דרוש פיתרון לעייפות ליל שבת • טורו של ידידיה מאיר

1.

מהי הדרך היעילה ביותר לגרום לאדם הסובל מנדודי שינה להירדם סופסוף? לספור כבשים? לקחת כדור שינה? ייתכן, אבל הבדיקות והניסויים שלי בשנים האחרונות העלו שהדרך המהירה בעולם לגרום לאדם מבוגר להירדם זה לתת לו להרדים ילד.

השעה שמונה וחצי בערב, אני חוזר מערבית, והילד בן הארבע? בקושי בשחרית. נכון, הוא כבר בפיג'מה, מקולח מכל החול והקטשופ שצבר במהלך היום, ומסכים בשמחה להיכנס למיטה, אלא שהוא רואה אותה כעוד מתקן פעילות ואטרקציות. מה לו קרוסלה, מה לו כרית. ויש לו עוד כל כך הרבה מה לעשות, כל כך הרבה סיפורים לבקש, כל כך הרבה בקבוקים לשתות. ואני, שבאמת יש לי אינסוף מטלות להערב, נכנס לחדר לכמה דקות, מתוך כוונה לבצע את המשימה הפשוטה תוך דקות ולשוב לעמל לילי. אבל שמיכת הפוך שלו כל כך רכה, והכול מסביב כל כך שקט ונעים ורגוע, והתמונות על הקיר כל כך פסטורליות... חמש דקות אחר כך הילד מגיע לאימא ומודיע: הצלחתי, אבא נרדם.

רק בערב אחד בשבוע תוצאות הניסוי הזה שונות לחלוטין. ההורים דווקא רוצים שהילד יישאר ערני, מאוד רוצים, אבל הוא, לא משנה מה, פשוט צונח. מתי זה קורה? בכל ליל שבת בימי שעון הקיץ. השעה שוב שמונה וחצי בערב, שוב חוזרים מערבית, אבל אבות רבים ברחבי העולם היהודי עושים בימים אלה קידוש, כשברקע על הספות ישנים שנת ישרים ילדים בבגדי שבת (לא אצלנו חלילה, מה פתאום, אנחנו מחליפים להם לפיג'מה).

אומרים שכאשר שרים "שלום עליכם" בשבתות הקיץ, שני המלאכים שמלווים את האדם מבית הכנסת לביתו מסתכלים על הילדים הישנים. המלאך הרע אומר: אם הם לא יעברו למניין מוקדם, כך יהא גם בשבת הבאה, והמלאך הטוב עונה בעל כורחו: אמן.

2.

כמה מוזר זה לגלות בגיל צעיר, שבעניין מסוים אתה איש מר"צ מובהק. במשך שנים, ממש מאז היותי ילד, הייתי מחסידיו הגדולים של שעון הקיץ. בוויכוחים המרים שבין ש"ס למר"צ על מועד תחילת שעון הקיץ, מצאתי את עצמי תמיד בצד של שולמית אלוני ויאיר צבן. כן, מה יש? לפעמים הם צודקים, השמאלנים האלה. טוב מאוד שהיום יימשך כמה שיותר שעות, שיהיה אור, שיהיה זמן לשחק אחרי בית הספר, ובגילאים בוגרים יותר: שיהיה זמן להתפלל מנחה במניין בלי לחץ מהשקיעה הכה מוקדמת. אבל אז הפכתי, ברוך השם, לאב לילדים, וגיליתי את האור. כלומר, את החושך.

לפתע הבנתי כמה אנחנו זקוקים לו שעה אחת קודם. לא ביום הכיפורים, זה הרי בסך הכול יום אחד בשנה, ובסך הכול שעה אחת. אני לא מבין למה דווקא הנושא הזה נמצא כבר שנים במוקד המחלוקת. הבעיה היא בעשרות לילות אחרים בשנה, עם זמני ההשכבה המאוחרת של הילדים שמסרבים להירדם בטרם יחשיך היום, ואז קמים בבוקר אחרי לילה קצר מדי, עם פרצוף של שולמית אלוני.

אבל עיקר הצרה הוא כאמור בשבתות הקיץ. אני באמת לא יודע מה גורם להם לקרוס ככה. האם זה משא ששת ימי המעשה, על כל היצירות והציורים שעכשיו מונחים מיותמים על שולחן השבת הריק? האם זה שיר הערש המלטף ששרנו עכשיו כל המשפחה ביחד ("הייתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה")? או שמא השלווה השבתית שירדה על העולם? הרי בביתנו נזכרים תמיד באותו יום חול שבו בשמונה בערב, עקב הפסקת חשמל, כבה האור, והמחשב, והמיקרו, וכל שאון החיים – ופתאום הילדים נרדמו תוך דקה.

מה שלא יהיה, הפתרון הנפוץ של קבלת שבת מוקדמת הוא בלתי ישים מבחינתי. קודם כל, כי הוא דורש משמעת עצמית של הסבא מקלם. איך אפשר לקבל שבת מוקדם כשאתה יודע שההלכה מאפשרת לך עוד שעה ארוכה של התארגנויות? הלוא גם אם אגור באיזה חור בקוטב הצפוני שבו נכנסת השבת באחת עשרה בלילה, אמצא את עצמי בדקה לאחת עשרה במקלחת, צועק לילד שיכבה מהר את הבוילר כי אוטוטו השבת נכנסת.

וחוץ מזה, יש את העניין הרגשי: לומר בנעימה חגיגית את "ויכולו" אחרי תפילת העמידה של ערבית, כשבחוץ אור יום? זה ממש עושה בלגן בנפש. בשבילי, זה כמו, כמו... להגיד את "ויכולו" כשבחוץ אור יום. מצטער, אין לי דימוי יותר טוב מהדבר עצמו.

חברים שרגילים להקדים את השבת אמרו לי שהכול בראש. אם תחליט שעכשיו שבת – תרגיש באמת שבת. ניסיתי, ופעם אחת הצלחתי איכשהו לעמוד בזמנים, ואפילו צלחתי את "ויכולו" המואר, אבל ברגע שיצאתי מבית הכנסת, אחרי איחולי "שבת שלום" עם הרבה כוונה לחבריי למניין המוקדם, נעצרה בכניסה לבית הכנסת מכונית וממנה ירד רב בית הכנסת. כמעט צעקתי עליו "שאבעס!".

3.

ועד שאמצא פתרון לשבתות הקיץ הפרטיות שלי, הנה סטארט-אפ גאוני הנוגע לשמירת השבת הציבורית של כל מדינת ישראל. זה רעיון כה נפלא שאלמלא הייתי מכיר כבר שנים את דעותיו של מי שהגה אותו, הייתי חושב שהוא היוסף-מוקיר-שבת של דורנו.

ובכן, תארו לעצמכם שראש עיר, כל ראש עיר (למעט אולי ביתר-עילית), היה מודיע יום אחד לתושביו שהחל מהשבת הקרובה הוא סוגר את אחד הרחובות המרכזיים והשוקקים של עירו לנסיעת כלי רכב. מעתה, לא תתאפשר נסיעה ברחוב הזה. מה הייתה התגובה? הפגנות, עצומות, קבוצות זעם בפייסבוק, העם דורש פיח בשבת. ואם אומר לכם שבעיר אחת, תל אביב שמה, הרעיון הזה של ראש העיר רון חולדאי התקבל בהבנה ואפילו בשמחה?

הנה, תקראו את התיאור המלבב מתוך עיתון 'הארץ' ביום ראשון שעבר: "ביום שישי בשש בערב הונחו המחסומים הכחולים על הכביש. שדרות רוטשילד נחסמו לתנועת כלי רכב ל-24 שעות, כמעט לכל אורכן. סתם ככה, למען השקט והשלווה. עיריית תל אביב הוציאה לדרך פיילוט שבמסגרתו תהפוך השדרה למדרחוב בכל סוף שבוע. בסוף הקיץ תחליט העירייה אם ואיך להמשיך את הפיילוט. בשבת הייתה השדרה שקטה, אחדים אפילו טענו ששקטה מדיי. ברחובות החוצים אותה אמנם המשיכה התנועה לזרום כרגיל, אבל מספיק היה להתרחק כמה מטרים מהצמתים כדי לא לשמוע את המכוניות. משפחות רבות צעדו לאורך השדרה עם ילדיהן, אימהות ואבות טיילו עם עגלות תינוק, תל אביבים שוטטו עם הכלב".

4.

הכתב אילן ליאור ממשיך ומראיין את השובתים החדשים ומביא עדויות מן השטח: "זה כיף, נורא נהניתי ללכת על הכביש ולא על המדרכה, כמו ביום כיפור", אומרת לו רינה, המתגוררת ברחוב סמוך. התל אביבי דביר אוברג מספר כי "היום בבוקר גיליתי שיש ציפורים בעיר, פעם ראשונה ששמעתי אותן בשדרה", וחברו אסף וייס מצטרף ואומר: "אפילו היונים הלכו באמצע הכביש". שבת היום לחולדאי.

לחלק מהתושבים יש תלונות. רביב ליפשיץ, למשל, תושב פלורנטין, שיצא לטיול בשדרה עם ארבעת הכלבים שלו, אומר כך: "הרחוב לא לגמרי סגור. זה רעיון נחמד, אבל לא הלכו איתו עד הסוף. אין רצף, אתה לא יכול באמת לטייל עם הכלבים על מדרחוב לאורך השדרה'".

צודק רביב, צודק. הייתי שמח לעזור לך ולקרוא לחולדאי לסגור עוד כמה רחובות בשבת, אבל הדבר הגרוע ביותר יהיה לבוא ולתמוך בך כדוס. פתאום הסיפור ייראה אחרת, כי כנראה שהכול אצלנו זה מיתוג. כשהדתיים רוצים שבת, זו כפייה. כשחולדאי רוצה "יום ירוק", זה קסום.

בשבת בשש בערב, בלי לחכות לשלושה כוכבים לצערי, הסירו הסדרנים שהוצבו לאורך הרחוב את המחסומים. "בתוך רגעים שבה התנועה לסדרה", נכתב ב'הארץ', "רעש המכוניות חזר, ופתאום, אחרי השקט הגדול, נדמה היה שהשדרה רועשת מאי פעם".

אוקי, אני רק חושש ששמירת השבת האופנתית הזאת תגרום לבעיות חדשות בעם היהודי. הרי עם הזמן העניין יהפוך למסורת, ואז, מה יעשו התל אביבים כשהכלבים שלהם יירדמו להם מוקדם, בשמונה בערב, על הספסל ברוטשילד, ברגע שתרד על הרחוב שלוות השבת?

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!