י"ד סיון התשפ"ד
20.06.2024

תנועת המחאה הליטאית

אחדות שכולה פילוג • מטה כבוד התורה, עובר מירושלים לבני ברק, במלחמה על כבוד ראש הישיבה • 24 שנים אחרי: האם היסטוריית התמיכה הליטאית בש"ס חוזרת? • טורו של אבי בלום

תנועת המחאה הליטאית



"מה' יצא הדבר", התבטא מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, פעמיים, בתוך שבוע. בפעם האחת – הראשונה - כשהשליח מבית פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב, הודיע על הצבתו של מנחם כרמל במקום השלישי מטעמה של דגל התורה.

הגראי"ל כדרכו, לא הלך סחור סחור ושאל שאלה אחת פשוטה: "הוא (מרן הגרי"ש – א.ב.) כבר החליט או לא?". מששמע כי הפסק ניתן, ענה: "זה לא על דעתי. מה' יצא הדבר". אם תרצו, הרי לפניכם משפט ענוותני, של מי שמשים עצמו כ'הר סיני', גם אם בכך הוא מאפשר לכפות הר כרמל, כגיגית.

בפעם השנייה - חמישה ימים אחרי, בסיטואציה כמעט זהה, נתקבלה בחזו"א 5 ההודעה, כי כ"ק מרן האדמו"ר מגור, החליט להותיר את ליצמן במיקומו הראשון ברשימה, ולא לקיים את מצוות הרוטציה בת שתי הקדנציות שהונהגה בסיעה המרכזית משכבר הימים. "מה' יצא הדבר", חזר הגראי"ל על המשפט, באותה מורת רוח, ניכרת לעין.

אחרי המבול, מתחילה הסערה האמיתית. כמו תמיד, נמצאים החזאים שמתאימים את 'תחזיתם' המאוחרת, למציאות המוקדמת. בסביבתו של יו"ר דגל התורה הרב אברהם רביץ, יודעים לספר על שיחת טלפון שהתקיימה ביום רביעי האחרון, לאחר שיצא ממעונו של ראש הישיבה.

הדרך מירושלים לבני ברק, עברה על היו"ר במחשבת פילוג. אך ביוצאו מהבית הבני-ברקי הצנוע, הבין ש'אין לו מנדט'. לא במובן האישי של המילה, אלא בפן התנועתי.

זקן השבט הרים טלפון לידידיו בצמרת התנועה, שאחרי פרישתו צצים כפטריות אחר הגשם, והבהיר, כי דברים שראה מכאן – מבני ברק, לא רואים משם – מירושלים. "להערכתי, לא נוכל ללכת לבד", הוא אומר (היום) שאמר (אז).

גם נושא הדגל, מזכ"ל התנועה מוישה גפני, מדבר על רעיון הפילוג ביום שאחרי, כאילו היה 'מחשבת פיגול'. "ידעתי שנלך ביחד. זו הייתה בעיקר טקטיקה", הוא אמר השבוע. אם זוהי טקטיקה, מהי אסטרטגיה.

טיפסו על 'עץ'

הן אמת, הדבר הקל ביותר הוא, להסביר כיום כי הכתובת הייתה על הקיר. שמלכתחילה איש לא חשב שהמריבה המשפחתית הזאת, תוביל לנתינת גט כריתות.

זה קל לפוליטיקאים מדגל שטיפסו על ה'עץ' הגבוה ביותר בשכונה, כמו גם לאלו משלומי אמונים, שבמו ידיהם, הציבו לדגלאים 'סולם גנבים' לטיפוס. זה קל שבעתיים לכותב השורות שבעיצומה של סערה, לפני שבועיים, העריך (בית ספר לפוליטיקה, תחת הכותרת המשקפת 'הכל דיבורים'), כי ההר לא יוליד אפילו עכבר. "מה שהיה הוא שיהיה", נכתב כאן ואף הוסבר כיצד: "בסוף תימצא הנוסחה, וברגע האחרון, יגיעו כולם לפקיד הבחירות בנשימה ורשימה אחת. נכון. יגררו רגליים, יגרדו איכשהו את המנדט החמישי. יריבו ויתפשרו על התפקיד הראשון. לא יותר, אך גם לא פחות".

אבל עם כל הכבוד לתחזית שהתגשמה - ולא שהיה זה מסובך מידי - הרי שבכל הנוגע לרצינות כוונותיו של בעל ה'אילת השחר', אי אפשר להסתפק בלימוד בקיאותי, המסתמך על מבחן התוצאה גרידא. כאן, דרך הלימוד הישיבתית העיונית, עדיין שולטת. כשמתבוננים על כל רוחב היריעה, אי אפשר להימנע מהמסקנה, כי לראש הישיבה הייתה כוונה אמיתית ללכת עד הסוף. להגיע למצב של 'אנחנו כאן, הם שם'. ל'אנחנו' בעת הזאת, נחשבו בעיניו כל אלו שאינם נמנים על הסיעה המרכזית.

מבחינת פוליטיקאיה של דגל התורה, התהפכו היוצרות. בכל מערכת בחירות, הם היו הקטליזטור שהניע את עגלת ההליכה הנפרדת - כטקטיקה, בעוד גדולי ישראל, ממניעים אידיאולוגיים, עוצרים את הגלגל. הפעם, בבית ההשקפתי בבני ברק דיברו על הליכה נפרדת כאידיאולוגיה, בה בעת שהפוליטיקאים ראו זאת ככלי טקטי לשיפור עמדות.

הנחרצות שבמיצוי אופציית ההליכה הנפרדת נסמכה על שתי רגליים: האחת, חורבן הבית בירושלים בבחירות המוניציפליות, שהגראי"ל לא השלים עימו וראה בכך חילול ה', במלוא מובן המשמעות. השנייה, סוגיית החינוך העצמאי. מבחינתו של מי שהמפעל מונח על כתפיו, מדובר בערך הראשון במעלה, על כך כבר דובר ומן הסתם עוד ידובר.

בשלב זה, בדגל התורה השאיפה הייתה למצות כל אופציה, גם במחיר של הליכה נפרדת, ללא שלומי אמונים.

לצורך כך נעשה הפילוח של נתוני הבחירות המקומיות. למטרה זו נערך הסקר של 'מאגר מוחות', שהוליד נתון מפתיע של זכייה בארבעה מנדטים, אם וכאשר. במאמר המוסגר, עיון לאחר מעשה בנתוני הסקר המקצועי, מגלה שבניגוד למשפטו של 'המלומד בסקרים' שימון פרס, כי סקרים – כמו בושם – ניתן רק להריח ולא לטעום, הרי שבסקר דנן, גם הריח לא משהו.

קחו לדוגמא את העיר אלעד, בה יחסי הכוחות בין דגל לאגודה שווים. ואילו אליבא דאותו סקר שנערך בקרב מצביעי יהדות התורה, היחס הינו של 38-2 לטובת דגל, כאשר השאר – 60 אחוזים, נמנעו מלהצהיר כי יתמכו באחת מהמפלגות במקרה של פילוג. אין המדובר במקום היחיד בו הנתון הבלתי מקצועי בולט לעין. ואם ישאל הקורא, הכיצד אם כן הונח הסקר לפניהם של מרנן ורבנן, יהיה מה שיזכיר לו את הנתונים שהושמו על שולחן המנתחים התורני, ערב הבחירות האחרונות בביתר. הפער בין הנתונים שהוצגו, לבין התוצאה שהושגה, ידוע ומפורסם.

אבל הפעם, כך דומה, הייתה הערכה ברורה ומפוכחת, כי עם מאמץ ניכר מבית, ועם תמיכה, גם אם בשתיקה, מגורמים חסידיים מאוכזבים מחוץ, ניתן להגיע לשלושה. ברחוב חזו"א, הייתה עוצמת הפעילות בהתאם, כמו גם חריפות ההתבטאות.

מסורבי עלייה

בחציו הראשון של השבוע שעבר, מצאו עצמם שניים מבאי הבית הבני-ברקי, בכביש מס' 1 העולה לירושלים. לדרך הם יצאו בשליחותו האישית של ראש הישיבה, בנוגע לזהות המועמד השלישי מטעם דגל התורה. בחצי הדרך הגיעה הבשורה כי המטלה יכולה להידחות. "שום דבר לא דחוף. תבואו ביום רביעי", הועבר המסר מירושלים, והשניים סבו על מקומם. רק בערבו של יום, הבינו השלוחים, כי במידה והיו ממשיכים בנסיעה, ההתנגשות החזיתית במסר הנגדי שהתגלגל מירושלים לבני ברק, הייתה בלתי נמנעת.

באותו רגע, לא רק שהרוח יצאה מהמפרשים, אלא שהקברניט, כמעט ונטש את הספינה. עד לאותו מועד, הרצון היה להיפרד ללא תנאים. זו גם הייתה האופציה שהעלה מזכ"ל דגל התורה מוישה גפני, בעת שאירח בביתו את מזכ"ל אגודת ישראל חנוך זייברט. "בוא נלך בשיתוף פעולה, לבד", הוא הציע על דעת שולחיו בבני ברק ובירושלים, וגם הסביר: "ניפרד בלי מחלוקת, כל אחת מהתנועות תקרא לאנשיה לציית להוראות רבותיו". בניגוד לפילוג דתשמ"ט, הפעם, לא הייתה סוגיה חב"דית אידיאולוגית על הפרק. היפרדות שכזו, הייתה יכול להפוך לאחדות האמיתית. בלי רשימה משותפת שרק מגדילה מחלוקת. איש איש לדרכו. איש איש וקהלו. בכנסת, כמו (להבדיל) בבתי הכנסת.

כשהמארח העלה את הצעתו, ידע האורח שהיא אינה ריאלית עוד. "הרי אחרי הסיפור עם כרמל, אתם לא באמת יכולים ללכת לבד", אמר זייברט ובחדר נפלה שתיקה. "דגל התורה הזיקה לעצמה", הוא יאמר לאחר מכן. כוחה של התנועה הליטאית, בבואה להתמודד מול הסיעה המרכזית, היה באחדותה שלה, מול התנפצותה לרסיסים של אגודה. טיעון שהפך לבלתי רלוונטי בעליל.

במלחמה כמו במלחמה, כאשר הכוח הצבאי סופג אבדות כבדות, והניצחון שוב אינו תלוי רק בך, זה הזמן לתור נואשות אחר בנות ברית, בניסיון לצלוח את הקרב בכוחות משותפים. בשלב זה, נשמעו גם בבני ברק, אותן קולות שנשמעו בירושלים.

מרן הגרי"ש אלישיב, הבהיר לנושאים ונותנים מטעמה של דגל, כי יאפשר את ההיפרדות, רק אם יחברו לרשימה החדשה שלומי אמונים, ורצוי גם בעלזא. מאחורי הפסק, עמד החשש מחזרתם של ימי תשמ"ט הזכורים לרע, כאשר ההליכה הנפרדת הטבעית, תהפוך למלחמת ליטאים-חסידים מלאכותית.

בצוק העיתים, ולנוכח ההבנה כי 'פרשת כרמל' סותמת את הגולל על הליכה נפרדת, נפלה אותה הכרעה גם בבני ברק: ביום חמישי בבוקר, הגיע פרוש לבית ראש הישיבה ונתקבל בחמימות רבה יותר מח"כיה של דגל התורה. הוא הבהיר כי מבחינתו, יהיה קל יותר ללכת למהלך, אם בעלזא תצטרף ליוזמה.

הרצים יצאו דחופים, כאשר איש חסידות בעלזא המקורב לחזו"א 5, נשלח למשימה. הוא שטח את הבקשה לפני כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא. עם תשובה חיובית, הוא לא יצא.

בחסידות ששבעה מרורים, מדגל ואגודה גם יחד, עקבו בדריכות אחר המתרחש בתוככי דגל התורה, ומשהבינו, כי לאור 'פרשת כרמל' הפור נפל, חתמו על הסכם שילובם באגודה. הבעלזאים, עשו זאת בחוכמה. מתוך בחירה, רגע לפני, שלא תהיה להם ברירה.

לא הולך לכותל

"אתה המארח והינך מאחר?", שאל חנוך זייברט את מאיר פרוש שנכנס באיחור אופנתי לישיבת ועדת השמונה, שהתקיימה במוצאי השבת בבניין ברחוב פרס. "מה לעשות, הלכתי להתייעץ עם האדמו"רים. ולא עם הכותל", השיב פרוש בשנינות למזכ"ל הגוראי, שבכינוסים פנימיים שתוכנם הודלף במכוון בראש כל חוצות, ציטט ממשנת זקן עסקני אגודת ישראל האב הרב מנחם פרוש: "הרב'ה שלי הוא הכותל".

לעיתים, גם אם לא רבות מידי, האמת היא עם שני הצדדים. ליצמן ופרוש הישירו מבט זה לזה בדיוני וועדת השמונה. פרוש ידע לספר עד כמה נפולות פניו של ליצמן. בעוד זה האחרון העניק דיאגנוזה זהה לפניו של פרוש. איש מהם לא טעה.

כמו במלחמה האמיתית באוגדת עזה, כך בקרב הפוליטי באגודה. הניצחון, נמדד בהיבחן תנאי הפתיחה והיעדים שהוצבו, אל מול התוצאה.

צריך לזכור שבימי הבחירות לירושלים, דיברו בסיעה המרכזית על ריסוקו של פרוש. לא פחות, אפילו יותר. אבל הימים חלפו, ואין סתגלן ומנתח טוב יותר מנציגה הפוליטי של הסיעה המרכזית. לא לחינם הוא נמצא כדאי, להפר בגינו את הוראת הרוטציה בת שתי הקדנציות.

ליצמן קרא את המפה נכוחה למן הרגע הראשון. לפני כולם וטוב יותר מכולם. הוא הבין, כי אם יתחיל לדבר על הרחקתו של פרוש, ידברו על מעמדו שלו. אם מקומה של שלומי אמונים יידון, גם הדיון על מקומה ומיקומה של הסיעה המרכזית, לא ייפקד.

זו בדיוק הסיבה, שכבר לפני חודש, הוא הציב את המטרה: צילום מצב. באכסניה זו, צוטט בשמו, כי מה שהיה בירושלים, לא יהיה בכנסת. הוסבר, שישנו הבדל בין הסוגיה האישית בירושלים, לבין העניין הסיעתי בכנסת, שם יישמר מעמדה של שלומי אמונים, גם אם פרוש בראשה. אומנם בחסידות גור שברו השנה את מסורת הלחנת הניגונים החדשים לימים הנוראים, אך בהוראת היתר מיוחדת נשמעו הזמירות החדשות מפיו של ליצמן, במינון ובזמן הנכון.

בקרב מאסף מרשים, הוא שיפר נתונים, צעד אחר צעד. את החיבוק הראשוני הוא העניק לפרוש אישית. לפני שבועיים תיארנו כיצד משתוקק פרוש לכך שליצמן רק יבעט בו. במקום זאת הוא חיבק אותו 'חיבוק יענק'ל'.

פרוש ביקש 'היתר מאה אדמו"רים' להינתקות מאגודה. היו כאלו, ביניהם שלושה מחברי מועצת גדולי התורה, שהעניקו לו זאת עוד לפני שנתבקשו. אבל כשאתה מתבסס על חסידויות קטנות, אין די בכך. יש צורך בתמיכה מקיר לקיר במהלך שכזה.

ליצמן, בטקטיקה נבונה, דאג שהיתר שכזה לא יינתן. "אם ליצמן לא זורק אותנו, על מה נעזוב את אגודה?", נשאל פרוש על ידי כמה מהאדמו"רים. ליצמן דאג שלא תהייה לו תשובה.
מזל - באדיבות אנשי דגל - לא היה חסר לו. בנקודת המוצא, אגודה הייתה מרוסקת ודגל מאוחדת. בקו הגמר, השתנתה התמונה. לא התהפכו היוצרות, אבל דגל נחלקה לשניים, ובאגודה ישבו החברים סביב שולחן אחד.

אפילו הצלם שוקי לרר הוזמן לכבוד המאורע של כינוס ועדת השמונה. עד היום התרגלנו לכך שמזמינים צלם לחתונות. לראשונה חזינו בצלם, המוזמן למעמד של טרום גירושין.

שיהיה ברור. מצבה של הסיעה המרכזית לא טוב, אך הוא לא היה יכול להיות טוב יותר. נשמע כמו תרתי דסתרי, אבל זו בדיוק המציאות. מדובר במצב בלתי נתפס, שגרוע ממנו לא יכול להיות. על הפרק עמדה אופציה של היוותרותה כמעט מחוץ למחנה. דובר, ולא מתחת לשולחן, על חבירתן של בעלזא ושלומי אמונים כנגדה. מצד שני, בנתונים שנוצרו, לא ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר. ליצמן השיג את המירב. הוא הציג עצמו היטב כמי שמשמר את האחדות. טען בלהט בזכות השלום, גם אם לצופה מהצד זה נראה כאותו בן זוג שזועק 'שלום', על מנת שלא לאבד את חלקו בדירה, באותו הסכם גירושין.

מותב תלתא

אין מנצח. מפסידים יש לרוב. פרוש, שעד לרגע האחרון הרהר בהליכה המשותפת עם דגל. ליתר דיוק, גם ברגע האחרון. באותם רגעים בהם ישב סביב שולחן אחד עם גפני וזייברט לסגירת הרשימה, ניהלו גורמים מטעמו מגעים מול דגל התורה. הם עשו זאת ליתר ביטחון. כמלומדי ניסיון ירושלמי, ברשימות דמה של הרגע האחרון.

באותם רגעים בהם בשורת השלום עברה כאש בשדה קוצים, כמעט ונחתם מכתב של שלושה חברים במועצת גדולי התורה של אגודה, בו הם מורים לפרוש, לפרוש (בחולם) מהתנועה שיסודה בקטוביץ ולחבור לתנועה שיסודה ברחוב ראב"ד. לפרוש זה לא הספיק. אין די בהכרעה של 'מותב תלתא', עבור מי שמתרוצץ מטיש לטיש. ומה עוד, שבאותו שלב גם דגל התורה, כבר נסוגה לאחור.

הוא חתם על הסכם, בו הוא מתחייב לפנות את מקומו ברוטציה בכל מקרה. אם לא ייכנס הח"כ במקום השישי – יפנה את מקומו עבור ישראל אייכלר מבעלזא. ואם ייכנס השישי – יתפטר לטובת השביעי, מנחם כרמל מדגל התורה. יתפטר מתי? באמצע הקדנציה. כבר למדנו, שאמצע הקדנציה, הוא בדרך כלל סופה. תשאלו את יענק'ל כהן.

ההבנה הזאת, אינה פרי המגעים שהתנהלו לאחרונה. היא ניתנה מטעמו של פרוש כבר בשלהי הבחירות בירושלים. היה זה כאשר ישראל אייכלר, מרדכי ובר וראובן ברייש הגיעו אליו ושטחו את מצוקתם: "ליצמן מבהיר כי הוא אינו מחויב לנו בכנסת, לאור תמיכתנו בך", הם אמרו. פרוש קלט שהוא נדחק לפינה. יממה לפני, פנה אליו גורם בכיר בארגוני ההצלה, והתלונן כי תמיכתו בפרוש, סגרה בפניו את דלתו של ליצמן שהייתה פתוחה תמיד.

פרוש הבין, כי הוא עומד למבחן. אם עד עתה היה מחויב רק לקהלו בשלומי אמונים, משימת תמרון שאינה פשוטה לכשעצמה, הרי שמעתה, ייבחן מעמדו גם על פי גורלם של אלו שתמכו בו, מחוץ למחנהו הטבעי.

לא באותו מעמד, אלא בסמיכות לו, העביר פרוש ישירות את המסר: "אני אישית ערב לכך שבעלזא לא תקופח". הבטיח אז, ועמד במילתו היום. "נוצר מצב" – אומר בכיר בשלומי אמונים בחיוך – "שלאדמו"ר מבעלזא, ישנם לפתע שלושה נציגים ברשימה: אייכלר, מוזס ופרוש".

לא מחייכים שם הרבה, בשלומי אמונים. גם פרוש יודע שהוא לא יוצא טוב מהסיפור. אנשיו רותחים. לא מתכוונים לסייע וחלקם גם לא להצביע. "איזו חוסר רגישות זו, לשים בראש הרשימה את שולי השוליים?", שואל בכיר בשלומי אמונים. מדוע אתה מתבטא כך שאלנו, ונענינו: "הרי בהמודיע היה כתוב, שמי שתמכו בברקת, אלו שולי השוליים...".

מבחינת שלומי אמונים, את החשבון הם יסגרו אחרי הבחירות, בקרב על התפקיד הראשון: "הרי השותף היחיד של ליצמן ברשימה, הוא לייזרזון שמוצב במקום התשיעי", מסכמים בשלומי אמונים. שמענו, אך לא שכחנו, שזמירות דומות הושמעו גם בנוגע להרכב הרשימה. התוצאה ידועה.

גם דגל התורה, יוצאת חבולה. עם יד על הלב, גפני מודה שנכשל חלקית. הוא דרש חמישים-חמישים, וקיבל שוויון רק בעשירייה הראשונה, כאשר כרמל מוצב במקום השביעי ומיד לאחריו גוטרמן בשמיני. המזכ"ל מדבר על כך, שלטווח הארוך נשברה נוסחת ה-60-40. הנה ההסבר: בעתיד, כאשר יהדות התורה תגדל לשמונה, דגל תקבע את מעמדה כשוות כוחות. לטווח הארוך, מי יודע. לטווח הקצר, הוא ספג פגיעה ישירה.

יש לו לפחות במה להתגדר. בעובדה שלראשונה מעמדה של הסיעה המרכזית כראשונה בין (לא) שווים, אינו מובטח עוד כבעלת התפקיד הראשון. מצד שני, כשאתה יוצא למערכה עם יעדים של מלחמת עולם, וחוזר עם הישגי מלחמת לבנון השנייה, ידך על התחתונה.

תותחי ליצמן

וישנו ליצמן. עבורו, זה לא היה פשוט, לשבת מול ועדת השמונה ולהאזין להצעתו של יהושע פולק שיתחייב, כי בענייני ועדת הכספים יתייעץ, עם כל גדולי ישראל. בשורה התחתונה, גם התחייבות תיאורטית שכזאת לא הועילה. אך עצם העלאת ההצעה, מדברת בעד עצמה.

אבל הוא כבר הוכיח שגם בנתונים הקשים ביותר, בכוחו לשנות את המשחק. גם כעת הוא מבהיר, כי גפני, לא יהיה יו"ר ועדת הכספים. במידת הצורך, תעלה הסיעה המרכזית את ההצעה (שנדחתה) להימנע מקבלת תפקידי מפתח ולהתמקד בהצלת עולם התורה. במידת הדחק, יתבקש נתניהו לכבד את שטר הפירעון שנתן, בעת שליצמן טירפד את הקמת ממשלת לבני. דא עקא, ולאור אירועי הימים האחרונים, לא בטוח שביבי יהיה הכתובת. גם אם יהיה, בטוח שאי אפשר לסמוך על מילתו.

כמו אותו חייל שנשר מקורס טיס והתנדב לצוות תותחי נ.מ. (נגד מטוסים) באומרו: "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס", כך גם ליצמן. ככל שזה תלוי בו, אם הוא לא יהיה יו"ר ועדת הכספים, גם גפני לא יהיה. וזה תלוי בו. לכל הפחות 'גם בו', כבר למדנו.

ההשוואה בינו לבין יריביו כמו מתבקשת. בעוד שהם מילאו פיהם מים, ליצמן דיבר, כאילו אינו שונה יום מיומיים. גם בשעה שהכל דיברו על לכתו (הוא עצמו, ידע זה מכבר שהוא נשאר, אם כי התנה זאת בכך שהרשימה תהייה "מאוחדת", ולא בכדי), ליצמן לא התבצר. לא שתק. אולי בגלל שבביתו, בניגוד לבתי יריביו, ההוראות שקיבל מרבו, היו ברורות. כמו תמיד.

ביום חמישי האחרון, בעת שהכל התרוצצו עד כלות הנשימה והרשימה, ליצמן מצא את הזמן לארח. הוא הגיע לבית המדרש הגדול בגור, וניצב בגלריה המשקיפה על הקודש פנימה. נוכח כרבבת החסידים השותקת ומאזינה לברכת האדמו"ר "שעשה ניסים... בימים ההם בזמן הזה".

לרגע, שקט מופתי. דיממת מעמד הר סיני בזעיר אנפין. רק ברכת הרב'ה נשמעת. במשנהו, קריאת ה'אומיין' של אלפי החסידים קורעת את הדממה. צריך להיות במקום כדי להבין את העוצמה.

כעשרים אלף עיניים, הבולעות בשקיקה כל פרט, למן הרגע הראשון בו בנש"ק הרה"צ רבי נחמיה, מגיש לרב'ה את נר השעווה, ועד לרגע האחרון בו מסתיים הניגון הגוראי ואלפי החסידים חולפים בסדר מופתי ובחרדת קודש, מול פני הרב'ה. מהנהנים בראשם לשלום, ועוזבים כשפניהם אליו.

בגלריה, לצידו של ליצמן נכחו אורחים נכבדים: מיכה ינון ראש מינהל התרבות במשרד התרבות. בניגוד לקונצרטים לחזנות שם הוא יושב ראשונה, הרי שכאן הוא נדחף כמו חסיד פולני מן השורה, חוויה תרבותית בפני עצמה. ניצב שם גם, אבירם דהרי ראש עיריית קריית גת המופגזת. ליצמן יכול ללמדו פרק ראוי, בשמירה על קור רוח, תחת אש.

מטה כבוד התורה

מעולם לא הייתה יהדות התורה מפולגת יותר, כמו אחרי האחדות שנכפתה על הצדדים השבוע. רפרוף קל בעיתון 'המודיע' של יום ג' האחרון מגלה, כי הדרדור ביחסים, מגיע עד המזבח למעלה. בידיעה המדווחת על מעמד 'מאורות הדף היומי' בעיר רחובות בראשות הגראי"ל שטיינמן, מושמט התואר 'ראש הישיבה', עליו הקפידו בעיתון החסידי, עוד לפני הביטאון הליטאי. אכן, כוחה של "אחדות".

צריך להאזין היטב לאלו בשלומי אמונים המבהירים, כי יצביעו ש"ס, כדי להבין שלמרבה הפרדוקס, המרוויחה הגדולה של "האיחוד האשכנזי", עשויה להיות התנועה הקדושה הספרדית. אבל מעל לכל, מאיים הקרחון הבני ברקי להטביע את הספינה כולה. "המהלך להליכה נפרדת לא נכשל. הכשילו אותו מתוך הבית", אומרים בבני ברק בכאב. על חברי הכנסת של דגל התורה שבאו לשאול בעצתו, אמר ראש הישיבה: "הם לא שומעים לי. בשביל מה הם באים?". המשמעות, מבחינתם של יושבי הספסלים בכולל פוניבז', ברורה.

הם עוד זוכרים, כיצד עברה מפה לאוזן הוראת מרן הסטייפלער זצוק"ל, רגע לפני ההליכה לקלפי בבחירות תשד"מ. הקול "אני ובני ביתי נצביע ש"ס", יכול ויהדהד עשרים וארבע שנים אחרי. הסיטואציה, כך נראה, עומדת לחזור על עצמה. "יש לי חשק להצביע ש"ס", אמר אחד מגדולי תומכי התורה, בעל מהלכים בבני ברק, לידידו שאינו נופל ממנו בבכירותו. "גם לי", השיב בן השיח, באותה נימת כאב.

"המצב הרצוי הינו שיהדות התורה תקבל ארבעה", אומר גורם אחר. האמירות נשמעות מוכרות. רק לפני חודשיים, שמענו אותן, בסיטואציה שונה ומפיהם של אחרים, שהקימו את "מטה כבוד התורה", בירושלים. מעיר הבירה, עבר המטה לעיר התורה והחסידות.

המרוויח הגדול, אם לא יחולו שינויים של הרגע האחרון – ומדובר בשינויים מרחיקי לכת שלא יתרחשו(!) כמו התפטרותו של כרמל מהרשימה לטובת גוטרמן (ליצמן, שומע ומחייך) – הוא אלי ישי. בכל הנושאים הקשורים לעולם התורה, הוא התבטל בפני מרן ראש הישיבה כתלמיד לפני רבו. לא בדלתיים סגורות, אלא קבל עם ועולם. כל זאת, בברכתו של נשיא מועצת החכמים מרן הגר"ע יוסף, שסמך ידיו על מהלכי התיאום.

כך היה בחוק טל, כשבבני ברק ישב הגראי"ל והזיל דמעות על ספר התהילים שבידיו, בעוד אלי ישי עמל על גיוס אצבעות הח"כים במליאה. הסיטואציה חזרה על עצמה בעונת קיצוץ מאתיים מיליוני השקלים בתקציב הישיבות. ישי הותקף בקריקטורות יתדיות, ובמקום לשבור את הכלים, הגיע לבית בחזו"א 5 והבהיר, כי הוא מתחייב אישית להעביר את רוע הגזירה. באותו שבוע אגב, נגנזה קריקטורה נוספת, פרי מכחולו של יוני גרשטיין, אחרי שראש הישיבה הביע מורת רוח גלויה מקווי המיתאר של ההתקפות, כמו גם האיורים.

התסריט חזר על עצמו רק לאחרונה, בהעברת 'חוק הישיבות הקטנות', הכל בתיאום מוחלט. כאילו היה יו"ר ש"ס שליח משותף, שבסוגיית עולם התורה מקבל הוראות הפעלה זהות, ברחוב חזו"א וברחוב הקבלן.

כעת, הוא עשוי לגרוף כמה זוזים מקופת המנדטים האשכנזית. על השאלה האם יהיה זה בעקבות 'מטה עולם התורה' שהוקם בש"ס, או בזכות 'מטה כבוד התורה' שיוקם בבני ברק, ניתן רק להשיב, כלשונו של ראש הישיבה, ובשינוי מתבקש בין עבר לעתיד: מה' ייצא הדבר.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 73 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד