י' תמוז התשפ"ד
16.07.2024

חכו שהחיילים החרדים יפנו התנחלויות

אבי בלום מסכם שבוע: כך יענישו החרדים את הבוגדים מימין ויתגמלו את השמאל • וגם: איזו החלטה אסטרטגית קיבל איווט ליברמן?

אבי בלום, צילום: משה גולדשטיין
אבי בלום, צילום: משה גולדשטיין



אנו רצים והם רצים

שתי הערים המרכזיות בישראל נחסמו בתוך יומיים: תל אביב וירושלים. תל אביב תחילה, נחסמה ביום שישי, ערב שבת קודש, והשביתה את מערכת הלימודים בעטיים של ארבעים אלף רצים שגמעו כמה קילומטרים, ככה סתם, בשביל הבילוי.

גם בירושלים עיר הקודש התאספו להם מאות אלפים לריצת מרתון – לא גשמית אלא רוחנית, ריצת המרתון הארוכה בהיסטוריה שנמשכת כבר אלפי שנים ולא תיפסק לעולם. במרתון התל אביבי ניגרה זיעה. במרתון הירושלמי ניגרו דמעות. בתל-אביב הושבתה מערכת הלימודים, בירושלים נדחתה העצרת לשעות אחר-הצהריים כדי שתינוקות של בית רבן לא ישבתו מלימודם. יחי ההבדל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין מורשת ישראל לתרבות העמים.

כאשר יוסי דייטש, רמטכ"ל העצרת, עלה לשידור לפני שנשמע הגונג ונשאל על חיי הירושלמים שיהפכו בעצרת לגיהנום, הוא ענה תשובה ניצחת: "בתל אביב נחסמה העיר בשביל ארבעים אלף רצים והתקשורת מכנה את האירוע גן עדן, אבל כשמאות אלפי חרדים מממשים את זכותם להביע מחאה, זה הופך לגיהנום".

זה היה יכול להפוך לגיהנום, לא לירושלמים החילונים, אלא לנו - החרדים. אם נוער הזנבות היה מפגין את ביצועיו, כי אז מראות ריקודי המכת"זים וצהלות הסוסים היו משתלטים על כל המסכים. אבן אחת שזורק מפגין, מהדהדת תקשורתית יותר ממאות אלפי מתפללים שקטים.

"עצרת תהיה לכם" – עבורנו ולא עבורם. העצרת הזאת נועדה קודם כל בשבילנו, לא רק מחאה היינו צריכים, אלא בעיקר חוויה מתקנת של הרמת המורל, שערב ההפגנה, נשק לקו האדום של הכנרת.

אחרי שנה כה קשה, כשהציבור החרדי נתפס כמי שניתנה הרשות להכות בכיסו עד ריקון דמים ובגוו עד זוב דם, כולנו היינו צריכים את ההפגנה הזאת. היטיב להגדיר זאת השבוע, ח"כ אריאל אטיאס: "הפירוד ברחוב החרדי שנוצר אחרי פטירתם של שני המאורות הגדולים, מרן הרב אלישיב ומרן הרב עובדיה עורר את התחושה שאפשר להכות בציבור החרדי בלי תגובה", הוא הסביר, "העצרת הזאת הוכיחה שמוקדם להספיד את הציבור החרדי. היא הוכיחה זאת לציבור החילוני, אבל לפני הכל זו הייתה אמירה פנים חרדית, שהנה למרות כל המחלוקות, וגם אחרי לכתם של שני ענקי הדור שזכו למעמד על, ברחוב החרדי וגם בחילוני, אנחנו יודעים להתאחד סביב הדברים האמיתיים ולשדר עוצמה".

זוהי לא רק האחדות, שבניגוד לכל תקדימי העבר, טיפסה מלמטה למעלה. ניתן לומר כי למעט קומץ מחרחרי ריב בצמרת העסקונה, דעת הקהל החרדית כמהה לאחדות, משתוקקת לאווירת פיוס. השלום מתחיל בתוכנו.

הכינוס המשולש של המועצות, והעצרת שבאה בעקבותיו, ענו על צורך ציבורי, על הד שעלה מההמון. צריך היה להסתובב בין מאות האלפים, כדי להבין עד כמה גדול הנתק בין קרבות המשב"קים ואנשי החצרות, לתחושת ההמונים ששטפו את הרחובות. הם עמדו שם, זה לצד זה: אשכנזים המקבלים על עצמם עול מלכות שמים בנעימה ספרדית, לצד בחורי חמד המדביקים בריקוד חסידי את שכניהם הליטאיים.

הסדר המופתי נשמר, לא משום שמדובר בציבור צייתן, אלא אך ורק בגלל שבתודעת ההמונים נחרט גודל השעה. עשרות אלפים הקדימו לעלות לבירה, ובית המדרש הגדול של גור, היה מלא מפה לפה כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כמו בימים הנוראים. אברכים עמלי תורה פתחו את סדרי א' בבתי המדרש בבירה, ואנשים העמלים לפרנסתם - שנוכחותם היוותה חלק מרכזי בהצלחת העצרת, ולא רק בגלל הגדלת נפח מספר המשתתפים - לקחו יום חופש מהעבודה.

מאות האלפים שגדשו את רחובות ירושלים, ראו את תמונת המועצות בשחור לבן. הם התעלמו מהצבע (הצהוב בעיקר), ומהפוליטיקה הקטנה שעמדה מאחורי האיחוד הגדול. הם הסתכלו על התמונה, בלי לבחון במיקרוסקופ את מיקום הרבנים נשואי הפנים, ובלי למדוד בסנטימטרים את המרחקים שבין היושבים סביב השולחן. הם כיתתו רגליים ועלו לירושלים, בלי לתת את הדעת למאבקי הקרדיט שמאחורי ההפגנה, ובלי לתת את הלב לשאלה האם התאספות המונית מוקדמת הייתה משנה את התוצאה. העם רוצה אחדות, וכדאי שהמסר הזה יחלחל היטב מלמטה למעלה – מהעם שברחובות, להנהגה הפוליטית החרדית.

"העצרת הזאת, החזירה לנו את גאוות היחידה", סיכם אריה דרעי אחרי שרקד בערבו של יום על שלוש חתונות, חסידית, ליטאית וספרדית. לא כמטאפורה, אלא כסדר יום שכל איש ציבור שמקפץ משמחה לשמחה, נאלץ לחוות.

אז נכון שהציבור היחיד שהיה חסר זהו ה'עמך' של ש"ס. לא בחורי הישיבות והאברכים הספרדים שנראו בהמוניהם, אלא הציבור המסורתי שמקנה לש"ס את כוחה הסגולי ותורם כחצי ממספר המנדטים של התנועה הקדושה. "בשביל להביא את הציבור הרחב מדימונה ומקריית שמונה, צריך היה להרים מערך היסעים בעלות של כשני מיליון שקלים", אומר דרעי.

יו"ר ש"ס שמתמודד גם כך עם חוב שתפח והלך ככל שההליכים בבית-שמש התמשכו והסתבכו, הציע למארגנים האשכנזים שטרם שילמו את חובם לעו"ד יעקב ויינרוט, להתקזז. "קחו את החלק של ש"ס לעצרת, מהחלק שהתחייבתם לשלם לעורך-הדין בבית שמש", הוא אמר ונענה בסירוב גורף: "אם ש"ס לא תשים מזומן על השולחן - לא תהיה עצרת".

דרעי לא עשה חשבון והכניס את היד לכיס. בכל הנוגע להוצאת קהל הבית המסורתי שגם כך נקרע בין צבא לתורה, בין דת למדינה, הוא סבר שזו משימה יקרה מדי, שהצלחתה גם כך מוטלת בספק. צריך לקוות שרק בעניין כספי עסקינן, ולא בסוג של ריחוק בין הקהל המסורתי הרחב, לבין ש"ס שאחרי פטירת מרן.

אחדות שטיפסה מלמטה למעלה. ההמונים בעצרתצילום: אחדות שטיפסה מלמטה למעלה. ההמונים בעצרת
אחדות שטיפסה מלמטה למעלה. ההמונים בעצרת


מפגן רוח

"מבחן כוח", ניתנה הכותרת בעיתון של המדינה ערב העצרת. במבחן הכוח נכשלנו, והציון רשום בסעיף הסנקציות הפליליות. לגופו של חוק, העצרת לא תשנה דבר כי החוק למעשה כבר עבר, למרות שיאושר לקריאה שנייה ושלישית רק ביום שלישי הבא – מועד הבחירות בבית שמש (אלא אם כן ייעתר יו"ר הכנסת לבקשת כמה מחברי הכנסת החרדים ויורה אחרת). כי-טוב כפול כבר לא יהיה לנו ביום שלישי הבא. ההפסד בבית המחוקקים ידוע מראש. נותר רק לקוות שמבית שמש תבוא לנו בשורה אחת טובה.

נכון יותר היה לכנות את העצרת שראינו השבוע "מפגן רוח". כלפי הציבור הכללי יש כאן אמירה שהופכת את הוויכוח על סוגיית הסנקציות הפליליות מפוליטי לציבורי. עד עכשיו זה נראה כמו עוד כיפוף ידיים פרלמנטרי בין חרדים לחילונים, דוגמת רבים שראינו לפניו, מתקציב הישיבות ועד לקצבאות.

העצרת הזאת, הפכה את המאבק מפוליטי לאידיאולוגי. על גזירה כלכלית, גם הכואבת ביותר, לא יצאו מעולם מאות אלפי מפגינים חרדים לרחובות. היום שבו הציבור החרדי יוצא להפגין בדבוקה אחת, הוא רגע ההוכחה הציבורית לכך שמדובר בעניינים שברוח ולא בכוח, באידיאל רוחני ולא באינטרס תקציבי. באמירה אצילית ושורשית של ציבור שלם שאינו מסוגל להכיל חקיקה הצהרתית ההופכת את לימוד התורה במדינת היהודים לעבירה פלילית.

האם המסר הזה סדק את החומות שהתגבהו, בינינו לבין הציבור הכללי? ספק גדול, אך בהחלט ניתן לומר שהמסר נקלט בלבבות יותר ממה שניתן היה לצפות מלכתחילה. זה קרה בעיקר בזכות אחידות המסר של כל הדוברים, כולל הרבנים הראשיים שהשתתפו בהפגנתיות בעצרת. אז נכון שהגר"ד לאו שיגר לאחר מכן הודעת הבהרה מתנצלת וכרך את נוכחותו, בתפילה שהעתיר נגד עצירת גשמים, אבל למי איכפת. תמונה אחת של הרבנים לאו – האב והבן, ולצידם הראשל"צ הגר"י יוסף, בנו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (שדמותו הייתה כה חסרה, להנגשת העצרת להמון החילוני), הייתה שווה יותר מאלף מיילים של הבהרות מאוחרות. הגר"י יוסף, הציל את כבוד הרבנות גם לאחר מעשה, ולא היסס להשיב בתגובה רשמית לגל"צ כי הוא שמח להיות חלק מעולם התורה.

בתרבות ישראלית שמקדשת הצהרות ומילים גבוהות הרבה יותר ממעשים, אי אפשר לזלזל בערכם של המונים שיוצאים להפגין נגד הפיכת לימוד התורה לעבירה פלילית. העובדה שמדובר במילים שלא יבואו לכלל מימוש, לא משנה את עוצמת הפגיעה. תשאלו את ביבי, שהפך את ההכרה בישראל כמדינה יהודית, לחזות הכל במשא-ומתן המדיני.

ההוכחה הטובה ביותר לכך שמשהו מכל זה חלחל, ניתנה למחרת היום בישיבת סיעת יש עתיד בכנסת. ניתן היה לצפות שיאיר לפיד יחבוט בחוזקה בכדור שהורם לו להנחתה ויעלה את ההפגנה על ראש שמחתו.

בפועל, זה לא מה שקרה. למעט כמה מילים, בשפה רפה ולא ממש יפה, שנאמרו כמו לצאת ידי חובה, העדיף לפיד לברוח ממה שהתרחש בבירת ישראל, אל מה שמתרחש מעבר לים, בבירת ארה"ב. כנראה שגם אשף תקשורת כמו לפיד הבין, כי ביום שכזה, התרברבות מרובת מילים, מול הדממה האצילית של קהל ההמונים, תיתפס כלא רצינית, כבלתי אמינה.

היטיב לבטא זאת אריאל אטיאס, בדיוני ועדת שקד שהתכנסה למחרת ההפגנה: "שאלו אותי למה רקדנו בסוף העצרת ואיך ממצב של קריאת תהילים וסליחות, עברנו לעצרת של הפנינג, וההסבר שלי הוא, שהבחורים החרדים רקדו כי התחושה היא שמכאן ואילך גם המתונים - מקצינים. הם בעצם אמרו, כי מרגע זה והלאה, אתם שם בוועדה יכולים להחליט מה שאתם רוצים. מה שתחוקקו בכלל לא משנה, כי אנחנו כאן ברחוב, נציית אך ורק להוראת רבותינו".

את חוק הגיוס ההפגנה לא תשנה לטובה. מה היה קורה אילו ההמון היה מפגין את נוכחותו ברחוב לפני כחודש, זו שאלת הבדיעבד שנותרת פתוחה. אטיאס מאמין שהעצרת הזאת תשפיע על המערכה הבאה: "אני מקווה שלפני הפגיעה הבאה, יהיה מי שייקח בחשבון את ההמון השקט שיצא לרחוב, ועלול לצאת שוב, בעוצמה גדולה פי כמה".

ממלכתי-חרדי. הרבנים הראשיים בעצרת. צילום: אלי כהןצילום: ממלכתי-חרדי. הרבנים הראשיים בעצרת. צילום: אלי כהן
ממלכתי-חרדי. הרבנים הראשיים בעצרת. צילום: אלי כהן


זכות השיבה לאוקראינה

כדאי שגם חברי הכנסת, ציבור השלוחים - שלוחינו ושלוחי דרבנן - ילמדו מהתנהגות השולחים שיצאו לרחובות. מאות האלפים שעלו לירושלים הבינו שבנקודת הזמן הזאת אין מה לאיים, להפחיד ולהתלהם. כל מה שנותר זה לשאת תפילה, תחינה ובקשה. לקדש שם שמיים, במלוא מובן המילה. כך יאה וכך נאה לציבור שתורתו אומנותו, ורוחניותו אמונתו.

הדברים צריכים להיאמר על רקע האיומים המופרכים שהופרחו לכל עבר בשבוע שלאחר הכרעת הוועדה בדבר סנקציות פליליות. חברי-הכנסת החרדים, לא חדלו מלהלך אימים על נתניהו, להזהיר שיבוא יום נקם ושילם. אחד מהביטאונים, אף איים בסופ"ש שעבר בירידה המונית מהארץ וחשף בכותרת ראשית כי סנטורים אמריקאים הבטיחו סיוע בהגשת מעמד של פליטים לכל משפחה.

ביבי קרא את הידיעה, ומיהר להמריא לארה"ב כדי לטרפד את היוזמה, אבל בקונסוליה האמריקאית לא נכנסו לכוננות ספיגה ואפילו ר' אהרון דייוויס, הקונסול החצי רשמי לענייני חרדים, לא שינה את שעות קבלת הקהל כדי לעמוד בלחץ הפליטים הפוטנציאליים.

החצי-כותרת הזאת, הפכה חיש מהר לחצי-בדיחה. במסדרונות הפוליטיים מיהרו לציין, כי המקום היחיד אליו יכולים לחזור עשרות אלפי בני החסידות, שביטאונה יצא בכותרת הסנסציונית, נמצא כיום תחת שליטה אוקראינית - עוד חבל ארץ, שסובל בימים אלו מהצקות אנטישמיות, ומושמעות כלפיו אזהרות להטלת סנקציות כלכליות. נו, לפחות לא מדובר בסנקציות פליליות.

הכותרות הבומבסטיות, כמו האזהרות וההפחדות, מתפוצצות לכולנו בפנים. כשחברי-הכנסת מכריזים על החרמתה של ועדת שקד, ואחרי יומיים אצים-רצים להשתתף בדיונים, הציבור החרדי כולו, נתפס כמי שיורה וצועק תוך כדי, 'סרק, סרק'.

אז נכון שחברי-הכנסת הם שלוחי דרבנן שלעולם לא פועלים על דעת עצמם – ובפרט במקרים שבהם התוצאה היא כישלון. את ההנחיה לחזור לוועדה, אטיאס קיבל מהגר"ש בעדני, ופרוש – שמע זאת אישית מפיהם של שניים מחשובי האדמו"רים. מחצרו של אחד מהם יצאה הכותרת הדרמטית על ירידה מהארץ וקבלת מעמד פליט. ללמדך, שבעולם המעש, בניגוד מוחלט לעולם המלל, אין מקום לכותרות גדולות אלא למעשים קטנים.

בגלות כמו בגלות, בין יהודים כמו בין גויים, מגישים לפעמים את הלחי השנייה – עוד מונח לא-יהודי שאומץ בצוק העיתים כדפוס פעולה. כשאין ברירה, בולעים את העלבון, וחוזרים לזירה כדי למנוע את המפלה הבאה. אבל אם זו הדרך – למה לאיים מלכתחילה? למה להכריז על החרמה ולזגזג פנימה בחזרה? למה לאיים, כשאין במה?

הוא הדין לגבי הכרזות יום הדין שמשוגרות לעבר נתניהו. ביבי כבר למד את השיטה, ומתמודד היטב עם הפוליטיקאים החרדים שמאיימים בגלוי בהפלתו העתידית, ונפגשים עמו בסתר בהווה. אין מה לאיים על מי שכבר עולל לנו את הגרוע מכל. את ביבי זה לא מרתיע, את הציבור הישראלי, כל המלל המתלהם הזה רק מפחיד ומרחיק עוד יותר. עת לעשות לה', ולא עת לדבר. אם עשייה אין, אם נשק בארסנל לא נותר, חבל להכביר באיומים שאין מאחוריהם מעשים.

איומי הסרק שמשוגרים בלי מחשבה וללא מטרה, הופכים את כולנו ללא רציניים, למאיימים סדרתיים. שתיקה רועמת בהמתנה סבלנית להזדמנות אמיתית לנקמה – גם אם תבוא בעוד שנה-שנתיים-שלוש-ארבע – שווה יותר מאלף איומים.

דע מאין באת

בואו נשים לרגע את העניין העקרוני של הסנקציות הפליליות בצד. שאלת ה'דע מאין באת' ו'לאן אתה הולך', היא שתכריע לבסוף אם ניתן יהיה לעמוד בתנאי החוק.

דע מאין באת - זוהי השאלה הראשונה שעל-פיה ייקבע מי יוגדר כחרדי לצורך חישוב העמידה ביעדים. החוק החדש מאפשר למי ששהה שנתיים, גם לא רצופות, בין כותלי ישיבה, ומתגייס לבסוף לצבא, להיחשב כחרדי. המשמעות: נער נושר שהוריד את הכיפה והתחייל – ייחשב לצורך העמידה ביעדים לחרדי. בעוזבם את הדת, ציוו לנו הנושרים את החיים בישיבה.

לאן אתה הולך - זו השאלה השנייה שנוגעת למסלול בו נקלטים המתגייסים, כאשר דתי-לאומי שכף רגלו לא דרכה במוסד חרדי, יוגדר כמתגייס חרדי אם יחליט ללכת לנח"ל החרדי. אז מי אמר שהדתיים-הלאומיים נגדנו? רק גייסו אותם לנח"ל החרדי, וכולנו מסודרים.

אם על הציבור הכללי העצרת איכשהו השפיעה מעט לטובה, לעופר שלח היא עשתה רע. הוא חזר השבוע לוועדה חדור רוח קרב במטרה למסמס גם את מה שחברי-הכנסת החרדים הצליחו להשיג, בין השורות שבין סעיף לסעיף. שלח ניסה להכליל סעיף עם הפנייה עקיפה ליעדים הראשוניים של 1,800 עילויים; אחר כך ביקש להכליל רק את המתגייסים בפועל לצורך העמידה ביעדים. לבסוף, ביקש להפוך את השירות האזרחי להוראת שעה שתפוג ב- 2019.

ומי התגייסה לצידו של שלח? לא אחרת מאשר איילת שקד, אשת החיל שהוליכה בכחש ובמתק שפתיים את חברי הכנסת החרדים. אטיאס מספר שאיילת השח"ר (שירות החרדים), אמרה לו: "עדיין לא שכנעת אותי שאתה צודק". וואלה, יפה מצידה.

איך משכנעים את הבית היהודי, אנחנו כבר יודעים. בעוד ג'ובות להתנחלויות, ג'ובים למועצות דתיות, וגימילים של עוד כמה חודשי שירות לתלמידי ישיבות ההסדר. ההצעה הזאת נפלה לבסוף בזכות התנגדותו של נציג העבודה. כאן צריך להזכיר, כי ח"כ עומר בר לב מהעבודה, הוא היחיד ששמר לנו אמונים, בתיאום מוקדם עם היו"ר בוז'י הרצוג. נרשום זאת בספר דברי הימים, בתקווה שיתאפשר לנו בעתיד להלביש את יו"ר העבודה בבגדי מלכות, להרכיב אותו על הסוס, למשוך בזנב ולקרוא 'ככה ייעשה לאיש אשר החרדים חפצים ביקרו'.

"אסור לנו לשכוח את מה שעשו לנו", אומר אריאל אטיאס, "פגעו לנו בציפור הנפש, בדבר הכי חשוב. ברגע שבו תהיה לנו אופציה להכתיר מועמד שאינו איש הליכוד לראשות הממשלה, נהיה חייבים לעשות זאת. אם דילמת ביבי או ציפי תחזור על עצמה, אסור לנו להסס בפעם הבאה".

הבעיה של אטיאס ושל פרוש הייתה שעומר בר לב חצה השבוע את הקווים. לא שהוא התייצב לצידם של שלח את שקד, אלא שהאיש המריא לחו"ל והותיר בוועדה כמממלא-מקום את ח"כ איציק שמולי כנציג העבודה. את שמולי - הח"כ הטרנדי, מאבירי המחאה החברתית - היה קשה הרבה יותר לשכנע, ובפרט אחרי ששלח גייס לעזרתו את עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שהסבירה כי חייבים להכליל את השירות האזרחי כהוראת שעה, כדי שהחוק יהיה 'בגיץ'.

"שים לב מה אני עושה ותבין כמה הם צבועים", לחש אטיאס לשמולי ומיד לאחר מכן פנה לאיילת שקד, "את צודקת. חייבים להכליל את כל סעיפי החוק הלא שוויוניים כהוראת שעה, ונתחיל בסעיף הכי לא שוויוני – ישיבות ההסדר".

שקד קפצה ממקומה, כמו טייס קרב עם כיסא מפלט ממטוסו. ישיבות ההסדר? רק זה לא. אטיאס קרץ לשמולי: "אתה רואה כמה שהם צבועים?", הוא לחש לו. שמולי השתכנע ואחרי עוד שיחת הסבר שקיבל מיו"ר העבודה, הרצוג, הצביע עם החרדים בוועדה ורץ להוציא הודעה חריפה נגד הצביעות של הבית היהודי ויש עתיד - שמכרו את המשרתים הישראלים תמורת הצהרות ריקות מתוכן על סנקציות פליליות והסדר מפנק, עם המון תוכן, לישיבות ההסדר.

"לטנגו צריך שלושה", אמר השבוע נתניהו לנשיא ארה"ב, ברק אובמה. כך גם לריקוד שעושים המתנחלים ונציגי הימין על גבנו. בכל מה שנוגע ליאיר לפיד – לא יכולות להיות לנו טענות. האיש רץ על טיקט גיוס החרדים ומנסה לספק לבוחריו את ליטרת הבשר. מזלנו היחיד הינו, שהעם לא קונה את הסחורה הלא כשרה, ולראיה, בסקר שביעות הרצון משרי הממשלה שנערך השבוע, לפיד זכה במקום הראשון. מהסוף.

נשארנו עם הבית היהודי וגרורותיו, עם ביבי וזיגזוגיו, עם איווט והנאותיו. ביום שני השבוע, עלה ח"כ יעקב אשר על דוכן הכנסת ושיבח את התנהלות המשטרה בעצרת. כשירד מהדוכן, פגש אשר בפינת הקפה שבפאתי המליאה את שר החוץ ליברמן ואת חבר מפלגתו, השר לביטחון פנים איציק אהרונוביץ'. "תודה על הפרגון", אמר אהרונוביץ' ליעקב אשר שמיהר מצידו להשיב: "רק שיהיה ברור, פרגנתי לך ולא לזה שעומד לצדך". העומד לצידו – איווט, התמוגג וחייך מאוזן לאוזן, מדושן עונג. ח"כ אשר הסיק מהחיוך, כמו מהחיכוך המתמיד עם איווט בתקופה האחרונה, שהאיש לא סתם מורה לנציגיו להצביע נגדנו בוועדת שקד. הוא עושה זאת בהנאה מרובה.

ליברמן קיבל החלטה אסטרטגית להפוך לתואם לפיד ולמרבה האירוניה, ההחלטה הזאת גמלה בליבו בעקבות תוצאות הבחירות לעיריית ירושלים. "צריך להבין שאווירת הנקמה בחרדים שבגדו בו בירושלים שאיווט מפיץ סביבו, היא רק התירוץ", אומר דרעי, "הרי מה יש לו להתלונן? אנחנו הבאנו את מה שהבטחנו. הבדיחה הייתה עם המצביעים של איווט שלא באו. אם הם היו מתייצבים, ליאון היה כיום ראש העיר".

זו בדיוק הבעיה. שמאז הבדיחה ההיא, איווט לא מפסיק לצחוק - עלינו. איווט הבין שהציבור הרוסי כבר לא בכיסו, שבחירות בטווח הקרוב הם האסון הגדול ביותר עבורו, ולפיכך - התמרכזות בכל החזיתות היא הדבר הנכון בשבילו. מדינית הוא משמיע את ההצהרות הנכונות, ובכל מה שנוגע לחקיקה האנטי-חרדית הוא העביר לנציגו בוועדה, ח"כ רוברט אילטוב, הנחיות ברורות, להרים את האצבע בהתאם להוראת עופר שלח ולא להיעדר מאף הצבעה.

התנהגות הימין הישראלי צריכה להוביל אותנו למקום אחד ויחיד: סוף העולם – שמאלה. השבוע התקיים ויכוח ער ולא אופייני בישיבת סיעת ש"ס. אלי ישי טען שאסור לנו לשבור את הכלים מול הציבור הדתי-לאומי וכי עדיין יש עם מי ועל מה לדבר. דרעי חתם ואמר שהגיע הזמן לחתוך, שהם ולא אנחנו, שברו את כל הכלים. האמירה הברורה הזאת באה לידי ביטוי בהמשך היום. דרעי התגבר על הפחד הקמאי מהזדהות יתר עם תהליכי שלום, שמרחף מעליו מאז שהוצמד לו הכיתוב "פושעי אוסלו לדין" ושיגר הודעה עם קריאה לראש-הממשלה "לעשות הכל כדי לשמר את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב. הם חשובים יותר מהיחסים עם הקיצונים שמרכיבים את הקואליציה".

כשמדברים על מעשים ולא איומים, אלו בדיוק המהלכים הנכונים. רק השבוע התפרסם הדיווח על קפיצה של 123 אחוזי בנייה בשטחים. כל זה קורה כשהיישובים החרדים, בתוך ומעבר לקו הירוק, סובלים מבצורת מתמשכת (איפה התפילות של הרב לאו, איפה?). אותו היגיון של דאגה לישיבות הסדר על חשבון ישיבות חרדיות, מוביל לבנייה ביישובים מבודדים על חשבון גושי ההתיישבות החרדים, ביתר עילית ומודיעין עילית. הודעה שפויה כמו זו ששיגר דרעי, מוציאה את הבית היהודי מהכלים, ועושה להם חשק לרוץ ולעקור עוד כמה מטעי זיתים. חכו-חכו מה יקרה כשגדודי המתגייסים החרדים ייקראו לפנות יישובים.

צילום: יעקב לדרמןצילום: צילום: יעקב לדרמן
צילום: יעקב לדרמן


תנו לשמש לעלות

רשמי העצרת יתפוגגו במהרה, כמו ענן האובך שתלוי ככסות מכוערת מעל שמי ישראל. עצרת המונים בעיתות משבר דומה לשאיפת גז מזגנים המונית. היא מרוממת את הרוח לשעתה, אבל כשהחומר מתפוגג הגוף והנפש חוזרים להתמודד עם המציאות העגומה שנותרת כשהייתה.

כדי להאריך את רגע הקתרזיס ולהעצים את החוויה, אנו זקוקים לניצחון חד וברור בבית שמש בשבוע הבא. גם שם אנו מתמודדים מול בג"ץ לא אוהד, מול פוליטיקאים חורשי רעה - בנט, שקד, איווט, וכן, גם ביבי, שמצא לנכון להוציא השבוע מכתב תמיכה באלי כהן, וסובב את הסכין בגב החרדים הנבגדים.

אז בואו חברים, הבה נוכיח להם ולנו שלמרות כל הצרות, כוחנו באחדותנו. איך אמר אובמה, ולא לביבי? "כן, אנחנו יכולים". גם אם בדרך נצמא למים ונתייבש בשמש הקופחת, במרתון הזה, אנחנו חייבים לנצח.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

בית שמש טור עצרת בלום מפגן רוח

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד