הכל לשם שמים? • ההיסטוריה של ארגוני 'הצלה'

שני יהודים טיילו להם ברחובות ניו יורק אי שם בסוף שנות ה-60, השניים השתייכו לקהילה האולטרה אורתודוקסית החסידית בויליאמסבורג, לשם הגיעו יהודים רבים לאחר השואה בכדי לשקם את ההריסות ולבנות חיים מחודשים.

במהלך הטיול, חש אחד מהם ברע והתמוטט באמצע הרחוב, "תזמינו אמבולנס!" צעק חברו בקול גדול ביידיש, מה שגרם לתושבי הרחוב להציץ מבעד לחלונותיהם, ולהבין שאכן מדובר במקרה חירום המצריך התקשרות למרכזיה, כי 911 (מספר החירום המרכז משטרה, כיבוי אש ואמבולנס) התחיל רק זמן קצר לפני כן ולא היה נפוץ עדיין, או יתכן שאף טרם הוכרז על כך. תפקידה של המרכזנית היה לחבר בין המתקשר למוקד האמבולנס האזורי, בכדי שהם ישגרו רכב - כזה ששימושו נהיה נפוץ רק כעשור לפני כן.

אך יעילותו של האמבולנס הייתה נמוכה מאוד, מכמה סיבות, במקור הוא היה מיועד לשמש מעין מונית מטעם בית החולים, שיביא לשם את הפציינט, אך לא היה מדובר עדיין על מתן טיפול במקום. הנהגים קיבלו גם משכורת זעומה ולא חשו אחריות יותר מידי, כך לדוגמה מספר רייאן קוברט בל, שבשנת 1935, הנהגים עדיין קיבלו רק 50 דולר לחודש, אותה משכורת שקיבלו סביהם שבעים שנה קודם לכן.

וכך עמד לו מיודענו ר' הרשל וובר ברחוב, צופה בחוסר אונים בחברו הטוב מפרפר בין חיים ומוות, ולבסוף משיב את נשמתו ליוצרה ב-40 הדקות שלקח לאמבולנס להגיע, מאוחר יותר הוא ילמד שאם היה בידו בלון חמצן פשוט, המקרה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

חדור מוטיבציה מלווה בתחושת האבדון, החליט לקום ולהוביל מהלך אשר ישנה את פני ההיסטוריה, ראשית התחיל לצייד בתים בכל שכונה עם ציוד רפואי ראשוני, מעין גמ"חים קטנים בבתים, המפורסם שבהם היה בלון החמצן הידוע, אותו תרמו נגידים מקומיים. בין לבין הוא עמל על הכשרת מתנדבים שידעו מה לעשות עם הציוד. כשרכבים פרטיים הפכו לנחלת הכלל, העניין התחיל להיות ממוסד יותר, הרכבים צוידו, מספר טלפון המרכז אותם פורסם (מספר מקומי אחר בכל עיר), ובכדי לזרז הגעה החלו המתנדבים החדשים להשים אורות מהבהבים על גגות מכוניתם, דבר שהיה לא חוקי בזמנו, ומתנדבים רבים מאותה תקופה יכולים לספר על התנכלות מצד המשטרה, ודו"חות שהם קיבלו, ושילמו! הכל למען הצלת חיי אדם.

לקח עוד הרבה שנים לפני ש'חברה הצלה' קיבלו הכרה רשמית, לפני עשור, באסון התאומים, הם אפילו לא קיבלו את ההתרעה מה-911 העירוני, למרות זאת, עקב פעילותם הם זכו להערכה רבה מצד ראשי העיר רודולף ג'וליאני ואחריו גם מייקל בלומברג.

כפי שציינתי לעיל, לכל עיר בחו"ל מערכת הצלה משלהם, אבל הם בדרך כלל יריבים מושבעים, שונאים בלב ונפש, את זה למדתי כשראיתי בזמנו משחק כדור ששיחקו 'הצלה בורו פארק' מול 'הצלה פלטבוש', כשבכל צד אוהדים שמריעים לקבוצה שלהם, מה שאין כן אצלנו בישראל, אף פעם לא נראה קבוצות הצלה שונות משני צידי המגרש, אלא תמיד בתמונות הם נצפים זה לצד זה באירועים שונים מצילים חיים, כשרק 'כל המקיים נפש אחד בישראל' עומד לנגד עיניהם. חרף העובדה שמהירות התגובה של מד"א בישראל אף פעם לא נמשכה 40 דקות כמו בסיפור של ר' הערשל, דאגו כמה צדיקים להקים ארגוני הצלה שונים גם בארץ, וכל זאת ללא מגביות לכיסוי ההוצאות - כמעט כמו המקבילים המגושמים בניכר, הכל לשם שמים! אשריכם ישראל!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!