ערב העצרת: השקט שלפני ואחרי הסערה

העתיד כבר כאן

זהו שקט שלפני ואחרי הסערה. שקט של תסיסה פנימית כבושה לפני העצרת הגדולה, המגלמת בתוכה את הכרזת המלחמה הגלויה נגד הממשלה (הכרזה שלו הייתה מתבצעת חודש ימים קודם - יתכן והייתה מונעת את הסנקציות הפליליות, ועכשיו יש לה ערך דקלרטיבי בלבד). ושקט של מבוכה לאחר התבוסה הרועמת בועדת שקד בעקבות הבגידה של נתניהו. ביני וביבי החכי"ם החרדים לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם. להשתתף בוועדה - אסור כעת באיסור חמור. במלחמה כמו במלחמה. (רק ביום רביעי אחה"צ קיבלו פרוש ואטיאס הוראת שעה להשתתף בשתי הצבעות חשובות) מאידך המשמעות של לא להשתתף היא אבדן היכולת להשפיע בפרטים הקטנים שהשטן נמצא בהם לכאן ולכאן. הפשרה: לא משתתפים אך עוקבים מקרוב ומנסים להשפיע קצת באמצעות שליחים ופגישות סופר חשאיות עם איילת שקד. בחייך איילת. רק אל תספרי לאף אחד.

בצר להם יש בין חכי"נו שמטים אוזן, ותחזיקו טוב את הכסאות, לנתן אשל. כן. זהו אותו צלם חצר אודותיו דווח כאן לפני כחודשיים כמי שמכר לביבי את אשליית פיצול ש"ס וצירוף מחנה ישי לקואליציה. כעת יש בפיו בשורת גאולה חדשה שנמסרת מפה לאוזן לצנועים בלבד היודעים לשמור סוד. אליבא דרבי נתן, משמיה דרבי ביבי, יש משיח חדש באופק ושמו ג'ון קרי. לפי כל הסימנים המצטברים בלשכת ראש הממשלה הוא עתיד לנחות בארץ הקודש כשבועיים לפני פסח, ובידו אגרת כתובה של הסכם מסגרת לשלום בין ישראל לפלשתינאים.

תוכן האגרת, כך מספר רבי נתן, הוא כל מה שהבית היהודי לא יכול לחיות איתו. הקפאת הבניה באופן מוחלט בשטחים היא מקלי הקלות שבו. הקשות יותר הם הכרה במדינה פלשתינאית בגבולות שישים ושבע עם תיקוני גבול ביחס של אחד לאחד. הכרה במזרח ירושלים או בחלקה כבירת המדינה הפלשתינאית וקביעת מועד לסיום השיחות בפרק זמן קצר שלאחריו יאלצו בין שמונים למאה אלף מתנחלים להחליט האם לארוז את החפצים או להשאר בריבונות פלשתינאית. לדעתו של נתן משמו של ביבי הבית היהודי לא יוכל לחיות עם זה ויאלץ לעזוב את הממשלה.

אל נא באפכם, מפציר רבי נתן בשומעיו החרדים, ואל תשברו לגמרי את הכלים במערכת היחסים עם ראש הממשלה. לצעוק במליאה זה עוד בסדר. לארגן עצרת תפילה גם זה לגיטימי. מה שחמור ביותר זה הטחת העלבונות האישיים בראש הממשלה. לפני שבוע התראיין ח"כ מאיר פרוש בעיתון הנפוץ שלא שייך לאדלסון ושם כינה את נתניהו כסמרטוט. בכינוס שלושת המועצות סומן ביבי כאוייב המרכזי ופשקווילים משמיצים נגדו כבר החלו להופיע ברחובות. לנתן ושולחו (אם הוא לא מדבר על דעת עצמו כפי שקורה לעיתים קרובות) זה ממש מפריע.

ומה יקבלו החרדים אם לא ישברו את הכלים? את המשך התסריט האמור. כלומר: הבית היהודי יפרוש. ביבי יקרא לחרדים להצטרף לממשלה כדי לקדם את התהליך המדיני. אם יאיר לפיד יתנגד לצירוף החרדים ישלחו אותו אחר כבוד לספסלי האופוזיציה (כמו ששרון עשה בשעתו לאביו) ומפלגת העבודה תמלא את מקומו. מאחר ועמדתה של מפלגת העבודה היא הרבה יותר סובלנית כלפי החרדים בנושא הגיוס אפשר יהיה בהמשך הזמן והדרך המשותפת להכניס כמה תיקונים קלים בחוק הגיוס באופן שהחרדים יוכלו לחיות איתו. או לפחות לא למות. בתמורה לחזון אחרית הימים הזה מתבקשים החרדים להסתפק בהתקפות על הבית היהודי ויש עתיד, אם הבטן לוחצת אפשר גם להתגדף קלות על הליכוד, אבל חס וחלילה. בן בנו של חס וחלילה, בכבודו של ראש הממשלה.

דברים ברוח דומה, אם כי בלי סגנון אחרית הימים הדמיוני הזה (וזאת כי ליברמן שהפך להיות בן בריתו של לפיד לא יתן לחולל מהפך שיכניס את החרדים ואת מפלגת העבודה. יש יותר מרגליים לדבר שהוא זה שלחץ על ביבי ברגעי המשבר של שבוע שעבר להכנע ללפיד בנושא הסנקציות הפליליות) שמעו חברי הכנסת מוזס את אייכלר מפיהם של אנשים קצת יותר רציניים בלשכת ראש הממשלה. ביום שני השבוע עשו השניים את דרכם המשותפת לכינוס ההיסטורי הראשון של שלושת מועצות גדולי התורה (ואחר כך אומרים שביבי לא תורם לאחדות בעם) בבני ברק. בצאתם מחניון הכנסת הם פגשו את מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט וראש הלשכה גיל שפר. לשניהם כיפות בגדלים שונים. לאחד גם זקן וסבר פנים חמצמץ תמידי של חזן ברבנות הצבאית בתפילת א-ל מלא רחמים ליד קבר פתוח.

הפגישה היתה אקראית לחלוטין אך זה לא הפריע לשפר החלקלק לקדם את הצמד החרדי בברכת אנחנו מחפשים אתכם בנרות. ביבי. כך שפר את מנדלבליט, מבקש שהחרדים לא יחרימו את דיוני ועדת שקד - כי יש עדיין מה לעשות שם. מנדלבליט סיפר כי ליש עתיד יש דרישות נוספות שנתניהו לא מוכן (בשלב זה. י.ר) להענות להם. לדוגמא: הדרישה של יש עתיד כי בתקופת ההסתגלות לחוק, קרי: 2015-2017, יידרשו החרדים לעמוד ביעדים שהוצבו להם בתקופה זו. לשנה הקרובה מדובר בשלושת אלפים ושמונה מאות מתגייסים ומשרתים אזרחיים.

והיה אם לא יעמדו - יימחק סעיף התמיכות בישיבות (ארבע מאות ועשרים מיליון ₪. י.ר.) מספר התקציב והמדינה תתקצב אלף ושמונה מאות "עילויים" בלבד. לזה לא ניתן יד - הבטיחו השניים. עוד סיפרו כי נתניהו מוכן להכליל בחוק סעיף הקובע כי יעדי הגיוס יקבעו בהחלטה של הממשלה ושר הבטחון. וזאת בניגוד לדרישת יש עתיד שהיעדים יקבעו כבר עכשיו בחוק בכנסת. התמורה המתבקשת: להפסיק את ההתקפות האישיות הפרועות על ראש הממשלה. מספיק בבקשה עם הביבי שקרן. ביבי רמאי. ביבי בוגד. באמת לא יפה לדבר ככה על כבוד ראש הממשלה.

שמירת הלשון

אם לשפוט בהתאם להתבטאויותיהם של מוזס ואייכלר - ההענות שלהם לבקשה היא חלקית. הם תוקפים את ביבי אך בלשון מרוסנת קמעא. אם מפני שזו תרבות הדיבור הפרלמנטרית שלהם: לתקוף את הנושא. לא את האדם. ואם זה מפני שגם הם מחכים להחלטות הסופיות של ועדת שקד. שמא אולי יצליחו אנשי לשכתו של נתניהו לרכך משהו מהדרישות הבלתי מתפשרות של יש עתיד. חוכמת חיים יהודית עתיקת יומין גורסת שכל זמן שהפריץ מחזיק את השוט ביד לא הכי בריא לירוק לו בפנים.

מי שלא גורס כך וחוגג במסיבת פורים מוקדמת משלו הוא ח"כ הרב יעקב ליצמן. העילה לחגיגה היא שלוש מילות הפתיחה בהחלטה המשותפת של שלושת המועצות. "לא עת לחשות היא כאשר קמו מתוך אנשי השלטון בארץ ישראל, בהכוונת ראש הממשלה, למרוד במלכות שמיים וכוונתם עימם לגזור רח"ל על עקירת התורה ולהשית על לומדי התורה שתורתם אומנותם עונש פלילי עד כדי השלכתם לבתי הכלא". כן. נחשתם נכון. האושר הוא על הפניית האצבע המאשימה כלפי ראש הממשלה.

וזו מבחינתו של ליצמן רק ההתחלה. בראיון רדיופוני שהתקיים השבוע הוא הבטיח שאחרי העצרת הגדולה כולם יבינו שהכל מכוון נגד נתניהו ו"אין מה לשבת איתו כדי לשנות את החוק". שלושה חודשים של מלחמה פנימית מול דגל התורה וחוגים מתוך מפלגתו הוא בסוגיית הדיונים עם ראש הממשלה הסתיימו, לדעתו, בנצחון מוחלט. היום כולם יודעים ומבינים שלא היה טעם בכלל להתדבר איתו (חוץ מפגישה אחת שנערכה בתקווה שלא תתפרסם) וצריך היה להחרים אותו מראשית הדרך. לדעתו של ליצמן, כפי שהובעה מספר פעמים בשבועות האחרונים, קבלת חוק הגיוס עם סנקציות פליליות פירושה ניתוק יחסים עם בנימין נתניהו מעתה ועד עולם. או למצער עד שיבוטל החוק.

בחוכמה שלאחר מעשה ניתן לומר שתוצאות הדיונים בועדת שקד הוכיחו שליצמן לא ממש טעה. מהדיבורים והפגישות עם ראש הממשלה באמת לא יצא שום דבר. השינויים הקלים שעבר החוק מאז שיצא משולחנה של ועדת פרי ועד שאושר בועדת שקד הושגו בשתדלנות שקטה מאוד מתחת לרדאר הציבורי. לביבי לא היה מושג על כך, וטוב שלא היה לו. הפרנואיד הזה עלול היה לטרפד אותם מאימת הכותרת הבאה בעיתון ונו נו נו אפשרי של יאיר לפיד.

מה שליצמן לא הצליח להשיג, לבינתיים, זו החלטה על ברוגז עולמים עם ראש הממשלה. הוא חותר להשיג זאת במהלך המירוץ לעצרת המיליון או בעצרת עצמה. לליצמן יש אובססיה לברוגזים ולפעמים זה מצליח לו. בתקופת ממשלת אולמרט הוא כפה על יהדות התורה להשאר מחוץ לקואליציה בגלל שלא החזירו את הקיצוצים בקצבאות הילדים. ש"ס חגגה שלוש שנים פנטסטיות אצל אולמרט (שהתגלה כזהב טהור לעומת ביבי) ועמיתיו של ליצמן ביהדות התורה המאוחדת הביטו בה בקנאה. לאור חוק הגיוס הבאמת גרוע, ודעת הקהל החרדית הרותחת, לא נופתע אם ליצמן ישיג את יעדו גם הפעם.

מול חגיגת התקשורת של ליצמן בולטת מאוד השתיקה הרועמת של ח"כ גפני. האיש שתמיד יש לו מה לומר ובכל נושא - גזר על עצמו אלם ודומיה. הסיבה לכך ברורה. גפני לא חושב שהחוק הוא האסון הגדול ביותר בתולדות הציבור החרדי. הוא גם לא רואה טעם בהכרזות מלחמה נגד כוחות החזקים פי מאה, והוא חושש מאוד שהעצרת תהיה תמונת הפוסטר של יאיר לפיד בבחירות הבאות. מצד שני הוא כפוף לגדולי ישראל שהחליטו כי יש למחות על החוק מפני חילול השם הגדול הכרוך בו (אלמנט שגם הוא מסכים לו בשיחות סגורות). אי לכך הוא נוקט במדיניות של שב ואל תעשה. את העצרת הגדולה מארגנים אחרים והוא עצמו עוסק בהתעלמות מפניות של איילת שקד לגלות מעורבות בדיוני הועדה. אטיאס ופרוש נפגשו השבוע פעמיים עם איילת שקד בחדריהם בכנסת. גפני במצבו המיוחד לא יכול היה להרשות לעצמו גם את זה. גם ככה יש המאשימים אותו שהוא לא שש לעצרת הזאת יען כי עצם קיומה הוא מזכרת עוון למדיניות אי הלוחמה והשתדלנות השקטה בה נקט.

מה שבוער כעת בעצמותיו של גפני זה הרצון למנוע את עליית כוחו של לפיד בבחירות הבאות. הוא מאמין שאם זה לא מה שיקרה הרי שחוק הגיוס שיעבור בשבועות הקרובים במליאת הכנסת הוא לא סוף פסוק. כבר עכשיו הוא מוצא בחוק סעיפים שבתמרון נכון יכולים לרוקן אותו מתוכן. כמו העלאת גיל היעדים מעשרים וארבע לעשרים ושש, והגדרת כל מי שלמד שנתיים בחינוך חרדי ויצא לחינוך אחר - או אפילו חזר בשאלה רח"ל - כחרדי שהתגייס לצה"ל לעניין העמידה ביעדים.

נקודת המבחן, לדעתו, היא שנת 2017 שככל הנראה תהיה גם שנת בחירות. לפיד חזק בממשלה הבאה זה התגשמות של החזונות האפוקליפטיים על המשך קיומו של הציבור החרדי בישראל. חוק הגיוס יוחמר לרמות שלא ניתן יהיה לעמוד בהם. תוכנית האימה, שהוכשלה בראשית הקדנציה הנוכחית, לסגור את רשתות החינוך החרדי היסודי באמצעות ביטול מעמדן המיוחד - תוגשם (למי שלא יודע. עמוד השדרה הכלכלי של הציבור החרדי זה אלפי המשרות בחינוך החרדי. לא המלגות לאברכים ולא שום סעיף תקציב אחר. אם זה קורס, ילדים חרדים יסתובבו ברחובות עם בטן נפוחה. כמו בדרום סודאן) כל מערך ההנחות במעונות הילדים ובארנונה – יבוטל. מה שעוד נותר בתקציב הישיבות יימחק כליל. בקיצור: מי שחושב שמעמדו של הציבור החרדי תחת שלטונה של הממשלה הנוכחית גרוע - עוד יתגעגע לימים אלו אם לפיד יחזור מחוזק לממשלה הבאה ולא ילך בדרכי אביו ויתאדה בקדנציה הבאה.

התקווה היחידה של גפני שזה לא מה שיקרה נעוצה בכותרות התקשורת החילונית שמשדרת, למרבה ההפתעה, על גל אחד עם התקשורת החרדית בעויינות ללפיד על רקע חוק הגיוס. גל אחד עם שתי קצוות. החרדים תוקפים אותו על הגזירה הנוראה של עונשי מאסר ללומדי תורה. החילונים על הדחיה של ישום החוק בארבע שנים, מה שיאפשר למפלגות החרדיות לשנות אותו בקדנציה הבאה אם יחזרו לקואליציה, ועל שיטת היעדים שהיא לדעתם טריק לריקון החוק מכל תוכן.

בתוך תוכו גפני מזדהה, כנראה, דווקא עם כותרות התקשורת החילונית. יש יותר מרגליים לדבר שהתדרוכים השקטים שהוא נותן למקורביו על רפיסותו של חוק הגיוס דולפות החוצה לכתבים החילוניים ששמחים מצידם לקרוע על כך ללפיד את הצורה. אם כך הם פני הדברים הרי שזו הפעם הראשונה בתולדותיו של הח"כ החרדי הותיק ביותר שהתקשורת החילונית משביעה אותו נחת הרבה יותר מהכותרות המתלהמות של בטאון מפלגתו הוא.

מילה של מפא"יניקים

מי שעוד משביע את רצונו של גפני, וגם של יתר עמיתיו, הוא יו"ר מפלגת העבודה בוז'י הרצוג. לפני כחודש נועד הרצוג עם יו"ר ש"ס ח"כ דרעי, עמיתו ח"כ אטיאס, וכמעט כל חכ"י יהדות התורה, ונתן להם מילה של כבוד. הנציג מטעמי בועדת שקד, כך הרצוג, לא יצביע בעד סנקציות פליליות לחרדים.

הרצוג לא היה היחיד שנתן הבטחה שכזאת. קדמו לו בנימין נתניהו, נפתלי בנט ואיילת שקד. הרצוג היה היחיד שהבטיח וקיים. בהצבעה על הסנקציות הפליליות בר לב נמנע. ההכרעה נפלה על קולותיהם של נציגי הקואליציה הבוגדנית. מבחינה תדמיתית הרצוג שילם על זה מחיר. הוא ספג התקפות מתוך מפלגתו הוא (בעיקר מאיציק שמולי שהיה יו"ר התאחדות הסטודנטים לפני שנתיים והגיע לכנסת בזכות מאבקיו לגיוס חרדים) ומח"כי יש עתיד המתחרים איתו על אותו קהל בוחרים.

אבל הרצוג הוא מאפ"יניק מהזן של פעם. אנשים שמוציאים את הנשמה עד שהם מבטיחים אבל מילה שלהם זה מילה. אנשים עם תרבות שלטון (גם כשהם באופוזיציה) שמעולם לא הייתה למפלגת חוסר התרבות והאספסוף של הליכוד. היחיד שחרג מהנורמה הזאת היה אהוד ברק ששיקר בלי הכרה וסופו שנבעט מהמפלגה ומהחיים הפוליטיים. הרצוג עוד יצק מיים על ידיהם של גולדה מאיר ויצחק רבין, והיה תלמידו המובהק של שמעון פרס. שלושה אישים שבמבט לאחור מתגלים כארזי הלבנון (במובן הפוליטי והציבורי) מול אזובי הקיר בנימין נתניהו ומורו ורבו יצחק שמיר.

בניגוד לשתיקה המוחלטת שגפני גזר על עצמו בנושא הגיוס, הרי שעל הרצוג בהווה ועל חבריו ממפא"י ההסטורית הוא מוכן לדבר. על האמינות. על היכולת להוביל דעת קהל ולא להיגרר אחירה. על תרבות השלטון שלהם, ועל תרבות השקר של הליכוד אותה הוא זוכר עוד מימי יצחק שמיר.

אי לכך העלינו בפניו את ההשערה כי הברית שכרתו החרדים עם הימין בתרגיל הידוע של שנת תש"ן היא זו שהובילה אותו למקום העגום בו אנו נמצאים כעת. הזכרנו לו את אמרתו הידועה של יוסי ביילין שטען כי למען השלום הוא מוכן גם ללבוש שטריימל. מי שמביט היום בתקשורת שהיא שמאל אמיתי של פעם, כמו עיתון הארץ, רואה שהיא מתונה הרבה יותר בסוגית גיוס בני הישיבות מאשר עיתוני המרכז ימין. הסיבה לכך ברורה: השמאל רואה בהשגת הסכם מדיני את חזות הכל. אם יהיה הסכם כזה - הצורך בגיוס צבאי רב משתתפים מתייתר מאליו. כדי להחזיק גבולות של שלום אפשר להסתפק בצבא קטן ומקצועי נוסח מדינות המערב וארה"ב. הימין שלא רוצה שלום אלא התנחלויות זקוק לצבא גדול וחזק שיגן על יצהר ושבות רחל. לשמאל יש גם מה לומר לבוחרים שלו: עדיף אי שוויון בנטל מאשר מלחמות מיותרות וחללים נוספים בבתי הקברות הצבאיים. לימין אין מה להסביר לבוחריו השואלים מדוע הם צריכים להילחם למען הר ברכה ומאחז אש קודש בזמן שהחרדים משתמטים מהעול הקדוש הזה.

במבט לאחור, שאלנו את גפני, האם אתה חושב שהייתה זו טעות הסטורית ללכת עם הימין הבוגדני ולא עם פרס וחבריו שהבטיחו הרים וגבעות לחרדים. הזכרנו לו בהקשר לכך שהשנים הטובות ביותר לחרדים לאחר פטירתו של בגין היו השנתיים בהם ישבה ש"ס בממשלת אוסלו. מי דיבר אז על גיוס חרדים? מי העלה על דעתו לפגוע בשקל אחד של תקציבי החינוך החרדי ועולם התורה? רק מעת שחזר הליכוד לשלטון החלו הצרות.

גפני נאמן לרבותיו גם כאשר הם בעלמא דקשוט. מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, הוא אומר, לא עשה חישובים של טובת החרדים כאשר החליט ללכת עם שמיר ולא עם פרס. החישוב שלו היה שהעם בשדות. ביבנה ובכרמיאל ובנתיבות ובאופקים הוא עם הימין. אם היינו הולכים אז עם השמאל, כך גפני, היינו מאבדים את הקשר עם הציבור הזה. קשר שקיים עד היום ברבדים העמוקים יותר ואשר הניב אלפי תלמידים לחינוך החרדי בפריפריה. ואת המחיר אנו משלמים היום - שאלנו. אינני יודע - השיב גפני לאחר שתיקה של מספר שניות - אינני יודע. אי אפשר היום לדעת מה היה קורה אילו באירוע של לפני שלושים שנה. היום בוודאי זה לא היה מה שהיה קורה.

המפגש החשאי

דקות ספורות לאחר סיום הכינוס המשותף של שלושת מועצות גדולי התורה, יצאו כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא וכ"ק האדמו"ר מסדיגורא לביתו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור שברחוב רשב"ם הסמוך. שלושת גדולי ישראל נועדו במשך כחצי שעה בנושא הכרוך אמנם במדיניות הממשלה הנוכחית, אך לא בנושא הגיוס שנדון אך שעה קלה קודם לכן בכינוס שלושת המועצות.

הנושא היה המצב הכלכלי החמור של הציבור החרדי בכלל ועולם התורה בפרט. במפגש דובר על עשרות כוללי אברכים שאינם מסוגלים לשלם מלגות כבר מספר חודשים, על מוסדות תורה שלא משלמים משכורות, ועל אברכים שמתקרבים ממש לפת לחם. בין היתר דובר על מוסדות החינוך היסודי שמצבם הולך ומחמיר. רשת החינוך של ש"ס נכנעה לתכתיבי הממשלה. בחינוך העצמאי בשלב זה עדיין לא נוגעים. את מהלומת הקיצוצים סופגים המוסדות המוכרים שאינם רשמיים ותלמודי התורה במסגרת הפטור. אחד המשתתפים בכינוס אמר כי ההסתמכות על נדיבים מחו"ל הולכת ונעשה קשה משנה לשנה. בפרט לחוגים קטנים שאין להם תומכים גדולים.

הסיבה למשבר היא כמובן הקיצוצים התקציביים שהחלו לפני כשנה והשפעתם החמורה החלה לחלחל כלפי מטה בחודשים האחרונים. הנושא שנדון בכינוס המצומצם היתה כיצד מתמודדים עם המשבר הכלכלי ועל ההשלכות הצפויות לו בתקופה הקרובה. נגד גזירת הגיוס אפשר להאבק בדרכים שונות ולכל ברור שאם תהיה עמדה תקיפה ומאוחדת של כל הציבור החרדי הרי שבפועל לא יגוייס בן ישיבה אחד. מה עושים מול החנק התקציבי בנושא - זו כבר שאלה הרבה יותר קשה וסבוכה.

הטור פורסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!