מלחמת עולם

מה שקורה היום בתוך 'דגל' מזכיר מלחמות עקובות מדם שהתנהלו במפלגות אחרות, בין נתניהו לשרון, רבין ופרס, פורז ופריצקי, דרעי וישי, ואפשר למנות עוד רשימה ארוכה. ואם בעבר הכל עוד התנהל בחדרי חדרים, הרחק מעין הזרקורים והמיקרופונים, הרי שהפעם הכל גלוי וחשוף. לעיני כל. התיק הרפואי של רביץ שנחשף היום בעיתון 'בקהילה', הוא כלי נשק קטן במשחק הגדול.

הפעם מדובר במלחמת עולם. כל כלי הנשק הוצאו מהארסנלים. כל המפקדים הבכירים והזוטרים יצאו לחזית. כי הפעם המאבק הוא על כל הקופה. על השליטה. על מוקדי הכוח במפלגה. על ההנהגה.

האם יהיה זה אברהם רביץ, היו"ר הניצחי של המפלגה, שקיבל את המינוי מידיו של הגרא"מ שך זצ"ל, או של המזכ"ל הניצחי משה גפני, שאף הוא התמנה לתפקיד מידיו של הגרא"מ שך.

ואם בחיי חיותו של הגרא"מ שך, הכל היו כפופים למרותו הבלעדית והמוחלטת, הרי שלאחר הסתלקותו, התפצלו מוקדי הכוח בין ירושלים לבני-ברק. רביץ וגפני תפסו כל אחד עמדה. רביץ הירושלמי הסתפח לבני-ברק (הגראי"ל שטינמן), ואילו גפני הבני-ברקי הסתפח לירושלים (הגרי"ש אלישיב).

השתנו היוצרות


בעבר נחשב היה גפני לנציגו של הגרי"ש אלישיב, וכדי לצאת ידי חובה היה מגיע מידי מוצאי-שבת לביתו של הגראי"ל שטיינמן, רק כדי להשמיע ולדווח לו על המתרחש. ואילו רביץ היה במצב דומה - אבל הפוך.

עכשיו השתנו היוצרות. מהקצה אל הקצה. רביץ נשאר ירושלמי וגפני בני-ברקי.

רביץ החל לעשות את הדרך לרחוב חנן פעם אחר פעם. העמדה הפוליטית והציבורית הבכירה שתפס בזכות מינויו לסגן שר הרווחה (ולמעשה לשר הרווחה בפועל וכמעט שליט יחיד במשרד), היוו משקל נגד משמעותי מאוד לקירבה היתרה לה זכה גפני בשנים האחרונות.

גפני התחיל יותר להסתובב בבני ברק, לאחר שבירושלים לא היה לו הרבה מה למכור, חוץ מתככנות פוליטית. כך הצליח לפלג בין 'דגל' ל'אגודה', לעשות כל מאמץ, וללא הצלחה, להוציא את המפלגה למדבר האופוזיציה - העיקר לסלק את רביץ מעמדת הכוח שתפס.

כשהדבר לא צלח בידו, ניסה אף הוא לתפוס עמדת כוח, כיו"ר ועדה בכנסת, אך גם כאן נכשל.

הוא מהאו"ם


בעוד רביץ מביע עמדה בכל נושא שעולה לסדר היום הציבורי - הפנים-מפלגתי, נשאר גפני לשבת על הגדר. הוא מהאו"ם. הפחד אפף אותו על כל צעד וצעד. בדרך זו ניסה להיות טוב עם כולם, אך בסוף יצא מסוכסך עם כולם. "לא יתכן שבשום נושא אין לו דיעה. הוא מתחמק. אין לו תשובות ברורות", טענו עסקני השטח בערים השונות.

הביקורת לא איחרה לבוא. היא גם יצאה החוצה, ונשמעה היטב בוועידת 'דגל' בזכרון יעקב. הליכתו של גפני אל האדמו"ר מגור, למרות שליצמן כבר ירד מדרישתו האולטמטיבית ל'בקשת סליחה', נתנה סיבה נוספת לביקורת הנוקבת שספג גפני מכל עבר.

ורביץ ניצל זאת עד תום.

את המשפט הבא, שנכתב כאן רק לא מזמן, קראו ב'דגל' פעם אחר פעם.

גפני, אמרו בכירים ממחנה רביץ, היה מוכן לשכב על הריצפה הקרה בפתח השטיבל של גור במשך יום שלם, גם אם כולם ידרכו וירמסו אותו הוא לא יזוז משם (אם ליצמן היה דורש זאת), העיקר שמקומו בכנסת יהיה מובטח. אבל רביץ לא מוכן לסבול ולספוג את מסר ה'אחדות' המזוייף שגפני מנפנף בו כל הזמן. פשוט נמאס לו הביזיון המתמשך הזה.

והפיצוץ הפומבי היה בלתי נמנע.

רביץ לא היה מוכן לקבל את הצעדים החד-צדדים של גפני, שנעשו ללא כל תיאום מוקדם עמו. הוא החליט שלא לתת לו יותר לשחק 'סולו' ויהי מה.

מצג שווא


כפי שכבר ציינו בעבר, פעל גפני כל העת, הן בשטח והן בהצהרות, בקו של 'אחדות', תוך שהוא מציין באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, כי זו דעתם של גדולי התורה. אלא שלטענת גורמים בכירים ב'דגל', היה זה מצג שווא והכל נועד רק כדי לשמר את כסאו. "הוא לא מוכן להתנדנד אפילו לשניה אחת", הם אמרו. "אבל בהתנהגותו ובמעשיו הוא מזיק למפלגה אפילו יותר מליצמן".

רביץ החליט לקחת את המושכות לידיו. זה בא לידי ביטוי בולט בוועידת 'דגל', ובנאום המפורסם שלא ישכח במהרה, נאום ה'נהרא נהרא ופשטיה'. רביץ התעורר לתחיה (התיק הרפואי שחשף היום הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין גם אימת זאת), ונתן לאנשי 'אגודה' מנה כפולה ומכופלת על כל תעלוליו של ליצמן ודרישות ה'סליחה'.

לגפני, שעיניו יצאו מחוריהן לנוכח מחיאות הכפיים הסוערות להן זכה עמיתו-יריבו, לא נותר אלא להציג גירסה משלו ל'נהרא נהרא'. אבל זה היה חיוור ועלוב לעומת הצגת השנה של רביץ.

ולא רק בוועידה. בעיקר נקט רביץ בקו התקיף בדיונים מול 'אגודה'. הוא יודע שאנשי השטח במפלגה אוהבים לשמוע קו תקיף ונחרץ בכל מה שנוגע ל'אגודה'. רביץ דרש ובתוקף: שיוויון או שהולכים בנפרד.

ב'אגודה' כבר התחילו לקלוט את המסרים הללו, אך לטענת אנשי רביץ, המשיך גפני בקו ה'אחדות', ואף ניהל מגעים מאחורי גבו עם אנשי ה'אגודה', העיקר להגיע לפשרה. גם במחיר ויתור על השיוויוניות. בכך, טענו אנשיו של רביץ, חיבל גפני בקו התקיף שהוא מוביל, וזה מה שהוביל לכך, שב'אגודה' המשיכו להתעקש על 60-40.

ואז החליט רביץ לחנך את גפני.

המקום השישי


לפתע החלו לצוץ מאי-שם ידיעות על הצעות שונות ומשונות שמציע רביץ כדי להגיע לעמק השווה על הוויכוח שאינו נגמר – המקום השישי. הידיעה המעניינת ביותר שזכתה לפרסום, היתה הצעתו של רביץ, כי הוא מוכן לוותר על המקום השישי, אם 'אגודה' יוותרו על ההסכם שמועמד שלהם יתמודד בבחירות הבאות על ראשות עיריית ירושלים.

כמה ציפורים במכה אחת השיג רביץ, ובעיקר ניסה וגם הצליח לקבל את התמיכה הירושלמית למהלך המבריק, שהותיר את גפני פעור-פה.

גפני שיודע לשחק אותה כועס ועצבני, היה הפעם באמת כעוס ונרגז. כל אלו ששמעו אותו מאז שהידיעה יצאה לחלל האוויר, שמעו גפני אחר. כזה שיוצא מן הכלים.

ואז לפתע החלו לצוץ ידיעות על בריאותו של רביץ. מי דאג להפיץ אותם, עדיין לא ברור, אך המטרה היתה ברורה לחלוטין. להציג את רביץ כחולה ולא מתפקד, כך שהגיעו הזמן שיפנה את מקומו.

רביץ לא שתק. הוא השיב מלחמה שערה, חשף את תיקו הרפואי והודיע קבל עם ועולם: אותי יוציאו מהכנסת רק על אלונקה. אני נשאר בפנים. יחד עם גפני. כל עוד הוא בכנסת, גם אני.

הפתגם השגור על פיו של רביץ, כבר הפך לאימרת כנף במפלגה. בתורה כתוב: 'בגפו יבוא, בגפו יצא'. נכנסנו שניים, ושניים נצא. או שנשאר. אבל בגפי (נוטריקון; בלי גפני) לא אצא.

עכשיו כבר ברור, ששניהם ישארו, אבל ממלחמת העולם הזו, שניהם יוצאים פגועים. חבולים ומרוטי נוצות.

אבל העיקר לא חסר מן הספר. הכסא בכנסת מובטח. לשניהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!