הציונות הדתית וגיוס החרדים • ומה באמת חשוב?

1.

אני חייב הרבה הכרת הטוב לרב דוד סתיו. בזכותו כמעט ולא הרגשתי השנה את צום י"ז בתמוז. ואל יהא זה קל בעיניכם: אני מאלה שממש מתקשים בתעניות. כמה ימים לפני הצום אני כבר מרגיש רע רק מאימת בואו, וברגע שהוא מסתיים, עוד לפני האבטיח הראשון, אני כבר מתחיל לספור את הזמן עד הצום הבא. צומופוב. אבל השנה, בי"ז בתמוז, קראתי על הבוקר את המאמר של הרב סתיו ב'ישראל היום' וכמעט שכחתי שאני רעב. באמת. ביום כיפור מי רוצה לאכול, ובי"ז בתמוז אחרי מאמר כזה – מי יכול לאכול?

הנה דוגמית ממה שבחר הרב לומר לקוראי החינמון הנפוץ בישראל: "האומנם רצתה התורה שחלק אחד מהציבור ימסור את נפשו למען העם והארץ, ואילו החלק האחר יהיה פטור? האם מצוות שחרור הארץ על ידי יהושע בן נון לא חלה גם על לומדי התורה? האם כשאמר משה לבני גד וראובן 'האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה', הוא חשב שיש לפטור בחורי ישיבה מחובה זאת? האם לא ראוי ללכת בדרכו של דוד המלך?"

חברי מועצת גדולי התורה קראו את העיתון עם שחר, ומיד אמרו "וואלה" וסגרו את ישיבות מיר ופוניבז' לאלתר. סתם, לא. זה מה שקרה באמת: הקורא הישראלי המצוי ברכבת של יום ראשון פשוט סינן לעצמו "איכס, הדוסים האלה" ועבר ביעף למדור הרכילות, לבדוק מי מדמויות ההוד בחברה הישראלית שכן נושאת בנטל יוצאת עכשיו עם מי, ומי כבר לא.

אבל רגע לפני, הרב סתיו הספיק לשתף את קוראיו בעוד עוול חרדי: "בלי תשומת לב ציבורית, ביוזמתם של חברי כנסת ממפלגות חרדיות, נחקק בקריאה טרומית חוק המחריג בתי כנסת וישיבות מחובת ההנגשה לנכים, בשונה ממוסדות ציבור אחרים. והתורה עומדת, מתבוננת וזועקת: עד מתי יישאו את שמי לשווא? מה היו אומרים הנביאים עמוס או ישעיהו על המחשבה שבית המדרש ומוסדות חינוך תורניים יזכו לפטור גורף מחובת הנגשה? האם לא היו מחברים על כך קינה?"

2.

כבר כמה ימים אני מנסה לאבחן מה כל כך ביאס אותי במאמר הזה. האם זו האכזבה האישית שלי מהרב סתיו מאיר הפנים ומפיץ התורה במדינת ישראל בכלל ובעירו בפרט (מי שלא ראה את הסרטון שרץ ברשת מהצגת הפורים תשע"א בקהילת קודש שוהם, לא ראה אהבת קהילה לרב), שפשוט מקבל פתאום את הנחות היסוד הכי חילוניות? הרי מי באמת לא נושא בנטל - מאות אלפי יהודים שלא מניחים תפילין ואוכלים טרפות בארץ ישראל, או צעירים חרדים שהתנתקו מכל הוויות העולם ובמשך שנים, הרבה יותר משלוש, ובלי טיול למזרח אחר כך, עוסקים בתורה במסירות? מי מכתיב ומי קובע מהו הנטל? (ואגב, ברור כמובן שמי שלא לומד ושיעמומו-אומנותו צריך לשרת. אבל בדיוק מאמרים פטרוניים כאלה יגרמו לו להסתגר ולהתקפד עוד יותר).

אבל מה בעצם כל כך מרגיז? הרי ברור שבניגוד לחרדים, הציונות הדתית, על רבניה, מחנכיה, קציניה, רופאיה ואנשי הייטקיה, מקדשת את השירות הצבאי ואת השילוב בחיי המדינה. כבר אסור לבן אדם לכתוב את דעתו? אז זהו, נדמה לי שמה שכל כך קומם היה, לפני הכל, הבמה שבה התפרסמו הטענות. הרב לא אמר את הדברים במסגרת דיון סוער בכנס רבנים במלון רמדה רנסנס תחת הכותרת "ספרא וסייפא בציונות הדתית בעידן של חנוך דאום בלי חולצה ב'מחוברים' – הילכו שניהם יחדיו?". שם רק אנחנו והמלצרים הערבים שומעים. המאמר נכתב, כאמור, בעיתון חילוני. ומתי? למחרת ההפגנה בתל אביב שתבעה את גיוסם הגורף של כל תלמידי הישיבות, בשיא תקופה שבה לומדי התורה הם הדבר הבזוי והדוחה ביותר בציבוריות הישראלית. והרב סתיו, ברגע כה דרמטי והיסטורי לעולם התורה, בא, ולמרבה הזוועה, מתייצב בצד מאוד מסוים. "עזבו את החרדים הפרזיטים האלה", הוא אומר לבועז נול או ליאיר לפיד, "הם גם לא מתגייסים, וגם פוגעים בנכים. בואו אלי. אני כמוכם".

האם לאחינו החילונים צריך להתקרב ולחבק בכל מחיר, ומאחינו החרדים צריך רק להתרחק ולהתנער? חבל, שמעתי שאומרים שאפילו לחרדי יש ניצוץ אלוקי קטן בתוך נשמתו.

3.

יש משהו ילדותי בעצם הפולמוס בין הכיפה השחורה לסרוגה. זה מעליב לשמוע חרדים מזלזלים ב'מזרוחניקים' טובים וצדיקים, וזה מייאש לראות סרוגים לועגים לחרדים שמנסים להסתגר בפני העולם המטורף הזה ולשמור על התורה בטהרתה. כאילו הרב קוק עצמו היה מכריע באופן חד משמעי בסוגיה הזו. כאילו הרב צבי יהודה, הרב ישראלי, הרב אליהו והרב שפירא לא התחבטו בה וכתבו דברים לא פשוטים כלל על סגירת הגמרא, גם כדי להצטרף למלחמת מצווה (החוברת של אבי דור הכיפות הסרוגות, הרב נריה, "בני הישיבות וגיוסם", היא ממש קריאת חובה להבנת העמדה הציונית-דתית המקורית בסוגיה).

ובהתנצחויות האלה בין המגזרים – כל צד שולף את קלפיו המובחרים, הקדושים, ומטיח אותם בזעם בחברו. עמנואל מורנו מול החזון אי"ש! רועי קליין מול הרב שך! איזה ויכוח מתסכל. כאילו אין מחיר כבד להשתלבות הציונית דתית. כאילו אין מחיר גם להסתגרות החרדית. כאילו מישהו מצא כבר את נוסחת הקסם לעבודת השם בימינו, שמבטיחה לו ולילדיו את השלמות בעולם הזה ובעולם הבא. די כבר לספור אחד לשני דתל"שים ושבאבניקים.

לפוליטיקאים, אגב, דווקא יש אינטרס בעימותים המתוקשרים האלה. בחידוד ההבדלים ותתי-ההבדלים בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי לש"ס ליהדות התורה. אז אוקיי, יריב גפני עם אורבך, וכצל'ה עם אטיאס יתקוטט. אבל הסיפור האמיתי הרי הרבה יותר עמוק, והוא קשור בזהות הבסיסית שלנו.

4.

אבל רגע, מי בכלל קבע שזה הנושא? שעכשיו הבעיה של המדינה שכולנו צריכים לדון בה ולכתוב עליה מאמרים מתלהמים היא בני הישיבות החרדים? אני אגיד לך, הרב סתיו, מי קבע: מי שקבע לפני חצי שנה שהבעיה של המדינה שכולנו צריכים לדון בה ולכתוב עליה מאמרים מתלהמים היא חיילים דתיים שיוצאים מהאולם, רחמנא ליצלן, בזמן שירת נשים. אז, דווקא, ידעתם היטב לאבחן שמדובר בהגזמה לא עניינית שיצאה מכל פרופורציה.

אופנות קיץ תקשורתיות מתחלפות כל עונה, ועליהום רודף עליהום. אפילו שלי יחימוביץ' ונפתלי בנט (האחרון שחשוד בחוסר נשיאה בנטל הקרבי) עלו השבוע על הזיוף השקוף הזה וסירבו להצטרף למקהלת ה'פראיירים'. היה להם אומץ לא לרקוד לפי החליל של ציפי לבני ודן חלוץ. אגב, ברור שעוד כמה שבועות כבר תחזור המקהלה התקשורתית לקומץ מרססי תג מחיר, תחליט שהם בעיית הדור, ותחפש דחוף רב שיכתוב מאמרי גינוי.

אסור להתבלבל מרוב טרנדים וספינים. הקרב האמיתי על פניה של המדינה יוכרע בזירת החינוך: חינוך לתורה, חסד, מידות טובות, רצינות, תמימות. אני בטוח שרבים מיושבי 'מאהל הפראיירים' יודו בעצמם שהזבל שילדיהם מולעטים בו מטריד אותם לא פחות משירות החרדים, שהפרחיות שמשתלטת על הדור הצעיר נראית גם להם בעיה קיומית.

וכשמדברים על חינוך, העדינות בעיניהם של ילדי גבעת האולפנה ושל ילדי גבעת שאול היא אותה עדינות. היא נובעת מכך שמחנכים אותם לחשוב על הקב"ה, ועל האחר, ועל התורה. הם לומדים בגן או בתלמוד התורה את אותם לימודי ליב"ה אמיתיים: על אברהם ושרה ועל האוהל שפתוח מארבעת צדדיו להכנסת אורחים, על רבי טרפון שמכבד את אימא שלו, על רבי עקיבא שהולך ללמוד תורה בגיל 40 כי אבנים שחקו מים, על המרגלית בבטן של הדג של יוסף מוקיר שבת (שממש לא אירגן הפגנות ברחבת מוזיאון תל אביב בשבת!), על החפץ חיים וסם החיים ששמו שמירת הלשון.

והאימהות שלהן דומעות מהתרגשות במסיבת הסיום בגבעת שמואל ובקריית ספר מאותו 'וזכני לגדל'. זה הרי האתוס, לא? להאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. מכאן אפשר להתווכח, אבל זו נקודת המוצא המשותפת. היא מתחילה בהר סיני, ובכל מי שרואה עצמו מחויב למה שקיבלנו שם. לכן הקשר הזה ממש לא ניתק פתאום בוויכוח כל שבע שנים על היתר המכירה, או השבוע על הגיוס, רק כי מופז צריך אג'נדה כדי שהמפלגה שלו תעבור את אחוז החסימה.

5.

בצהרי הצום הוזמנתי לאחד מאולפני הטלוויזיה, לדבר על גיוס החרדים כמובן. מולי שמו העורכים דתי-לאומי קרבי ומורעל, כנראה בציפייה לעימות. הם רק לא ידעו שבחדר האיפור, ברגע אחד, העימות יתמוסס. דקה לפני הכניסה לאולפן, המפיקה הציעה לנו בנימוס כוס מים. שנינו מיהרנו להשיב בשלילה מוחלטת ובחיוך נבוך, והמפיקה הצעירה התבלבלה. הרי בסך הכל הציעה לנו מים, אז למה הגבנו כאילו זה היה שרימפס?

ואז שנינו התחלנו לספר לה ביחד על שבירת הלוחות. אבל לשם כך היינו צריכים להזכיר לה בכלל איזה לוחות, ואיך משה עלה לשמיים, ומהו חטא העגל. היו לה הרבה שאלות, לבחורה האינטליגנטית בת העשרים וחמש, פאר מערכת החינוך של מדינת היהודים, ששומעת לראשונה בחייה על צום י"ז בתמוז לגמרי בטעות.

רגע לפני שהגענו לאפוסטומוס, קראו לנו לאולפן. נכנסנו מותשים וצמאים הישר אל המראיין ששתה לו מכוס גדולה דיאט-קולה עם לימון והתכונן לשידור עם דף ובו סידרת שאלות על החרדים האלה שלא תורמים למדינה. הרגשתי נלעג. מאיפה להתחיל בכלל?

אני ממש מקווה שלא מחכה לי עוד מאמר כזה ב'ישראל היום' בתשעה באב. תנו לצום בשקט. ולמרות שאני לא מבין שום דבר ב"חוק ההנגשה" ובתיקצובו, נדמה לי שלא עליו, אלא דווקא על הקרע הזה בין יראי השם, הנביאים עמוס וישעיהו היו מחברים קינה.

ובשיא הפולמוס, נכנסתי למסעדת "פיצהל'ה"

ובשיא הפולמוס, נכנסתי למסעדת "פיצהל'ה" בכניסה לשכונת הר נוף בירושלים וראיתי את ארבעת הבחורים האלה, עם כיפות שחורות, ציציות בחוץ, פאות, זקנים ומדי חיל האוויר יושבים ואוכלים. מה שהיה הכי מדהים, זה שאיש במסעדה החרדית כבר לא הסתכל עליהם בפליאה.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בשבועון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!