ויחנטו אותו: רופא צרפתי, עובדים זרים וגופתו של לנין

אחד הנושאים המעניינים שהוזכרו בפרשת השבוע הוא נושא החניטה. יעקב אבינו ע"ה נחנט לאחר הסתלקותו על ידי הרופאים, על פי הוראת בנו יוסף הצדיק ע"ה. גם יוסף עצמו נחנט על ידם בהמשך, לאחר שנפטר.

התורה מספרת כי הלווייתו של יעקב אבינו לא יצאה ממצרים לארץ ישראל, כל עוד לא מלאו לו ארבעים יום, 'כי כן ימלאו ימי החנוטים'. ב'אור החיים', מבוארת הסיבה שיוסף נהג כן, למרות שלא מצאנו תהליך דומה אצל יתר האבות הקדושים: "עשה כן יוסף, משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בעמים המזוהמים, וסובב לבלתי יעלוהו לארץ קבורתו, ואם לא היו הטעמים הנזכרים, הדבר פשוט, כי בלא חניטה לא היה מסריח".

חרף מה שהוזכר במקרא, לא נהגו ביהדות לחנוט את המתים, זאת על פי מה שנכתב בפרשת בראשית: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". פולמוס והתייחסות רבה לנושא, מופיע במקורותינו על כך. על פי המחקרים וממצאי החפירות בארץ ישראל, גם לא נמצאו עד כה עדויות לקבורה בחניטה אמתית אלא בחיקויים חיצוניים. למעט שרידי שלדים עוטים תכריכים ומכוסים בחימר (ביטומן) שנמצאו באתר הארכיאולוגי תל סעידיה.

הפוסקים נחלקו אם החניטה מותרת או אסורה, וגם אלו שהתירו, מתייחסים בהרחבה לדרך שבה היא מתבצעת. מבין האוסרים חניטה, יש מי שהתירו הקפאת המת, פעולה שמתבצעת באמצעות 'קרח יבש' שמונח על גוף הנפטר, כיוון שאין מבצעים בה שום דבר בגוף המת, ויש מי שאסר את הקפאת המת, אלא אם כן צריכים להעביר את המת למקום רחוק. לשיטת האוסרים את החניטה, יש מי שסבור, שגם אם ציווה הנפטר לפני מותו שיחנטו אותו, אין מצייתים לו.

חניטה לאורך ההיסטוריה

למרות שהדבר לא מקובל, הרי שאחד הסיפורים על חניטת יהודי, הוא של הרב ד"ר אליהו מונטאלטו ז"ל, שהיה רופאה האישי של מלכת צרפת, מארי דה מדיצ'י, שנועדה לצרכי כבוד המת בלבד, שבהם כאמור הותר הדבר.

בשנת 1615 התקיימה חתונת יורש העצר לואי בספרד, וד"ר מונטאלוטו ליווה את משפחת המלוכה לחתונה. בדרכו חזרה, הוא חלה בעיר טור ונפטר בתאריך 17 בפברואר 1616. המנוח הותיר אחריו צוואה ובה ביקש להיקבר בבית קברות יהודי. מכיוון שהממשל הצרפתי לא אישר אז קבורה יהודית בשטחה, חנטו את גופתו והעבירו אותה לקבורה בבית הקברות היהודי "בית חיים" בהולנד, שכנתה של צרפת. על מצבתו נחרטו בין היתר, המילים המתייחסות לתיאור מעשה החניטה: "ה"ה האלוף הקצין הרב הכולל כמוהר"ר אליהו מונטאלטו זצוק"ל, שהיה יועץ ורופא למלך ולמלכת צרפת, ויצוו לחנוט אותו ויישם בארון הזה ויתהלך את האלקים בכ"ט בשבט שנת שלום".

שיטת החניטה הייתה ידועה בעבר, והיא בוצעה בעיקר לדמויות ציבוריות כמו מלכים ומנהיגים שונים. מלכי מצרים המכונים הפרעונים, נחנטו בווריאציות שונות, ורבים מהם נשתמרו להפליא במה שמוכר כ'מומיות', בפירמידות שבמצרים וחלקם גם שוכנים ב'בריטיש מוסיאום' שבבריטניה. כינוי החנוט בשם מומיה, נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה חמר או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים דווקא על ידי היוונים.

מבין המנהיגים האחרונים, שנחנטו וגופם מוצג עד היום לראווה, מוכר למשל ולדימיר איליץ' לנין, שעל שמו נקראה בהמשך גם העיר 'לנינגרד'. ב-21 בינואר 1924, ביום מותו של לנין מנהיגה הנערץ של המפלגה הקומוניסטית, קיבלה הממשלה הסובייטית פניות מגורמים שונים ברוסיה, שביקשו לשמר את גופתו כמזכרת למען הדורות הבאים. הפניה נענתה ופתולוג רוסי בשם פרופסור אלכסיי אבריקוסוב, ביצע את המלאכה.

מאז ועד היום, גופתו שוכנת במבנה שמכונה המאוזוליאום של לנין, ובמרוצת השנים כבר ביקרו במקום מאות מיליוני איש. למרות תיקונים קוסמטיים למיניהם, שנעשים לגופתו של לנין מדי שנה, עלו תהיות רבות בקרב המבקרים אודות האותנטיות של החניטה, לנוכח העובדה שהגופה מבריקה במיוחד. ישנם הטוענים כי מספר חלקים מזויפים לצורך הייצוגיות. הממשלות הסובייטיות לדורותיהן מילאו פיהם ממים וסרבו להזים או להכחיש את הטענות.

כך גם חנטו את גופת הו צ'י – מין מנהיג וייטנאם הקומוניסטית, ומנהיגים סיניים נודעים.

החניטה כיום - בישראל ובעולם

גם בימינו, שיטת החניטה הצטמצמה אך לא נעלמה כליל. בשונה מהעבר, כמעט ואין חונטים כיום דמויות ציבוריות. עיקר החניטה היא בשני מישורים. נוצרים שמבקשים לשמר את גופות יקיריהם, פעולה שמתבצעת על ידי חברות פרטיות ברחבי העולם, המעסיקים פתולוגים המתמחים בתחום. לאחר החניטה, המת מוצג בארון פתוח בבית לוויות ומכריו יכולים לחלוף על פניו ולהביט בו בעת הפרידה, בטרם יורד אלי קבר. לצופים, מצטייר המת כאילו והוא בסך הכל שקוע בתרדמת עמוקה... רק בתום מסכת הפרידה, הארון יוצא לבית קברות.

בנוסף, מכונים פתולוגים חונטים את כל הגופות המועברות ממדינה אחת לשניה, לצורך קבורה. כך, למשל, כל היהודים המבקשים להיטמן בארץ הקודש, חייבים על פי החוק הבינלאומי וחוקי התעופה, לעבור חניטה שתשמר את הגופה. החשש מפני ריקבון - שעלול לגרום להדפת ניחוחות לא סימפתיים בלשון המעטה, ואף לדליפת נוזלים מהגוף ופגיעה במעטפת העץ של הארון בו הוא מונח - מחייב את הצורך בחניטה, האפסון הוא בארון עץ שמחופה בתוכו בפח מגלוון בצורה הרמטית, ובכך נשמר כבוד המת.

כיום בישראל, לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. זולת אם מדובר בהולכת המת לקבורה למקום רחוק. על פי הפוסקים, יש לבצע פעולות שימור קלות, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את ריקבונו וסירחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים כמקובל.

יש מבין פוסקי זמננו שסבורים, שמעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, "אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול", כך כתב הגר"ש וואזנר בספרו 'שבט הלוי'.

המכון הפתולוגי באבו כביר - הוא זה שמבצע את החניטות מאז הקמתו. מדובר בכמאה ושלושים חניטות בשנה. לכאן מגיעים בעיקר עובדים זרים שמצאו את מותם באורח טבעי, בתאונות או במחלות, לקראת העברתם לארץ מוצאם לצרכי קבורה. מתי מספר יהודים מגיעים למכון. רק אלו שהם יוצאי מדינות חבר העמים ומבקשים להיטמן לצד בני משפחותיהם בחו"ל מובאים לכאן. מי שמתעסק בכך, היא חברת הביטוח שבטחה את נוכחותו של העובד, במשך שנות שהותו בישראל, או המשפחה.

רק במקרים חריגים במיוחד, היו נוצרים בארץ, שבני משפחתם ביקשו בטרם מותם לחונטם. התופעה כאמור, רווחת בעיקר בחו"ל ולא רק במדינות קומוניסטיות.

כשזק"א דאגו לחניטת עובדים זרים

במשך השנים התפתחה שיטת החניטה ביעילותה. מכיוון שמה שמפרק את הגוף, הם החיידקים המשתלטים עליו לאחר המוות, נדרשים חומרים שיאבקו בהם לצורך השימור. בראשונה, נדרשת חיטוי הגוף מכל הפסולת. בהמשך מתבצעת החניטה. בשונה ממה שהיה נהוג בעבר, שכל חניטה נמשכה מספר ימים, הרי שכיום, הטיפול לא נמשך יותר משעה קלה. המרכיבים שבהם משתמשים כיום הפתולוגים, הם קוקטייל המורכב מגליצרין, פורמלין ואלכוהול, המוזרקים דרך כלי הדם, העורקים, העור וחלקי הגוף השונים. עקרון השימור, דומה ברובו לשיטות הישנות.

לאחר הזרקת החומרים אל כל מערכות הגוף, מהראש ועד הקדקוד, מבצע הפתולוג עיסוי חיצוני לגופה, על ידי גליצרין ואלכוהול צמיגי - המעניק לעור חיוניות ומשמר אותו. כעת, גם חיצונית וגם פנימית, הגווייה משומרת על ידי החומרים המתאימים.

למרות שהחניטה נועדה בעיקרה על מנת לשמר את הגופה למשך תקופה מסוימת עד לקבורה, היא אפקטיבית ומסוגלת להחזיק משך מספר שנים. הכל תלוי בכמות ובטיב החומרים שהוזרקו לגופה, הדרך בו היא בוצעה וכמובן מיומנותו של הפתולוג. בנוסף, חשוב לבצע מעת לעת, עבודות תחזוקה לשימור.

לדברי גורמים באבו כביר, יכולה החניטה להישמר לאורך שנים ואף ניתן להשוותה לחניטה הפרה- היסטורית, זאת בכפוף לאטימת חלקת הקבר באורח הרמטי מפני חדירת אוויר, יצירת תנאים אופטימליים הדומים לזו שנהגו במצרים. במקרה כזה, תוכל המשפחה 'ליהנות' מ'פרעון' קטן ברשותה...

באבו כביר מספרים, על מקרה שבו קבלן שהעסיק עובד זר, הביא את גופת העובד שנהרג בתאונת עבודה אל המכון, על מנת לשלוח אותו לסין. ככל הנראה, הכתובת שעדכן העובד, כאשר הגיע ארצה, לא הייתה מדויקת. הארון ובה הגופה נשלחו לעיר מגוריו בסין, אך לא היה לה דורש. במשך מספר חודשים, הייתה מונחת כאבן שאין לה הופכין. הרשויות אמנם ניסו לאתר את המשפחה, אבל לך תמצא מחט בערמה של שחת... להזכירכם, בסין מתגוררים למעלה ממיליארד תושבים... בלית ברירה, החזירו רשויות הדואר את ה'משלוח' בחזרה לישראל.

לאחר ארבעה חודשים, שוב נחת הארון בחצר המכון באבו כביר. הפתולוגים שפתחו את הארון הופתעו לראות, כי גופת המת הייתה טרייה, כאילו אך זה אתמול נחנטה...

וישנם מקרים בהם המכון נדרש להיעזר בארגון זק"א לצורך החניטה. באחד המקרים, טבעו זוג עובדים זרים, בעל ואשה, בים בו שהו לצורך רחצה. מכיוון שהעובדים לא היו מבוטחים, הרי שכמקובל במקרה זה, המשפחה היא זו הנדרשת לשאת בהוצאות. במקרה דנן, למשפחה לא היה מספיק כסף לצורך השלמת ההליכים ורכישת ארון נפרד לכל מת, והם ביקשו מהמכון להכניס את שתי הגופות לארון אחד לאחר החניטה וכך לחסוך קצת כסף... מי שנרתם לסייע למען כבוד המת, היה הארגון זק"א, שתרם ארון נוסף ואפשר העברת הגופות בצורה מסודרת ומכובדת, לארץ המוצא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!