עם חירות ומק"י • הליכוד והחרדים: בחירתו של ריבלין
משה ברקת וסדרת 'הליכוד והחרדים' בקפיצה אקטואלית בזמן לבחירתו של נשיא המדינה העשירי ראובן ריבלין • ההיסטוריה שנרקמה כאשר לראשונה התמרדו בכירי הליכוד נגד מנהיגם • ההישג העצום של גדעון סער, שהביס את ראש ממשלתו ובו בזמן הציל לו את הקדנציה, תוך שהוא מחדש את השותפות עם החרדים • ותיאור מדויק שלב אחרי שלב מהדרמה
רובי ריבלין. צילום: פלאש 90
נצחונו של ראובן ריבלין ובחירתו לתפקיד נשיא המדינה - עוררה הדים רבים במערכת הפוליטית, אם עד לפני הבחירות בכל המערכה המסואבת שרבים מאסו בה ובצדק - היה עיקר המאבק באמצעות חיפוש השלדים המתים בארונותיהם של המועמדים היריבים, הרי שתוצאות ההצבעה מוציאה ככל הנראה את השלדים החיים שבמערכת הפוליטית הגועשת.
עם כל הכבוד ל-2 המועמדים שהגיעו לקו הגמר, הרי שלא הם היו כאן במשחק, שניהם היו חיילים במשחק הרבה יותר גדול מהם של קרבות אדירים בדרך ככל הנראה לראשות הממשלה הבאה.
בנאומו אמש התייחס הנשיא הנבחר להיסטוריה, ובהתרסה ציטט בפני הנוכחים את קריאתו המפורסמת של דוד בן גוריון אם כי בשינוי מועט: עם חירות ועם מק"י... ב-4 מילים הללו תמצת ריבלין את השינוי שחל בשנים האחרונות ואת האפשרות שהביאה לבחירה בו, שכן אין כמו ריבלין איש במערכת הפוליטית הנוכחית המזוהה יותר מכל עם תנועת החרות ההיסטורית.
לאורך שנות ההיסטוריה הפוליטית הארוכה של תנועת הליכוד, נזהרו החברים מלקרוא תיגר על המנהיג המכהן ובפרט בשנים שהוא מכהן כראש ממשלה, אך כנראה לא עוד, בכדי להבין את עומק השבר יצאנו להביט מעט שנים ארוכות לאחור.
זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של ביתר, היה מבחינת רבים מחניכי התנועה כמשיח, צעירי הצאן שבתנועה היו נוהים לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות תוך כדי שהם מנסים לגעת בשולי גלימתו, מבחינתם כל מילה שלו הייתה קדושה והס מלהרהר אחר הנהגתו... לאחר שנים ארוכות של נאמנות עיוורת ותוך כדי וויכוח אידיאולוגי נוקב על הדרך בה צריך להתנהל המאבק על הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, החליט מנחם בגין מי שהיה אז נציב ביתר בפולין ומס' 2 בביתר, לקרוא תיגר על מנהיגותו ולחלוק עליו בפומבי, בדיון שהתקיים אי שם לקראת סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת בכינוס ביתר, על ידי נאום מרשים שכנע בגין את הצירים מדוע גישתו האקטיבית כלפי הממשלה הבריטית היא הצודקת, הצירים שוכנעו וברוב גדול התקבלה הצעתו בניגוד לדעתו של ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי שהיה דמוקרט - לא האמין שזה קורה לו, אבל בג'נטלמניות קיבל את דעת הרוב, מה שלא מנע ממנו להכתיר את בגין ליורשו ברבות השנים, דווקא בגין, למרות ההדר הביתרי והכבוד כלפי בני האדם בכל מקום שהם - היה שליט יחיד במפלגתו, חברי התנועה לא העיזו להרים ראש וקיבלו בהכנעה ובהערצה את מנהיגותו. אריאל שרון שהיה ידוע כאחד שלא חת מאיש [מלבד כנראה לעת זקנתו כשרעד מחוקרי המשטרה... מ.ב.], העיד על עצמו שהאדם היחיד שהוא פוחד ממנו זה בגין, בתיאורו על המפגש הראשון ביניהם מספר שרון שחיוכו והמבט הקר של בגין גרם לו להיאלם דום ולא לפתוח את הפה כל משך הפגישה ביניהם...
בכל שנות ישיבתו הארוכות באופוזיציה - במשך 8 מערכות בחירות שבהן נבחר על פי הגדרתו לשרת את העם מהאופוזיציה - לא ההין איש להרהר אחריו ולקרוא לו לפרוש, אנשיו הסבירו זאת בכך שהיה זה שלטון של אהבה והערצה ולא דיקטטורה, עובדה שלא הפריעה לכך שכל מי מהח"כים שלא התיישרו עם הקו המרכזי של תנועת החרות מצא את עצמו בסופו של דבר מחוץ לרשימת המפלגה בבחירות הבאות.
פעם אחת ויחידה, לאחר שלא הצליח להביא לניצחון הליכוד בבחירות תשל"ד - חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, העיז ח"כ צעיר ואלמוני באותם ימים העונה לשם אהוד אולמרט לקרוא תיגר על מנהיגותו, ובנאום בפני מרכז המפלגה קרא לו לקחת אחריות אישית על הכישלון וללכת הביתה, בשיחה מאוחר יותר אמר בגין לרעייתו שזה כנראה העונש שהגיע לו על המרד שהוא הנהיג שנים קודם לכן כנגד ז'בוטינסקי...
ואכן, בסיומה של אותה ישיבה כבר חשב בגין לקבל את המלצתו של אולמרט ולפרוש, אלא שהפצרותיהם של החברים והתנצלותו של אולמרט עצמו - שכנעו אותו להישאר ולנסות שוב לכבוש את ראשות הממשלה, ניסיון שכידוע הצליח.
גם בשנות שלטונו, למרות הקלקולים הרבים שידעה ממשלתו, לא חשבו לרגע החברים שאולי האשם תלוי בו והוא זה שצריך לפרוש מההנהגה, את הבודדים במפלגתו שקראו תיגר הוא הקניט בפומבי ובציניות הידועה שלו, כך סגן שר הביטחון בממשלתו השניה מרדכי ציפורי שהיה ידוע כמבקרו החריף ביותר של השר הממונה עליו אריאל שרון, כל אימת שהיה פותח את פיו בישיבות הממשלה היה זוכה לההערה צינית מפיו של ראש הממשלה על כך שהוא נגוע בנגיעות אישיות וכדו', גם הח"כית הנמרצת גאולה כהן שבעקבות הנסיגה מסיני הייתה למתנגדת הקולנית ביותר לבגין עד שלבסוף פרשה מהליכוד - הייתה זוכה בכל ישיבת כנסת ל"מחמאות" מראש הממשלה.
גם לאחר פרישתו נשאר בגין כקונצנזוס בתוך התנועה, ואפילו המתחרים על ההנהגה ניסו לשכנע את חברי המרכז שהם הם הראויים לרשת את כיסאו מפני שהם בעצם ממשיכים את דרכו... וזכורה אמירתו של השר דאז דוד לוי בפני בגין: יש לך יורש...שמיר ושרון כאוטוריטות
בשנים לאחר מכן, בשנות כהונתו של יצחק שמיר, למרות חוסר הפופולאריות שלו בציבור, קיבלו החברים את מנהיגותו, הבחירות הפנימיות שכן התקיימו על יו"ר הליכוד היו בעיקר כדי לצאת ידי חובה ולא כי מישהו חשב שהוא באמת יוכל להדיח ראש ממשלה מכהן.
לא שלא היה שקט לגמרי, קרבות מעניינים היו גם היו, כקרב המיקרופונים בוועידת הליכוד, והתנהלות שרי החישוקים שרון מודעי ודוד לוי בתחילת שנות ה-90, אבל רוח המפקד הייתה חיבור לזרם המרכזי וקבלת ההנהגה של ראש התנועה.
אצל אריאל שרון שכיהן כ-7 שנים כיו"ר הליכוד ומתוכם 5 שנים כראש הממשלה, עד לשנתיים האחרונות לכהונתו שבהן ביצע פניית פרסה ושינוי קיצוני בעמדותיו, השרים וח"כי התנועה היו סרים למשמעתו, אפילו בנימין נתניהו שהיה המתנגד העיקרי שלו לא ההין להרים את ראשו ולקרוא תיגר על ההנהגה, כמו רבים מחבריו הוא נאלץ ליישר קו, ולרקוד על פי החליל שהכתיב שרון, שרון זה שקבע לו באיזה משרד הוא יישב ומי מאנשיו יכהן כשר ובאיזה משרד ומי יישאר בחוץ, נתניהו נפגע עמוקות אך נאלץ לבלוע את הגלולה, פשוט לא הייתה לו ברירה אחרת כי החברים בליכוד לא אוהבים שפוגעים בראש הממשלה שלהם...
רק לאחר ששרון החליט על ביצוע ההינתקות ונראה היה שמצידו הסיפור עם הליכוד גמור, הרימו החברים ראש ובמשך שנתיים מיררו לו את החיים בתעלולים ותרגילים פוליטיים שונים, מה שגרם בסופו של דבר לפרישתו הסופית מהליכוד והקמתה של קדימה.
לאחר שחזר נתניהו לכהן כיו"ר הליכוד לאחר פרישת שרון, הוא הצליח לשכנע את יריביו בליכוד שדרכו השתנתה ממה שהיה זכור להם בשנים הראשונות שלו כראש ממשלה, מרבית החברים הבינו שאם חפצי שלטון הם אזי הם חייבים להתייצב לצד המנהיג ולקבל את מרותו, למרות הסלידה האישית שיש לרובם ככולם מהאיש ומביתו...
כל זה היה נכון כנראה עד לתקופה האחרונה, נתניהו שמשום מה היה בטוח שהשמש זורחת מהצד שלו בלבד... הרשה לעצמו להזניח את עיסוקיו הפוליטיים הפנים ליכודיים ולהתמקד אך ורק במישור המדיני, וכך לאט ובהתמדה החל לרכוש לעצמו אויבים מבית, שבהתחלה חששו אמנם להביע את מחאתם אבל לאחר התנהלותו השלומיאלית של נתניהו במערכות האחרונות כבחירת נגיד בנק ישראל, מועמדו לנשיאות ועוד הרימו את ראשם.הבחירות לנשיאות
למרות היותו של ריבלין המועמד האולטימטיבי של הליכוד - עשה נתניהו ככל שהיה לאל ידו בכדי שלא הוא יהיה נשיא המדינה הנבחר, נתניהו פנה לכל מי שהוא עוד זכר את שמו וחשב שהוא ישרת היטב את משפחת המלוכה, בכדי שייאות לקחת על עצמו את תפקיד הנשיאות ולהתמודד מול ריבלין, לאחר שסילבן שלום נכווה ברותחין וסירב להתנסות בצוננים, ודוד לוי סירב להקריב את שארית כבודו ולהוסיף כשלון נוסף לרשימת כישלונותיו, ולאחר ששכחו לבדוק אם אלי ויזל הוא בכלל אזרח ישראלי שרשאי להתמודד על הנשיאות, נותר נתניהו עם המועמד שהוא הכי לא חפץ ביקרו...
לקו הגמר הגיעו בסופו של דבר 5 מועמדים, אף אחד מהם לא היה מועמד שנתניהו היה צריך במשכן הנשיא, וכמעט כולם בפתק הנושא את שמם היה כתוב בדיו נסתר גם מי ייפגע בבחירתם ומי סולד מהם...
כשאביגדור ליברמן - שאצלו מילה זה מילה... הבטיח שהוא יתמוך בכל מועמד של נתניהו, הוא כנראה גם לא הבטיח לקיים, או שרק הוא ידע מיהו המועמד האמיתי של נתניהו... ללא תמיכתו הגדולה ודחיפתו האישית לא הייתה נכנסת דליה איציק למרוץ, ועד לרגע האחרון עוד היה נראה שהיא זו שתקבל את הכרטיס לסיבוב השני והמכריע, אלא שמשהוא בכל זאת השתבש.
ב-24 שעות שלאחר פרישתו של פואד בן אליעזר מההתמודדות, ישבו כמה פוליטיקאים משופשפים וחשבו איך להנחיל הפסד לליכוד ובעקיפין לנתניהו, שכן זה היה ברור לכולם שלמרות שנתניהו לא רוצה את ריבלין כנשיא - במצב שנוצר אי בחירתו של ריבלין תגרור אי שקט ואפילו 'פוטש' בליכוד מצד השטח כנגד ראש הממשלה, הם הגיעו למסקנה שכמו שיש רבים וטובים שלא רוצים את ריבלין כנשיא, יש יותר שלא סובלים בלשון המעטה את דליה איציק ויעשו הכל בשביל לעצור אותה לפני הכניסה לבית ברח' הנשיא 1 בירושלים...
וכך, למרות אי תמיכתו הגדולה של ליברמן - מהאנשים החזקים בפוליטיקה, התגבש לו הדיל החדש, ציפי לבני שנזהרת עד היום מללכלך את ידיה בפוליטיקה, נאלצה לעשות את מה שהיא הכי לא טובה בו ולהתחנן בעצמה לאריה דרעי שכדאי לתמוך במועמד שארץ מוצאו זהה לארץ מוצאו של דרעי בעצמו, יהיו אשר יהיו דעותיו בנושאי דת ומדינה. דרעי שכנראה עדיין לא השתחרר מהרצון למצוא חן בעיני השמאל והתקשורת נענה לאתגר, ונידב את קולותיו למהלך.
יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג הבין שחיבור עם ציפי לבני ועמיר פרץ יכול לעשות רק טוב למי שחולם בעתיד הקרוב להפוך לראש ממשלה והורה לאיתן כבל לעשות הכל בכדי שהמהלך יבשיל, ומאיר שטרית בעצמו תרם את רחמנותם של חברי הכנסת, בכך שסיפר בדמעות איך תרם את כספי הפיצויים שלו מהסוכנות לטובת הטיפולים בבתו החולה שלבסוף הלכה לעולמה, ובכך הפך את דרישתה של לבני לחשוף את הונו למסע של קניית קולות בדמעות, הגיס מאיר כהן ועופר שלח מיש עתיד הסבירו לחברי תנועתו - שלא כולם ניחנו בתבונה פוליטית יתר על המידה - ששטרית ויש עתיד חד הם [מה שלא רחוק מהאמת, מ.ב.].
וכך הלכו לישון חברי הכנסת עם ריבלין מול איציק בסיבוב השני, והתעוררו לבוקר יום שלישי עם תחושה שהפתעה בדרך, אנשי ריבלין שסיפרו שסך הקולות לטובתם בסיבוב הראשון יהיה 53 - נרדמו בשמירה ולא ידעו שבלילה האחרון בכירים בסביבתו של נתניהו הפכו לפתע לראשי המטה של שטרית, והתוצאות היו מרות מבחינתם: 44 קולות לריבלין, 31 שטרית, איציק עם 28 ודורנר 13, והמועמד שנבחר פה אחד... שכטמן...איפה שלפיד נמצא - אנחנו בצד השני
ב-45 הדקות שבין שתי ההצבעות, ישב ריבלין בחדרו מיואש לחלוטין, בוכה על מר גורלו ורואה את חלומו הגדול מתנפץ לרסיסים, בהתחלה הוא אפילו חשב לחזור על מעשהו מלפני 7 שנים ולהכריז בדמעות על שטרית יחי נשיא המדינה... אלא שאז נכנסו לחדרו 2 האנשים שחתומים יותר מכולם על ניצחונו - שר הפנים גדעון סער וח"כ חיים כץ, בידי כץ היו הרשימות המדויקות של מורדי הליכוד, אנשיו של בעל הבית האמיתי במרכז הליכוד עשו את המוטל עליהם, הח"כים הסוררים זכו לביקור של משמרות המהפכה הליכודיות... שהבהירו להם שאם הם לא רוצים לראות את דיוני המליאה מערוץ 99 אזי מוטב להם להתעשת במהירות...
בזמן שבמזנון הכנסת ישבו ציפי לבני והרצוג וחגגו את ניצחונם, ושטרית עצמו רץ לראיונות מתחנה לתחנה, ישב גדעון סער עם משה גפני ואריה דרעי בנפרד, בשיחות ארוכות ומועילות הצדיק סער את שמו כמקורב לחרדים מכל שרי הממשלה הנוכחיים, ביהדות התורה העניין יותר קל, בבחירה שבין שטרית לריבלין - שני ח"כים שהצביעו בעד חוק הגיוס, אחד מרצון והשני כנראה פחות ברצון, ובהתחשב בדעותיהם האישיות ובהתנהגותם לאורך השנים, היה זה דיי ברור שהבחירה בריבלין מובטחת, היה כאן כמובן את החשבון עם הליכוד שחייב לקבל את המכה מהחרדים, אבל בסופו של יום השיקול היה קר מאוד היכן שנמצאים יאיר לפיד וחבורתו - אנחנו נמצאים בצד השני... ויש עתיד ברובה הייתה עם הצד של שטרית.
מי שעזר לגפני להכריע בעד ריבלין היה נתניהו בעצמו... שכן לאחר שיצא גדעון סער נכנס לפגישה עם חברי דגל התורה יו"ר הקואליציה יריב לוין, שבשליחות נתניהו ניסה לשכנע את החברים הליטאיים להצביע עבור... שטרית, לוין שלו חשבון ארוך עם ריבלין עוד מימי כהונתו כיו"ר הכנסת שעצר חוקים רבים שניסה לוין לקדם, גויס על ידי נתניהו לפגוע בריבלין ובעקיפין בממשלת נתניהו... וכאשר עומד על הפרק בעד נתניהו או נגד ברור מאוד למי אמורה להצביע סיעת יהדות התורה.
בש"ס זה היה יותר קשה, דרעי היה שבוי בדיל שרקם עם לבני ואיתן כבל, ויעקב מרגי בכלל היה צריך להתיר את הנדר לדליה איציק שיתמוך במועמדה, ובכלל אלי ישי הרי תמך פומבית בריבלין מה שמאלץ את דרעי להכריע הפוך... בסופו של דבר התבונה גברה, גם הפעילות התקיפה של אלי ישי בישיבת הסיעה - שלא תהיה משמעת סיעתית בעד שטרית - עשתה את שלה, וכך רוב קולותיהם של אנשי ש"ס הלכו לריבלין.
את הקולות הנותרים תרמו ח"כים ממפלגת העבודה כאבישי ברוומן שהבין שעם כל הכבוד להרצוג וכבל הרי את המקום לכנסת הבאה לא הם ייתנו לו, וכאיציק שמולי שפניו המכורכמות של ריבלין במליאה השפיעו עליו יותר מכל... אחמד טיבי הביא עוד קולות בודדים מהסיעות הערביות, מה שהצדיק יותר מהכל את אמירתו של ריבלין בנאום הניצחון "עם חירות ועם מק"י..." ההשלכות לעתיד
בדיעבד התברר שדווקא מפלתו של ריבלין בסיבוב הראשון - היא זו שגרמה לו לנצח בסיבוב השני שכן מתוצאה של 53 ח"כים הוא לא היה מגדיל את המאגר שלו, מה שלא ניתן היה לומר על תוצאה נמוכה של 44.
ביום שאחרי, הליכוד יצא מהמערכה מוכה וחבול, העובדה הפשוטה שאפילו ישיבת סיעה לא התקיימה בהפסקה שבין סבבי ההצבעה העידה על מצבה העגום של מפלגת השלטון, דווקא הסיעות החרדיות הוכיחו שאפשר לעשות איתם עסקים ואצלם מילה זה כן מילה... ובסופו של דבר הנאמנות משתלמת.
בתוך הליכוד בולטת מנהיגותו של גדעון סער שהוא בעצם הראשון שזיהה את פגיעותו והבטן הרכה של נתניהו וידע לקלוע בדיוק היכן שצריך, גם אם בעתיד הקרוב לא יתמודד סער מול נתניהו על הנהגת התנועה, אבל בקרב העתידי הוא קיבל אתמול את מירב הנקודות - מה שהציב אותו בעמדה בכירה וכראשון מבין יתר חבריו השרים הבכירים ארדן, כץ וסילבן שלום, בסופו של דבר היחיד מבין בכירי הליכוד שהצליח לרתום את החרדים לתמוך במועמד הליכוד למרות נתניהו - היה גדעון סער, מה שמוכיח שהגט של החרדים והליכוד הוא גט כרגע בין נתניהו והחרדים.
ברור גם שתוצאת הבחירות השאירה את נתניהו בשלטון, שכן אם מועמד הליכוד היה מובס - המרד כנגד נתניהו היה הופך לגלוי, והדרך להתפרקות הממשלה הייתה קצרה מהצפוי, שכן הברית המתחדשת בין חברי התנועה למפלגת העבודה הייתה קורמת עור וגידים והייתה מאיצה את פרישת לבני מהממשלה, ולכן מובן ההיגיון הפוליטי בהצבתו של מאיר שטרית, מה שהתברר כמועמד המסוכן ביותר לליכוד. נכון שנתניהו אישית נאלץ גם לאכול את הדגים הבאושים, גם לשלם עבורם, גם לריב עם המוכרים ולבסוף גם גורש מהחנות בבושת פנים... וייאלץ עד סוף כהונתו לשבת לצידו של ריבלין, אבל בתוצאה הסופית גדעון סער ושותפיו הצילו את שלטון הליכוד לכל הפחות לשנה הקרובה, ואולי גם לעתיד - עם נתניהו או בלעדיו...
עם כל הכבוד ל-2 המועמדים שהגיעו לקו הגמר, הרי שלא הם היו כאן במשחק, שניהם היו חיילים במשחק הרבה יותר גדול מהם של קרבות אדירים בדרך ככל הנראה לראשות הממשלה הבאה.
בנאומו אמש התייחס הנשיא הנבחר להיסטוריה, ובהתרסה ציטט בפני הנוכחים את קריאתו המפורסמת של דוד בן גוריון אם כי בשינוי מועט: עם חירות ועם מק"י... ב-4 מילים הללו תמצת ריבלין את השינוי שחל בשנים האחרונות ואת האפשרות שהביאה לבחירה בו, שכן אין כמו ריבלין איש במערכת הפוליטית הנוכחית המזוהה יותר מכל עם תנועת החרות ההיסטורית.
לאורך שנות ההיסטוריה הפוליטית הארוכה של תנועת הליכוד, נזהרו החברים מלקרוא תיגר על המנהיג המכהן ובפרט בשנים שהוא מכהן כראש ממשלה, אך כנראה לא עוד, בכדי להבין את עומק השבר יצאנו להביט מעט שנים ארוכות לאחור.
זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של ביתר, היה מבחינת רבים מחניכי התנועה כמשיח, צעירי הצאן שבתנועה היו נוהים לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות תוך כדי שהם מנסים לגעת בשולי גלימתו, מבחינתם כל מילה שלו הייתה קדושה והס מלהרהר אחר הנהגתו... לאחר שנים ארוכות של נאמנות עיוורת ותוך כדי וויכוח אידיאולוגי נוקב על הדרך בה צריך להתנהל המאבק על הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, החליט מנחם בגין מי שהיה אז נציב ביתר בפולין ומס' 2 בביתר, לקרוא תיגר על מנהיגותו ולחלוק עליו בפומבי, בדיון שהתקיים אי שם לקראת סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת בכינוס ביתר, על ידי נאום מרשים שכנע בגין את הצירים מדוע גישתו האקטיבית כלפי הממשלה הבריטית היא הצודקת, הצירים שוכנעו וברוב גדול התקבלה הצעתו בניגוד לדעתו של ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי שהיה דמוקרט - לא האמין שזה קורה לו, אבל בג'נטלמניות קיבל את דעת הרוב, מה שלא מנע ממנו להכתיר את בגין ליורשו ברבות השנים, דווקא בגין, למרות ההדר הביתרי והכבוד כלפי בני האדם בכל מקום שהם - היה שליט יחיד במפלגתו, חברי התנועה לא העיזו להרים ראש וקיבלו בהכנעה ובהערצה את מנהיגותו. אריאל שרון שהיה ידוע כאחד שלא חת מאיש [מלבד כנראה לעת זקנתו כשרעד מחוקרי המשטרה... מ.ב.], העיד על עצמו שהאדם היחיד שהוא פוחד ממנו זה בגין, בתיאורו על המפגש הראשון ביניהם מספר שרון שחיוכו והמבט הקר של בגין גרם לו להיאלם דום ולא לפתוח את הפה כל משך הפגישה ביניהם...
בכל שנות ישיבתו הארוכות באופוזיציה - במשך 8 מערכות בחירות שבהן נבחר על פי הגדרתו לשרת את העם מהאופוזיציה - לא ההין איש להרהר אחריו ולקרוא לו לפרוש, אנשיו הסבירו זאת בכך שהיה זה שלטון של אהבה והערצה ולא דיקטטורה, עובדה שלא הפריעה לכך שכל מי מהח"כים שלא התיישרו עם הקו המרכזי של תנועת החרות מצא את עצמו בסופו של דבר מחוץ לרשימת המפלגה בבחירות הבאות.
פעם אחת ויחידה, לאחר שלא הצליח להביא לניצחון הליכוד בבחירות תשל"ד - חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, העיז ח"כ צעיר ואלמוני באותם ימים העונה לשם אהוד אולמרט לקרוא תיגר על מנהיגותו, ובנאום בפני מרכז המפלגה קרא לו לקחת אחריות אישית על הכישלון וללכת הביתה, בשיחה מאוחר יותר אמר בגין לרעייתו שזה כנראה העונש שהגיע לו על המרד שהוא הנהיג שנים קודם לכן כנגד ז'בוטינסקי...
ואכן, בסיומה של אותה ישיבה כבר חשב בגין לקבל את המלצתו של אולמרט ולפרוש, אלא שהפצרותיהם של החברים והתנצלותו של אולמרט עצמו - שכנעו אותו להישאר ולנסות שוב לכבוש את ראשות הממשלה, ניסיון שכידוע הצליח.
גם בשנות שלטונו, למרות הקלקולים הרבים שידעה ממשלתו, לא חשבו לרגע החברים שאולי האשם תלוי בו והוא זה שצריך לפרוש מההנהגה, את הבודדים במפלגתו שקראו תיגר הוא הקניט בפומבי ובציניות הידועה שלו, כך סגן שר הביטחון בממשלתו השניה מרדכי ציפורי שהיה ידוע כמבקרו החריף ביותר של השר הממונה עליו אריאל שרון, כל אימת שהיה פותח את פיו בישיבות הממשלה היה זוכה לההערה צינית מפיו של ראש הממשלה על כך שהוא נגוע בנגיעות אישיות וכדו', גם הח"כית הנמרצת גאולה כהן שבעקבות הנסיגה מסיני הייתה למתנגדת הקולנית ביותר לבגין עד שלבסוף פרשה מהליכוד - הייתה זוכה בכל ישיבת כנסת ל"מחמאות" מראש הממשלה.
גם לאחר פרישתו נשאר בגין כקונצנזוס בתוך התנועה, ואפילו המתחרים על ההנהגה ניסו לשכנע את חברי המרכז שהם הם הראויים לרשת את כיסאו מפני שהם בעצם ממשיכים את דרכו... וזכורה אמירתו של השר דאז דוד לוי בפני בגין: יש לך יורש...שמיר ושרון כאוטוריטות
בשנים לאחר מכן, בשנות כהונתו של יצחק שמיר, למרות חוסר הפופולאריות שלו בציבור, קיבלו החברים את מנהיגותו, הבחירות הפנימיות שכן התקיימו על יו"ר הליכוד היו בעיקר כדי לצאת ידי חובה ולא כי מישהו חשב שהוא באמת יוכל להדיח ראש ממשלה מכהן.
לא שלא היה שקט לגמרי, קרבות מעניינים היו גם היו, כקרב המיקרופונים בוועידת הליכוד, והתנהלות שרי החישוקים שרון מודעי ודוד לוי בתחילת שנות ה-90, אבל רוח המפקד הייתה חיבור לזרם המרכזי וקבלת ההנהגה של ראש התנועה.
אצל אריאל שרון שכיהן כ-7 שנים כיו"ר הליכוד ומתוכם 5 שנים כראש הממשלה, עד לשנתיים האחרונות לכהונתו שבהן ביצע פניית פרסה ושינוי קיצוני בעמדותיו, השרים וח"כי התנועה היו סרים למשמעתו, אפילו בנימין נתניהו שהיה המתנגד העיקרי שלו לא ההין להרים את ראשו ולקרוא תיגר על ההנהגה, כמו רבים מחבריו הוא נאלץ ליישר קו, ולרקוד על פי החליל שהכתיב שרון, שרון זה שקבע לו באיזה משרד הוא יישב ומי מאנשיו יכהן כשר ובאיזה משרד ומי יישאר בחוץ, נתניהו נפגע עמוקות אך נאלץ לבלוע את הגלולה, פשוט לא הייתה לו ברירה אחרת כי החברים בליכוד לא אוהבים שפוגעים בראש הממשלה שלהם...
רק לאחר ששרון החליט על ביצוע ההינתקות ונראה היה שמצידו הסיפור עם הליכוד גמור, הרימו החברים ראש ובמשך שנתיים מיררו לו את החיים בתעלולים ותרגילים פוליטיים שונים, מה שגרם בסופו של דבר לפרישתו הסופית מהליכוד והקמתה של קדימה.
לאחר שחזר נתניהו לכהן כיו"ר הליכוד לאחר פרישת שרון, הוא הצליח לשכנע את יריביו בליכוד שדרכו השתנתה ממה שהיה זכור להם בשנים הראשונות שלו כראש ממשלה, מרבית החברים הבינו שאם חפצי שלטון הם אזי הם חייבים להתייצב לצד המנהיג ולקבל את מרותו, למרות הסלידה האישית שיש לרובם ככולם מהאיש ומביתו...
כל זה היה נכון כנראה עד לתקופה האחרונה, נתניהו שמשום מה היה בטוח שהשמש זורחת מהצד שלו בלבד... הרשה לעצמו להזניח את עיסוקיו הפוליטיים הפנים ליכודיים ולהתמקד אך ורק במישור המדיני, וכך לאט ובהתמדה החל לרכוש לעצמו אויבים מבית, שבהתחלה חששו אמנם להביע את מחאתם אבל לאחר התנהלותו השלומיאלית של נתניהו במערכות האחרונות כבחירת נגיד בנק ישראל, מועמדו לנשיאות ועוד הרימו את ראשם.הבחירות לנשיאות
למרות היותו של ריבלין המועמד האולטימטיבי של הליכוד - עשה נתניהו ככל שהיה לאל ידו בכדי שלא הוא יהיה נשיא המדינה הנבחר, נתניהו פנה לכל מי שהוא עוד זכר את שמו וחשב שהוא ישרת היטב את משפחת המלוכה, בכדי שייאות לקחת על עצמו את תפקיד הנשיאות ולהתמודד מול ריבלין, לאחר שסילבן שלום נכווה ברותחין וסירב להתנסות בצוננים, ודוד לוי סירב להקריב את שארית כבודו ולהוסיף כשלון נוסף לרשימת כישלונותיו, ולאחר ששכחו לבדוק אם אלי ויזל הוא בכלל אזרח ישראלי שרשאי להתמודד על הנשיאות, נותר נתניהו עם המועמד שהוא הכי לא חפץ ביקרו...
לקו הגמר הגיעו בסופו של דבר 5 מועמדים, אף אחד מהם לא היה מועמד שנתניהו היה צריך במשכן הנשיא, וכמעט כולם בפתק הנושא את שמם היה כתוב בדיו נסתר גם מי ייפגע בבחירתם ומי סולד מהם...
כשאביגדור ליברמן - שאצלו מילה זה מילה... הבטיח שהוא יתמוך בכל מועמד של נתניהו, הוא כנראה גם לא הבטיח לקיים, או שרק הוא ידע מיהו המועמד האמיתי של נתניהו... ללא תמיכתו הגדולה ודחיפתו האישית לא הייתה נכנסת דליה איציק למרוץ, ועד לרגע האחרון עוד היה נראה שהיא זו שתקבל את הכרטיס לסיבוב השני והמכריע, אלא שמשהוא בכל זאת השתבש.
ב-24 שעות שלאחר פרישתו של פואד בן אליעזר מההתמודדות, ישבו כמה פוליטיקאים משופשפים וחשבו איך להנחיל הפסד לליכוד ובעקיפין לנתניהו, שכן זה היה ברור לכולם שלמרות שנתניהו לא רוצה את ריבלין כנשיא - במצב שנוצר אי בחירתו של ריבלין תגרור אי שקט ואפילו 'פוטש' בליכוד מצד השטח כנגד ראש הממשלה, הם הגיעו למסקנה שכמו שיש רבים וטובים שלא רוצים את ריבלין כנשיא, יש יותר שלא סובלים בלשון המעטה את דליה איציק ויעשו הכל בשביל לעצור אותה לפני הכניסה לבית ברח' הנשיא 1 בירושלים...
וכך, למרות אי תמיכתו הגדולה של ליברמן - מהאנשים החזקים בפוליטיקה, התגבש לו הדיל החדש, ציפי לבני שנזהרת עד היום מללכלך את ידיה בפוליטיקה, נאלצה לעשות את מה שהיא הכי לא טובה בו ולהתחנן בעצמה לאריה דרעי שכדאי לתמוך במועמד שארץ מוצאו זהה לארץ מוצאו של דרעי בעצמו, יהיו אשר יהיו דעותיו בנושאי דת ומדינה. דרעי שכנראה עדיין לא השתחרר מהרצון למצוא חן בעיני השמאל והתקשורת נענה לאתגר, ונידב את קולותיו למהלך.
יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג הבין שחיבור עם ציפי לבני ועמיר פרץ יכול לעשות רק טוב למי שחולם בעתיד הקרוב להפוך לראש ממשלה והורה לאיתן כבל לעשות הכל בכדי שהמהלך יבשיל, ומאיר שטרית בעצמו תרם את רחמנותם של חברי הכנסת, בכך שסיפר בדמעות איך תרם את כספי הפיצויים שלו מהסוכנות לטובת הטיפולים בבתו החולה שלבסוף הלכה לעולמה, ובכך הפך את דרישתה של לבני לחשוף את הונו למסע של קניית קולות בדמעות, הגיס מאיר כהן ועופר שלח מיש עתיד הסבירו לחברי תנועתו - שלא כולם ניחנו בתבונה פוליטית יתר על המידה - ששטרית ויש עתיד חד הם [מה שלא רחוק מהאמת, מ.ב.].
וכך הלכו לישון חברי הכנסת עם ריבלין מול איציק בסיבוב השני, והתעוררו לבוקר יום שלישי עם תחושה שהפתעה בדרך, אנשי ריבלין שסיפרו שסך הקולות לטובתם בסיבוב הראשון יהיה 53 - נרדמו בשמירה ולא ידעו שבלילה האחרון בכירים בסביבתו של נתניהו הפכו לפתע לראשי המטה של שטרית, והתוצאות היו מרות מבחינתם: 44 קולות לריבלין, 31 שטרית, איציק עם 28 ודורנר 13, והמועמד שנבחר פה אחד... שכטמן...איפה שלפיד נמצא - אנחנו בצד השני
ב-45 הדקות שבין שתי ההצבעות, ישב ריבלין בחדרו מיואש לחלוטין, בוכה על מר גורלו ורואה את חלומו הגדול מתנפץ לרסיסים, בהתחלה הוא אפילו חשב לחזור על מעשהו מלפני 7 שנים ולהכריז בדמעות על שטרית יחי נשיא המדינה... אלא שאז נכנסו לחדרו 2 האנשים שחתומים יותר מכולם על ניצחונו - שר הפנים גדעון סער וח"כ חיים כץ, בידי כץ היו הרשימות המדויקות של מורדי הליכוד, אנשיו של בעל הבית האמיתי במרכז הליכוד עשו את המוטל עליהם, הח"כים הסוררים זכו לביקור של משמרות המהפכה הליכודיות... שהבהירו להם שאם הם לא רוצים לראות את דיוני המליאה מערוץ 99 אזי מוטב להם להתעשת במהירות...
בזמן שבמזנון הכנסת ישבו ציפי לבני והרצוג וחגגו את ניצחונם, ושטרית עצמו רץ לראיונות מתחנה לתחנה, ישב גדעון סער עם משה גפני ואריה דרעי בנפרד, בשיחות ארוכות ומועילות הצדיק סער את שמו כמקורב לחרדים מכל שרי הממשלה הנוכחיים, ביהדות התורה העניין יותר קל, בבחירה שבין שטרית לריבלין - שני ח"כים שהצביעו בעד חוק הגיוס, אחד מרצון והשני כנראה פחות ברצון, ובהתחשב בדעותיהם האישיות ובהתנהגותם לאורך השנים, היה זה דיי ברור שהבחירה בריבלין מובטחת, היה כאן כמובן את החשבון עם הליכוד שחייב לקבל את המכה מהחרדים, אבל בסופו של יום השיקול היה קר מאוד היכן שנמצאים יאיר לפיד וחבורתו - אנחנו נמצאים בצד השני... ויש עתיד ברובה הייתה עם הצד של שטרית.
מי שעזר לגפני להכריע בעד ריבלין היה נתניהו בעצמו... שכן לאחר שיצא גדעון סער נכנס לפגישה עם חברי דגל התורה יו"ר הקואליציה יריב לוין, שבשליחות נתניהו ניסה לשכנע את החברים הליטאיים להצביע עבור... שטרית, לוין שלו חשבון ארוך עם ריבלין עוד מימי כהונתו כיו"ר הכנסת שעצר חוקים רבים שניסה לוין לקדם, גויס על ידי נתניהו לפגוע בריבלין ובעקיפין בממשלת נתניהו... וכאשר עומד על הפרק בעד נתניהו או נגד ברור מאוד למי אמורה להצביע סיעת יהדות התורה.
בש"ס זה היה יותר קשה, דרעי היה שבוי בדיל שרקם עם לבני ואיתן כבל, ויעקב מרגי בכלל היה צריך להתיר את הנדר לדליה איציק שיתמוך במועמדה, ובכלל אלי ישי הרי תמך פומבית בריבלין מה שמאלץ את דרעי להכריע הפוך... בסופו של דבר התבונה גברה, גם הפעילות התקיפה של אלי ישי בישיבת הסיעה - שלא תהיה משמעת סיעתית בעד שטרית - עשתה את שלה, וכך רוב קולותיהם של אנשי ש"ס הלכו לריבלין.
את הקולות הנותרים תרמו ח"כים ממפלגת העבודה כאבישי ברוומן שהבין שעם כל הכבוד להרצוג וכבל הרי את המקום לכנסת הבאה לא הם ייתנו לו, וכאיציק שמולי שפניו המכורכמות של ריבלין במליאה השפיעו עליו יותר מכל... אחמד טיבי הביא עוד קולות בודדים מהסיעות הערביות, מה שהצדיק יותר מהכל את אמירתו של ריבלין בנאום הניצחון "עם חירות ועם מק"י..." ההשלכות לעתיד
בדיעבד התברר שדווקא מפלתו של ריבלין בסיבוב הראשון - היא זו שגרמה לו לנצח בסיבוב השני שכן מתוצאה של 53 ח"כים הוא לא היה מגדיל את המאגר שלו, מה שלא ניתן היה לומר על תוצאה נמוכה של 44.
ביום שאחרי, הליכוד יצא מהמערכה מוכה וחבול, העובדה הפשוטה שאפילו ישיבת סיעה לא התקיימה בהפסקה שבין סבבי ההצבעה העידה על מצבה העגום של מפלגת השלטון, דווקא הסיעות החרדיות הוכיחו שאפשר לעשות איתם עסקים ואצלם מילה זה כן מילה... ובסופו של דבר הנאמנות משתלמת.
בתוך הליכוד בולטת מנהיגותו של גדעון סער שהוא בעצם הראשון שזיהה את פגיעותו והבטן הרכה של נתניהו וידע לקלוע בדיוק היכן שצריך, גם אם בעתיד הקרוב לא יתמודד סער מול נתניהו על הנהגת התנועה, אבל בקרב העתידי הוא קיבל אתמול את מירב הנקודות - מה שהציב אותו בעמדה בכירה וכראשון מבין יתר חבריו השרים הבכירים ארדן, כץ וסילבן שלום, בסופו של דבר היחיד מבין בכירי הליכוד שהצליח לרתום את החרדים לתמוך במועמד הליכוד למרות נתניהו - היה גדעון סער, מה שמוכיח שהגט של החרדים והליכוד הוא גט כרגע בין נתניהו והחרדים.
ברור גם שתוצאת הבחירות השאירה את נתניהו בשלטון, שכן אם מועמד הליכוד היה מובס - המרד כנגד נתניהו היה הופך לגלוי, והדרך להתפרקות הממשלה הייתה קצרה מהצפוי, שכן הברית המתחדשת בין חברי התנועה למפלגת העבודה הייתה קורמת עור וגידים והייתה מאיצה את פרישת לבני מהממשלה, ולכן מובן ההיגיון הפוליטי בהצבתו של מאיר שטרית, מה שהתברר כמועמד המסוכן ביותר לליכוד. נכון שנתניהו אישית נאלץ גם לאכול את הדגים הבאושים, גם לשלם עבורם, גם לריב עם המוכרים ולבסוף גם גורש מהחנות בבושת פנים... וייאלץ עד סוף כהונתו לשבת לצידו של ריבלין, אבל בתוצאה הסופית גדעון סער ושותפיו הצילו את שלטון הליכוד לכל הפחות לשנה הקרובה, ואולי גם לעתיד - עם נתניהו או בלעדיו...
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות