומאחר שבזה"ז אין לנו את ביהמ"ק אומרת הגמ' בברכות דף נה שלשה דברים מאריכין ימיו של האדם המאריך בתפילה, והמאריך על שולחנו והמאריך בביה"כ כי בזה מראה את הכנעתו לפני הקב"ה ושאינו עושה טובה בתפילתו.

הרמז בתיבת אדם:

ובזה מיושב גם מדוע אמרה התורה אדם ולא איש, לרמז לנו כי בכדי להקריב קרבן צריך להדמות לאדם הראשון שלא שייך אצלו גאוה כי לא היה לו על מי להתגאות, והיינו שיכניע ליבו בהבאת הקרבן, וכמאמר דוד המלך בתהלים פרק נא (יח) כִּ֤י׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה: (יט) זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה: הרי שבלי שברון הלב אין שום ערך לקרבן. וכן כתבו המפרשים שהתורה רוצה לרמז בתיבת אדם ר"ת אברהם דוד משה ששלושתן אמרו לשון ענווה, אברהם אמר בבראשית פרק יח (כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: דוד המלך אמר בתהלים פרק כב (ז) וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם: משה אמר בשמות פרק טז (ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְקֹוָ֔ק בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְקֹוָ֑ק וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ: כך כל מקריב קרבן עליו להכניע עצמו ולחזור בתשובה.

כיצד קרנו פני משה מאל"ף זעירא:

ובזה יובן היטב שבזה שמשה רבנו כתב ויקרא אות אל"ף קטנה בשארית הדיו קרנו פניו, היינו במידת הענווה שרצה להשוות עצמו לבלעם ולכתוב ויקר ורק השי"ת חייבו לכתוב ויקרא וכתבה עכ"פ קטנה, ובזה עצמו זכה לקירון פניו, ולכן שפיר דווקא כאן נרמז דבר זה מפני שהתורה מדברת על קורבנות שעיקרן הוא הכנעת הלב וענווה.

למה פסלה התורה שאור ודבש:

אף גם זאת נבין היטב כל עניין שאור ודבש שהתורה אסרה להקריבן למרות שתני בר קפרא שאם היה נותן דבש בקטורת לא היה אפשר לעמוד מפני ריחה, כיון שתכונת השאור הוא שתופח ואינו מראה את המציאות האמיתית שלו כך גם הדבש מגביר את הריח יותר מהטבעיות שלו ונמצא שתכונה זו אינה משקפת את האמת אלא בדמיון בעל הגאווה שמגביה עצמו יותר ממה שהוא, ודבר זה מאוס לפני השי"ת, אלא אדרבא הכנעת ושיברון הלב הוא מה שחפץ השי"ת, ולזאת הכניסה התורה כאן את החמץ לרמז עניין זה בקורבנות.

מדוע אין קורבנות מהחיות:

אף גם זאת יובן מדוע התורה הגבילה את הקורבנות דווקא מבקר וצאן, בהיות ונפשם שפלה שאינם טורפים אלא אוכלים עשבים, לעומת החיות שהן אכזרים וטורפים אינם ראויים להביא מהן קרבן שכל תכליתו הכנעת הלב ויצריו. ומאחר שכל תכלית הקרבן לב נשבר ונדכא הרי שאין מעלת הקרבן תלויה בגודלו וערכו אלא אפילו קרבן עוף יכול לגרום לריח ניחוח כמו קרבן בקר, כיון שהמטרה הושגה שהמקריב התקרב לקב"ה.

התפילות במקום קורבנות:

והנה בזמננו שבעה"ר חרב ביהמ"ק ואין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו נתקנו התפילות במקום הקורבנות וכמאמר הנביא הושע פרק יד (ב) שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ: (ג) קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְקֹוָ֑ק אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: ופרש"י הושע פרק יד ונשלמה פרים שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו: וכך יותר מבואר ברד"ק שם ונשלמה פרים שפתינו במקום פרים נשלמה לפניך וידוי שפתינו כי אתה רוצה בדברי תשובה יותר כי אין הקרבנות מועילות בלא וידוי העון כי בכלם נאמר והתודה אשר חטא ובשעיר המשתלח לא היה אלא וידוי דברים כי לא היה קרב ממנו דבר על גבי המזבח אלא הוידוי כמו שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגומר: וכן מבואר במסכת ברכות דף כו ע"ב רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום וכו' ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות ע"כ. וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סימן צח סעיף ד התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד, דומיא דעבודה קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות עכ"ל.

עבודה שבלב:

וכיון שכן עלינו להתבונן שכל עיקר התפילה הוא הכנעת ליבו וחזרה בתשובה ולא עצם קריאת הסידור, ולכן התפילה נקראת עבודה שבלב וכמאמר חז"ל במסכת תענית דף ב ע"א דתניא דברים י"א לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. וכן הוא בירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור א ה"א כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכי יש עבודה בלב ואי זו זו תפילה וכן הוא אומר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך וכי יש פולחן בבבל ואי זו זו תפילה. וכן הוא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק כה ועבדתם את ה' אלקיכם זו תפלה וכן הוא אומר ולעבדו בכל לבבכם (דב' יא יג) איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכן הוא אומר בדניאל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך (דני' ו יז) וכי יש עבודה בבבל אלא זו תפלה וכן הוא אומר וזמנין תלתה ביומא הוא בריך על ברכוהי (דני' ו יא). וכך פסק הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א: מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. והיינו שכל תוכן התפילה וכל העבודת השם שיש בתפילה הוא רק בלב ולא העיקר שיאמר בפיו את נוסח התפילה, ולכן חובה על כל אדם לערוך חשבון נפש לפני שמתפלל מה רצונו לעשות בתפילה וכיצד יעמוד לפני הקב"ה, והרי הכל גלוי וידוע כמו שנאמר הנסתרות לשם אלוקינו ומה יחדש לפניו בתפילתו, ויותר מכך הקשו הראשונים הרי אם ח"ו יש גזירה עליו כיצד מבקש לבטלה וכי השי"ת אדם וינחם? לכן בהכרח כל הפיתחון פה לביטול הגזירה עליו ולהטיב עימו הוא מותנה בכך שעומד בשברון לב ובהכנעה לפניו ומתחנן על נפשו וחוזר בתשובה ובזה נהפך כאדם אחר שלא נגזר עליו אותה גזירה.

דברי הזוהר שהמתפלל מעומק הלב זה יותר מקרבן וכל השערים נפתחים בפניו:
זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף לד עמוד א פתח ואמר האי קרא קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת [תלים קמה] דהא כל אינון דקראן באמת להקב"ה הקדוש ברוך הוא קריב לון ומקבל לון וקודשא בריך הוא לבא בעי. ורעותא דבר נש חשיב קמיה מכל קרבנין ועלוון דכל עלמא. כיון דבר נש שוי רעותיה בתשובה לית תרעא בכל אינון רקיעין דלא פתח [לגביה]. קרבנא דבר נש בלבא ורעותא תליא דכתיב והתודה אשר חטא עליה. והתודה עליו. וכולא בלבא תלייא.
יש לכל אדם קרוב שיעזור לו:

מסופר על הגה"ח ר' יעקב דוד וינטרוב זצ"ל שכאשר היה עדיין אברך צעיר אמר לו האדמו"ר הזקן מאלכסנדר זצ"ל הלא יש לך קרוב הוא ימלא כל מחסורך, כשלא ירד לסוף דעתו הוסיף וביאר, הלא כתוב קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת' ומי כמוך קורא באמת אליו ית"ש.

מעשה עם המגיד ממזריטש:

מסופר שפעם נכנסה למגיד ממזריטץ אשה שלא נפקדה ואמרה לו שהיא שמעה שרבים נושעו על ידי ברכותיו ולכן היא מבקשת להתברך להיפקד, השיב לה הרב ואמר לה שהוא יוכל לעזור לה רק בתנאי שתביא לו סכום גדול של כסף, היא ניסתה להסביר שאין לה אך הרב התעקש שבלי זה לא יוכל לברכה, הלכה בפחי נפש ולאחר זמן שהתאמצה חזרה עם רוב הכסף והתנצלה שזה כל מה שעלה בידה לאחר מאמצים רבים, אך הרב השיב שכל עוד חסר פרוטה מהסכום שנקב אינו יכול לברך, ואז כעסה האשה ואמרה למגיד שהיא לא צריכה את ברכתו היא תפנה ישירות לקב"ה שהכל בידו והלכה, תיכף אמר המגיד לתלמידיו כעת היא תיפקד כיון שהשי"ת קרוב לכל קוראיו באמת עד עכשיו לא קראה מליבה אלא סמכה על כל מיני השתדלויות אך כעת שהבינה שחייבת להתפלל בכוחות עצמה תפילתה תתקבל ואכן נפקדה.

מעשה שהיה:

סיפר לי אחד מתושבי עירנו אלעד היקרים שהוא היה עובד בבארות יצחק סופר ענק סמוך לאלעד ונהגו לארגן מניין מנחה באמצע היום לעובדי החנות וגם לקונים, והנה פגש בו אדם מנחלים ודיבר איתו שהוא מאוד מודאג כי היית שנת בצורת וכל היבול ילך לטמיון ומדוע אתם החרדים לא מתפללים מספיק שירד גשם, אולם הסביר לו כי התפילה נתונה לכל אדם כי השם קרוב לכל אשר יקראוהו באמת ולכן מציע לו שהוא יהיה הש"ץ מאחר ובודאי יכול להתפלל מעומק הלב על חסרון הגשמים, ולאחר ששכנע אותו עמד והתפלל, וראה זה פלא שבעודו בתפילה שהתפלל מעומק הלב בדמעות התחיל לרדת גשם חזק, והוכיח לו שכל יהודי שיתפלל מעומק הלב תפילתו תתקבל.

מוסר השכל:

עלה בידנו כי תפילות במקום קורבנות הסוד בזה הוא שעיקר מהות התפילה אינו אלא כאשר מרגיש האדם בקרבו הכנעה ושברון לב על כשלונותיו כי רק לב ונשבר ונדכא אלוקים לא תבזה, אולם כאשר האדם עומד לתפילה בתחושה שעושה טובה לקב"ה אין שום סיכוי שתתקבל תפילתו, ולכן חלק מהכנת האדם לתפילה להתבונן לפני מי עומד ומה רוצה לבקש ובאיזה זכות בא לבקש ובזה תפילתו תתקבל. ויש להוסיף ולומר כרמז שהמכוון בקרבן והתפילה הוא הקרבת האנכיות של האדם בכדי לעשות רצון השי"ת, והוא המכוון במה שאמרה התורה אדם כי יקריב מכם היינו מעצמו והכונה מהתאוות ומהרצונות שלו למען לעשות רצון השי"ת והיינו מן הבהמה היינו מהבהמיות שלו וכן מן הבקר היינו לקום בבוקר ולהקריב מהשינה בכדי לעשות רצון השי"ת ואז עולה הכל לריח ניחוח לפני השי"ת.
הרב מלכא פרשת השבוע ויקרא

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד