ביבי מכתיר את עצמו כראש ממשלה • הליכוד והחרדים

ב-18 למרץ 1992 התקיימה בכנסת ההצבעה הסופית על חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, היה זה לאחר חודשים ארוכים של דיונים מתישים, אשר במהלכם - לאחר שכבר החלו ההצבעות על החוק - הוא הוחזר לדיון נוסף בוועדת החוקה, ונעשו בו שינויים נרחבים. כעת, לאחר קבלת חלק מההסתייגויות, נערכה ההצבעה הסופית, הקולות היו די שקולים, במפלגת העבודה החליטו לתמוך בחוק ואילו בליכוד החליטו להתנגד, הסיעות כפו משמעת סיעתית על חברי הכנסת. בסופו של דבר החליט אחד החברים מסיעת הליכוד להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע בעד החוק, ההצבעה עברה והחוק התקבל, לח"כ הזה קראו... בנימין נתניהו!

כך בקולו, מינה את עצמו נתניהו לראש הממשלה 4 שנים אחרי אותה ההצבעה.

לחוק הבחירה הישירה שבוטל בסופו של דבר לאחר 2 וחצי מערכות בחירות היו השפעות נרחבות על המערכות הפוליטיות, אך כנראה כוונתם של יוזמי החוק היו אחרות לחלוטין, הם ביקשו לנטרל את השפעתם של המפלגות החרדיות על התנהלות הממשלה, רצו אבל לא הצליחו...

יצאנו לבדוק מה הוביל לחקיקת החוק ומה הוביל בסופו של דבר לביטולו וחזרה לשיטה הישנה והמוכרת, וכיצד אם בכלל הרוויחה המערכת הפוליטית החרדית ממהלכים אלו.

מושחתים נמאסתם

התהפוכות הפוליטיות הרבות של שנות השמונים, המשברים הקואליציוניים התכופים הביאו רבים מבכירי המערכת להבין שצריך לעשות שינוי מהותי בשיטת המשטר שהייתה נהוגה עד אז במדינה, מכיוון שבשיטה הישנה תלוי היה ראש הממשלה אך ורק באצבעותיהם של חברי הכנסת לטוב ולמוטב, מה שהביא לניצול ציני ולעיתים מכוער של רסיסי מפלגות או של ח"כים בודדים שפרשו ממפלגתם ודרשו דרישות מופרזות בעד כל פעם שהרימו את ידיהם בעד או נגד הצעה כל שהיא, כאשר השיא השלילי שאליו הגיעו הדברים היה בדרישתו התמוהה ואולי אף המחוצפת של השר דאז יצחק מודעי לערבות אישית מראש הממשלה שמיר בסך 10 מיליון דולר בעד קיום ההסכם הקואליציוני ביניהם.

תחושת הסיאוב מהמערכת הפוליטית גדלה והלכה, סיסמאות כמו "מושחתים נמאסתם" וכדומה נתלו בכל פינה וקרן רחוב, והכול הסכימו שהגיע העת לשינוי.

ליצחק בן אהרון, מי שהיה מזכ"ל ההסתדרות בסוף שנות השבעים - בעת המהפך הפוליטי הראשון, זכורה האמירה המקוממת: שאם זוהי דעתו של העם אז צריך להחליף את העם... אז את העם לא הצליחו להחליף, לפחות החליפו את השיטה...

בסיס ההבנה של מציעי החוק הייתה לחקות את השיטה האמריקנית הנשיאותית ולתת כוח כמעט בלתי מוגבל לראש הממשלה, כולל מינוי שרים ופיטורם ללא אישור הכנסת, קול נוסף לראש הממשלה עצמו במקרה של תיקו בהצבעות בממשלה, חוסר אפשרות להפיל אותו - אלא באמצעות 80 ח"כים ועוד.

כך חשבו המציעים, כי ראש הממשלה יוכל לשלוט כרצונו לכל אורך הקדנציה מבלי להיות נתון לחסדיו של אי מי מחברי הכנסת, וכך בעצם תקטן כוחן של המפלגות השונות ובעיקר של המיעוטים במדינה החרדים והערבים, מכיוון ששום חרדי בטווח השנים הנראה לעין לא יתמודד על ראשות הממשלה, אזי ראש הממשלה שייבחר לא יצטרך לתת חשבון לשאר המפלגות.

המפלגות החרדיות כמובן התנגדו נחרצות לחוק, הם הבינו את המשמעויות הקשות העלולות לבוא ממנו, דווקא התיאבון הגדול של מציעי החוק היה בעוכריהם ומארבעת החוקים המופרזים שעברו בקריאה טרומית ימים ספורים לאחר הפלת ממשלת שמיר באדר תש"ן, נותר בסופו של דבר בהצבעה הסופית חוק מצומק ורזה, אך כזה ששינה בהחלט ונתן את אותותיו במערכות הבחירות הבאות.

יישומו של החוק היה רק לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1996 אך הוא נתן את אותותיו כבר במערכת הבחירות שקדמה לה, מפלגת העבודה שהריצה את יצחק רבין לראשות הממשלה התמקדה כמעט אך ורק בו, הסיסמא הראשית של המפלגה היה: "ישראל מחכה לרבין", הצגתו של רבין כ"מר ביטחון" הועילה להם מאוד במיוחד על רקע אירועי הטרור באותן שנים, על פתק ההצבעה של המפלגה נכתב לראשונה "העבודה בראשות רבין" מה שגרם להתמרמרות רבה אצל שמעון פרס היריב הנצחי...

רצח רבין והבחירות הישירות הראשונות

בבחירות הראשונות שהתקיימו בשיטה החדשה, ניצבו זה מול זה שמעון פרס ובנימין נתניהו, פרס המנוסה והוותיק שלאחר רצח רבין הפך ליקיר השמאל ומדינות העולם, התמודד על התפקיד מול מועמד צעיר וכמעט אלמוני שכיהן בכנסת פחות מ-8 שנים.

לכאורה כל הסיכויים היו לטובת שמעון פרס, הפצע שנוצר בחברה הישראלית בעקבות רצח רבין עוד לא התאחה, מפלגות השמאל בעידוד התקשורת הצליחה להחדיר לציבור הישראלי ש"כל" הימין קשור ואשם ברצח...

בימים שלאחר הרצח נתניהו היה על הקרשים, חבריו נדו לו ברחמים, כמי שהוביל אופוזיציה חריפה לרבין והיה נראה כמועמד שיכול לתת קרב של ממש, הפך למועמד חסר סיכוי לחלוטין.

ההיסטריה של השב"כ בעקבות הרצח הייתה כה גדולה, שהם הצמידו אבטחה חסרת תקדים לסמלי השלטון במדינה וביניהם יו"ר האופוזיציה, נתניהו שרחוק היה מלהיות מאוים בתקופה ההיא נאלץ להתהלך כשמסביבו מספר רב של מאבטחים שחצצו בינו לבין הציבור ולא נתנו לו את ההתחככות שהייתה אמורה להוביל אותו אל השלטון, התקשורת גם היא גיחכה עליו בעקבות כך, וטורי סאטירה רבים נכתבו על העניין, ביניהם זכורה במיוחד כתבה שלמה על: מה עושה נתניהו שחפץ לקנות עוף בגריל... בכתבה מושחזת וחריפה תיאר הכתב איך שכל ראשי השב"כ באים לסרוק חנות לממכר מוצרי בשר והכול בשביל שיו"ר האופוזיציה יוכל לקנות לעצמו ארוחת צהריים מזינה...

נתניהו לא אמר נואש, למרות המפולת האדירה בכל הסקרים הוא התחיל הכול מחדש, השר נפתלי בנט שהיה מקורב מאוד לנתניהו ואף כיהן כראש לשכתו בשנת 2005/6 לפני הריב הגדול ביניהם, כותב בספרו על היכולת המיוחדת של נתניהו להציב לעצמו מטרה מוגדרת ולהתמקד בה ולשעבד את אנשיו סביב מטרה זו - תוך כדי שהוא מצליח לבודד את כל המפריעים האחרים והמטרות האחרות, המטרה כעת של נתניהו הייתה להיות ראש ממשלה... והוא התמקד במטרה זו בכל הכוח כנגד כל הסיכויים.

בשיחות אישיות לאחר הרצח חשש נתניהו מכך שפרס ינצל את נסיקתו בסקרים ויקדים את הבחירות, "אם הוא חכם הוא יעשה את זה", אמר אז, אבל אם הוא לא יקדים את הבחירות הסיכוי שלי גדול, הכתבים לא האמינו לו, והוא התעקש וטען ש"מוקדם להספיד אותו"... בדיעבד מתברר שהניתוח של נתניהו היה מדויק, פרס לא הקדים את הבחירות ובזמן שחלף מאז הרצח עשה פרס את כל הטעויות האפשריות בשביל לוותר על שלטונו המובטח.

הפיגועים הקשים שהיו באותו חורף נורא של שנת תשנ"ו בעקבות חיסולו של "המהנדס" יחייא עייאש, השרו תחושה קשה בציבור של חוסר ביטחון, נתניהו מצידו נזהר מלהאשים את פרס וגילה איפוק מרשים בתגובותיו לפיגועים, אך בעצתו של יועצו האסטרטגי האמריקני ארתור פינקלשטיין הרבה נתניהו לדבר על שלום וביטחון, פחד מטרור וכו', האסטרטגיה פעלה היטב ולראשונה הסתמן קרב צמוד על ראשות הממשלה.

לרוע מזלו של פרס, פגז תועה של צה"ל במהלך מבצע "ענבי זעם" בלבנון מבצע שבא בתגובה על ירי גובר והולך של קטיושות לעבר יישובי הצפון, פגע במטה האו"ם בכפר קנא שבדרום לבנון מהפגז נהרגו כ-100 פליטים לבנונים ו-4 חיילי או"ם, הטעות שהובילה להפסקת המבצע גרמה לזעם עצום על פרס בקרב ערביי ישראל ולהחלטתם על החרמת הבחירות, כעת גם היתרון שעוד היה אמור להיות לזכות פרס נשחק לגמרי.

הצבעת החרדים

במטה פרס נפל האסימון, לראשונה הם קלטו שהם עלולים להפסיד את הבחירות, הזחיחות שהייתה מנת חלקם מאז רצח רבין נעלמה, אך כעת נראה שכבר איחרו את הרכבת, הכול הבינו שהבחירות יוכרעו על קולות בודדים, ושני המחנות עשו מאמצים מרובים על מנת להעביר לצידם קבוצות שונות באוכלוסיה.

בינתיים במהלך מבריק הצליח אריאל שרון שהיה אז מראשי הליכוד לחבר את מפלגות "צומת" של רפאל-{רפול} איתן, ומפלגת גשר בראשות דוד לוי לרשימה אחת מרכזית בראשות נתניהו, המהלך שבדיעבד מתברר שהיה בעיקר עבור להבטיח את מקומו של שרון סביב שולחן הממשלה לאחר הבחירות אם וכאשר יעמוד בראשה נתניהו, שרון שהיה חשדן מטבעו לא היה מוכן להפקיר את גורלו בידי בנימין נתניהו - עליו לא סמך כלל.

הציבור החרדי עמד לראשונה בפני דילמה לא פשוטה, אם את ההצבעה לכנסת התירו הרבנים מפני שזו הצבעה למפלגות חרדיות, הרי שכעת ישנה הצבעה אישית על מועמד חילוני גלוי ראש שרחוק מלהיות שומר תורה ומצוות, מאידך גיסא, הימנעות אף היא יכולה להתפרש כהצבעה ובעיקר במצב של שוויון בין המועמדים, כל החלטה שתינתן הייתה אמורה להיות קשה ומושא לביקורת ציבורית נוקבת מבית ומחוץ.

הפעם הראשונה ששאלה כה גורלית הונחה לפתחם של גדולי התורה, היה שנים ספורות קודם לכן במערכת הבחירות לרשויות המקומיות בחורף תשנ"ד, בה לראשות העיר ירושלים התמודדו ראש העיר המיתולוגי טדי קולק מול חה"כ דאז אהוד אולמרט, [כן, ההוא מהמשפט השבוע...], לראשונה לאחר חצי יובל של שלטון קולק בירושלים נוצרה אפשרות של ממש להחליפו במועמד צעיר ואנרגטי, הציבור החרדי היה זה שאמור היה להכריע את הכף, ואכן לאחר התלבטויות ארוכות ודיונים מתישים הורו הרבנים בדקה אחרי האחרונה לסגן ראש העיר דאז הרב מאיר פרוש לפרוש מההתמודדות העצמאית שלו לראשות העיר והציבור החרדי הצביע בהמוניו עבור אולמרט שניצח את הבחירות ברוב מרשים.

מקרה זה היה חריג ורבים סברו כי הכרעת גדולי התורה הייתה בשל ההתנכלות וההתנכרות התמידית של טדי קולק לצרכי הציבור החרדי, וכעת כשנוצרה הזדמנות פז לתקן את המעוות אזי חייבים לעשות זאת, כיוון שזה בעצם דאגה ומלחמת קיום של החרדים.

במאמר מוסגר חשוב לציין, שדווקא הפעילות החרדית לבחירתו של אולמרט והמוני הצעירים החרדים שהצטרפו לחגיגות ניצחונו של אולמרט בבחירות, הכעיסו את אנשי החינוך בתקופה המדוברת, שטרחו להדגיש לתלמידיהם שאין כאן איזה סגידה לאיש אלא אך ורק הכרת הטוב למי שאמור למגר את חוסר השוויון בין הציבורים בעיר הקודש, אבל ברור שהרבנים לא חלמו לראות את בחורי הישיבות רוקדים משמחה במטה הבחירות של הליכוד בירושלים.

כעת הובאה שוב השאלה הקשה בפני הרבנים, בחירות לראשות ממשלה - סברו גדולי התורה - אינם כבחירות לרשות מקומית, הכוללים דאגה לצרכים אישיים כניקיון ותברואה וכו'.

מה החליטו לבסוף גדולי התורה? והאם החלטתם היא זו שתכריע לבסוף את הכף? על כל זה ועוד בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!