אימון אישי- קאוצ'ינג

את.
כן, את.
אולי זה לא ממש המקום או הזמן.
אבל רק רציתי לומר לך שאת בסדר.
פשוט בסדר.
כן.

ממש כמו שאת.
את בסדר גם כשאת לא בסדר...
גם כשאת לא מצליחה.
גם אם את לא יכולה.
גם כשכולם סביבך חושבים אחרת.
גם כאחרים אומרים אחרת.
גם כשהבלאגן בבית חוגג.
גם כשאת לא עומדת בסטנדרטים של עצמך.
גם כשהילדים מתנהגים גרוע.
גם כשאת מרגישה רעה ומגעילה.
את בסדר.
פשוט בסדר.

----

מגיל צעיר מנסים לשנות אותנו. לתרבת אותנו. להפוך אותנו לבובות חברתיות. לא טובות מידי. לא בולטות מידי. לא עוצמתיות מידי.
מגיל צעיר, הסביבה מתחילה לשפוט אותנו. את מי שאנחנו. את העשייה שלנו. את ההתנסויות שלנו. את הדרך שלנו.

מגיל צעיר אנחנו לומדים שהדרך לקבל אישור חברתי על מי שאנחנו היא לישר קו עם הסטנדרטים של הסביבה. עם הסטנדרטים של החברה.
ועם הרעב הגדול שיש לנו לתשומת לב. ועם הצורך העצום בחום ואהבה ובהכרה חברתית – לא פלא שאנחנו לאט לאט הופכים לבובות חברתיות שמנוהלות מהפחד של "מה יגידו" "מה יחשבו" מהפחד מביקורת. מהפחד מדחייה.

לאט לאט אנחנו מתחילים לקשר בין העשייה שלנו לבין מי שאנחנו. בין ההתנהגות שלנו לבין הפנימיות שלנו. בין הכישלונות לבין תחושת הערך העצמי שלנו.
ילד מגיע לעולם עם צורך בסיסי בקבלה בלתי מותנית מצד הסביבה שלו. עם צורך בחום ובאהבה ללא תנאי. במידה והוא פוגש תנאים שמוצבים שם על הקבלה שלו, במידה והוא פוגש שיפוט, ביקורת ודחיה – הוא נכנס לבעיה.

הפחד מנטישה. הפחד מדחיה מתחיל לנהל אותו.

ובמקום, להתבגר רגשית ולהפוך לאדם בוגר שרואה את עצמו דרך העיניים שלו. הוא מתפתח רק בגיל הכרונולוגי והשכלי שלו. הגיל הרגשי נשאר לו אי שם תקוע מאחור. עמוק בפנים, הוא עדין מרגיש תלותי בהכרה הסביבתית. הוא לא באמת מרגיש מבפנים שמה שהוא זה בסדר. הוא לא מצליח לראות את עצמו דרך העיניים שלו, אלא דרך עיניי החברה.

מה שהסביבה מעריכה ומקבלת, הופך להיות חלק מעולם הערכים שלו. בלי באמת להיות מסוגל לעצור רגע, להתנער ולבחון באמת מה עולם הערכים האישי שלי. מה אני מחפש? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת חושב? לאן אני מוביל את עצמי? מה המשמעות של כל זה? מה המשמעות של הקיום האישי שלי?

הוא מסתיר את כל החלקים שהוא יודע שהסביבה לא תאהב. ודואג למצב את עצמו במקום שבו הוא יהיה נחוץ חברתית. שהאישור החברתי לא יפסיק להגיע אלי דרך דברים חיצוניים כמו הלבוש שלי. המראה שלי. העשייה שלי. התפקוד שלי. הנתינה שלי.

הבעיה היא שאישור חברתי, לעולם לא יכול למלא את החלל הפנימי לאורך זמן. גם כשאני מרגישה בעננים שכולם החמיאו לי. שכולם מעריצים אותי – זה לא באמת נספג. זה לא באמת מחלחל. ישנם חלקים בתוכי שאני עדין מצניעה. עדין פוחדת לחשוף, שמא ברגע שיגלו אותם כבר לא יעריכו אותי. כבר לא ירצו אותי. שמא יגלו שאני לא בסדר...

וכשיש חלקים בתוכי שאני מצניעה ולא מסוגלת לחשוף לעולם. אני דנה את עצמי לחיים מלאים בסבל פנימי וחוסר סיפוק רגשי.
אני דנה את עצמי לחצי חיים...

רגע של התבוננות –
באיזה תחומים את מרגישה שאת לא בסדר?
באיזה מקומות את מרגישה שאת תלויה באישור חברתי חיצוני?
איזה חלקים בעצמך את לא מקבלת?
איזה חלקים בתוכך את מעדיפה להצניע. שלא ידעו עליהם?
איפה הפחד ממה יגידו או מה יחשבו מנהל אותך?

הרבה אהבה וטוב,
חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית שעוזרת לאנשים להרגיש טוב מבפנים!
www.chany.co.il

קישורים:
לינק לבלוג האישי של חני

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!