כוחה של הצנזורה בעידן של תקשורת גלובלית • מאמר
הדמוקרטיה והצורך לשמור על ביטחון האזרח התנגשו מאז ומעולם זה בזו • בולט הדבר שבעתיים במקרה של חופש המידע התקשורתי, הנתון למרותה של הצנזורה • מדוע נסגר עיתון 'חדשות'? • האם השפעת הצנזורה מונעת מהציבור הרחב מידע חיוני עבורו? • וכיצד משפיעה הגלובליזציה על חופש העיתונות בימינו?
אחד מתפקידיה הרבים של התקשורת הוא להעביר ידע לציבור אודות המציאות, ולסייע בגיבוש השקפות עולם בנושאים שונים. תפקיד זה מאפשר לה במידה רבה להשפיע על אופן החשיבה של ציבור רחב באמצעות הפרשנות שהיא מציעה לאירועים. אופן ההצגה של התרחשויות שונות בתקשורת מתווה עבור הקהל את הדרך המועדפת לפרשנות של המציאות.
אנשי התקשורת יכולים בקלות להציב את עצמם לצד המסורות המערביות הישנות ולטעון שהם בסך-הכל אוספים ומשדרים עובדות. בה בשעה, הם מוכנים להכיר בכך שהתיאוריה והמעשה אינם עולים תמיד בקנה אחד, ושייתכן שהאובייקטיביות והשקיפות "נגועות" בשל כל מיני אילוצי מערכת.
"שלטון העם, על ידי העם, למען העם", כך הגדיר אברהם לינקולן את הדמוקרטיה. איכותה של הדמוקרטיה עשויה להתבטא בהסכמה כללית של הנהלים הדמוקרטיים, שוויון זכויות אזרחי ופוליטי, מתן לגיטימציה לקולות הבוחרים, סובלנות פוליטית ועוד שלל הגדרות יפות, שבראשן עומד המושג 'זכויות האדם', שהינו מושג חדש יחסית בחשיבה האנושית. ראשיתו בהומניזם המודרני, המעמיד את הפרט במרכז החשיבה המדינית, ובתורות המדיניות של המאה ה-18, אשר ניסו להסביר ולהצדיק את מקורות כוחה של המדינה - ובעיקר את גבולותיה. במצב בו קיימת אי בהירות לגבי אפיון הדמוקרטיה וצידוקה, ישנה בעיה בהצגת הקשר בין זכויות הפרט לבין הדמוקרטיה.
ענייני המדינה מתנהלים באמצעות נציגים נבחרים, ומכך נשאלת השאלה האם מושג הדמוקרטיה כולל גם תפיסה מסוימת של החברה ושל האדם, תפיסה של שוויון ושל כבוד, או שמא הדמוקרטיה מצטמצמת בעיקרון של הכרעת רוב בתקופות שבין בחירות.ביטחון לאומי במשטר דמוקרטי
בעיית ביטחון לאומי קיימת בכל מדינות העולם, אך במדינות דמוקרטיות ישנה בעיה גדולה יותר בשל ההתנגשות בין ערכי היסוד הדמוקרטיים לבין פעולות הנגזרות מהרצון לחיזוק הביטחון הלאומי. הגדרה צרה של המושג תכלול את כל הדרוש והחיוני להבטחת קיומה, הישרדותה והגנתה של המדינה. הגדרה יותר רחבה תכלול גם את יחסי החוץ של המדינה במכלול הפוליטי-ביטחוני.
מההגדרות, ראשית עולה, כי כל מדינה נדרשת לתהליך קביעת מדיניות ביטחון לאומי, וכן נובע, כי הצבא ככוח חוקי ומזוין של מדינה, הוא אחד הגורמים העיקריים בהשגת הביטחון הלאומי מן הכוח אל הפועל, צבא וביטחון לאומי שזורים זה בזה. ברם, הגם שצבא וביטחון לאומי בכל מדינה הם סוגיה ראשונית ומרכזית במימד הפיזי קיומי, במדינה דמוקרטית, היא גם סוגיה במימד החוקי, מוסרי וערכי שלה.
ביטחון לאומי ודמוקרטיה ניזונים מערכים שונים ומנוגדים. בדמוקרטיה הפרט או הקבוצה במרכז, ואילו הביטחון הלאומי מעמיד את המדינה במרכז. בכל מדינה דמוקרטית ישנה התנגשות בין הביטחון, שמעדיף להסתיר מידע, לבין התקשורת שתפקידה לשרת את האינטרסים הדמוקרטיים ולחשוף מידע. משטרים דמוקרטיים נוטים להתגנדר במיתוס של תקשורת חופשית, אך אפילו ב"חברות פתוחות" משרתת התקשורת, ביודעין או שלא, בעיקר את מנגנוני השליטה.
התנגשויות - המקרה הישראלי
מצבה הביטחוני של ישראל גורם לה לא אחת להתנגשות בין האינטרס החשוב של ביטחון המדינה ובין זכויות האדם. קיימת נטייה בציבור הישראלי ואצל רשויות השלטון להצדיק פגיעות בזכויות אדם בנימוקים ביטחוניים. בתחילת דרכה של מדינת ישראל היו לה שני הישגים: התרחבות טריטוריאלית והומוגניזציה אתנו-לאומית. משימותיה המיידיות היו להגדיל את האוכלוסייה תוך שמירה על הגבולות. הפלשתינים לא הפסיקו בניסיונות חדירה, מה שגרם לחיזוק הצבא בתודעת היישוב. הביטחון הלאומי והצבאיות מוקמו במרכז התודעה הקולקטיבית - דבר שסייע ביצירת סולידריות חברתית תוך הבניה והמחשה של היות ישראל חברה במצור.
ראיית המציאות הביטחונית של ישראל החלה מייד עם סיום מלחמת 1948. כאשר דנה הכנסת בחוק יסוד הביטחון, הוא דיבר על "שלום מזוין". את האשמה לכך נהג בן-גוריון להטיל על מדינות המזרח התיכון השרויות במתח מתמיד. בהדרגה נוצרה תפישה של המושג "ביטחון". את חוק היסוד, הסביר בן-גוריון, כי בישראל מערבבים שני מושגים שונים, צבא וביטחון, וכי צבא אינו ממצה את הביטחון.
בחלוף השנים הלכה הגדרת הביטחון של בן-גוריון והתרחבה, ובהתאמה הצטמצם התחום האזרחי. החברה הישראלית מתאפיינת במנטאליות של "ציבור לוחם" בעקבות המצב הביטחוני שהיא נמצאת בו כל העת. בעקבות המאבק שאפיין את הציבור בישראל עם קום המדינה ובשנותיה הראשונות, ובמקביל לתחושה של סכנה קיומיות מתמדת ויומיומית, נוצר אתוס לאומי של "הביטחון מעל לכל" ולמענו יש לרתום את כל המשאבים והאמצעים.
מדינת ישראל מנוסה במספר מלחמות לא קטן מאז הקמתה וכתוצאה מכך הפכה סוגיית הביטחון הלאומי לתחום מרכזי בחברה הישראלית. לאחר התבוסה הקשה במלחמת יום הכיפורים החל להיסדק האתוס הלאומי הביטחוני והחלו לצוץ אתוסים חלופיים שכרסמו באתוסים ההגמונים. ריבוי הידיעות על מחדלים בצה"ל הגביר את אי האמון בו (בעיקר לאחר מלחמת לבנון הראשונה) והחלה צמיחתו של העידן הפוסט הגמוני שיצר שתי זהויות נפרדות המתקיימות זו לצד זו: זהות המתנגדת למתן פתרונות לבעיות מדיניות על ידי מהלכים צבאיים. וזהות הדוגלת בהחזרת הצבא למרכז ושימוש באלימות מאורגנת למטרות מדיניות. החל משנת 2001, מאז אינתיפאדת אל אקצה, שוב התחזק האתוס הלאומי ש"הביטחון מעל לכל", נוצרה בועה שנתנה לצה"ל את הכבוד שהתנפץ לו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה.חופש המידע - עד לנושאי ביטחון
מסגרות תיאורטיות שונות טוענות כי קיומן של בעיות ביטחון במדינה משפיע על מידת הגיוס של התקשורת לצורך תמיכה וביסוס מדיניות הממסד הפוליטי, וכתוצאה מכך הסוגיות המוצגות בתקשורת כמעט ולא חורגות מגבולות השיח של האליטות הפוליטיות. טענות אלה נכונות לכלל המדינות הסובלות מבעיות ביטחון, ובייחוד לישראל בה בעיות ביטחון תופסות מקום מרכזי בצורה שיטתית מאז קום המדינה. בישראל, כתוצאה מצירופם של מספר גורמים - ביניהם הצנזורה הצבאית, הסכם ועדת העורכים, חקיקה המגבילה את חופש הביטוי של העיתונות בנושאי ביטחון לאומי, התקשורת מגלה צייתנות לממסד.
לרוב, התקשורת הישראלית אינה מבקרת את הממסד הפוליטי או הביטחוני בנושאים גורליים הקשורים לביטחון לאומי, כדוגמת מדיניות גרעינית, פיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים או סדרי עדיפויות בתכנון מדיניות הביטחון. אי הביקורת נובע מכך שפרסום מידע היכול לזעזע את האליטה השלטת בנושאי ביטחון לאומי ייחשב כפגיעה באינטרסים לאומיים, ויפגע הן בכתב המפרסם והן באמצעי התקשורת שנתן במה לפרסום זה.
גם במדינות דמוקרטיות, בעת משברים המשפיעים על הביטחון הלאומי, התקשורת אינה מציגה עמדות הסותרות או מבקרות את מדיניות הממשלה. השלטון בישראל מנסה לשמור על השליטה במידע, מפעיל על העיתונות בישראל לחצים ומתערב בפעולתה, ובייחוד בעיתות של בעיות ביטחון קשות. אולם, דווקא בתקופות של בעיות ביטחון - הצגה חד גונית או חד משמעית של המציאות, מונעת מהציבור הרחב את האפשרות לחידוד כושר ההתמודדות עם המציאות המורכבת. כאשר בעיות הביטחון גורמות לתקשורת לתאר את האירועים על פי הגישה של שחור לבן, הציבור לא נחשף לאפשרויות אחרות לפתרון המשברים, ונמנע מרכישת ידע וכלים נוספים להתמודדות עם התהליכים והאירועים המתרחשים.
אמצעי התקשורת נחשבים לבלתי תלויים בשלטון ונהנים מחופש ביטוי רחב בכל נושא, מלבד בנושא הביטחון. המצב הביטחוני בו נתונה מדינת ישראל משך שנים רבות, בעקבות מלחמות ופעולות טרור, גרם להטלת חיסיון על סיקור התקשורת בנושאים הקשורים לביטחון המדינה. בישראל מופעלת צנזורה צבאית שמבוססת על תקנות ההגנה של ממשלת המנדט וההסכם בין צה"ל וועדת העורכים. תרבות הביטחון שמאפיינת את החברה הישראלית נוצרה מאחר שנושא הביטחון נתפש כבעל מקום מרכזי בתודעה הלאומית. ניתן להגדיר את ישראל כ"חברה מגויסת", שבה לא רק אנשי הצבא אלא הציבור בכלל מוכן להתגייס למען מטרה שהשלטון מגדיר כאינטרס לאומי.
צילום: צילום ארכיון: יצחק לב ארי
שינוי בהשפעת העיתונות הבינ-לאומית
ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שיש בה צנזורה. בתחום הצבאי יש לשלטון אפשרות להתערב במישרין במה שמתפרסם. באמצעותה יכולים שלטונות הצבא והדרג המדיני למנוע פרסום ולעכבו, או לשנותו ולעוותו כליל. הצנזורה מתבצעת באמצעות חוקים, צווים ותקנות, וגם באמצעות צנזורה עצמית (מרצון) שעורכים כלי התקשורת לעצמם. הצנזורה מרצון מבוססת על הסכם בין ועדת העורכים והצנזור הראשי של צה"ל, הקובע שתמורת הקפאתם של חוקי הצנזורה יגישו העיתונים המיוצגים בועדת העורכים לצנזורה כל ידיעה העוסקת בענייני צבא וביטחון.
ההסכם עבר שינויים ותוקן לאחרונה בשנת 1989, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת צאלים פרשו עיתון 'הארץ' ו'בוקר טוב' וההסכם קרס. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש שגובש ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה והצנזור הצבאי הראשי. הסכם זה מגביל את הצנזורה הצבאית ומאפשר לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה.
פגיעה מפורסמת בחופש העיתונות היתה כאשר עיתון חדשות נסגר על ידי הצנזור לארבעה ימים. היה זה בשנת 1984, אוטובוס של קו 300 נחטף על ידי ארבעה טרוריסטים בכביש החוף ועשה דרכו לרצועת עזה, שם עצרו אותו והקיפו אותו, שניים מהמחבלים נהרגו והשניים האחרים ירדו מהאוטובוס – צלמים ועיתונאים ראו אותם.
זמן קצר לאחר מכן, פרסם דובר צה"ל כי ארבעת המחבלים נהרגו בזמן השתלטות צה"ל על האוטובוס. העיתונאים שנכחו במקום רצו לפרסם את האמת, אך היא צונזרה. שר הביטחון ביקש מעורכי עיתונים, שהיו חברים בהסכם ועדת העורכים, לא לפרסם זאת, אך עיתון חדשות, שלא היה חבר בוועדה, קיבל טלפון מדובר צה"ל, שביקש ממנו שלא לפרסם את הידיעה. העיתון בחר לפרסם בכל זאת, בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בצה"ל והצנזור סגר את העיתון.
הציבור בישראל אינו מתמרמר ואינו מבקר את הצנזורה בגלל אמונתו ש"חופש העיתונות פוגע בביטחון המדינה". אמונה זו היא האתוס המכונן והמשמר של הצנזורה הביטחונית בישראל, והיא ההסבר לכך שהצנזורה פועלת ושורדת בדמוקרטיה שלנו מאז קום המדינה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי בהתייחסות התקשורת לנושאים הקשורים בביטחון המדינה. שינוי זה נוצר כתוצאה מחשיפת החברה בישראל לתקשורת הבין לאומית, שהפכה את המידע לזמין הן לישראלים והן לאזרחי מדינות אחרות.
אם בעבר ניתן היה למנוע פרסום מידע באמצעי התקשורת, בעיקר מסיבות ביטחוניות בעזרת הצנזור, הרי שקיומם של אמצעי תקשורת גלובליים, שאינם מתחשבים בחוקים מקומיים ואינם נתונים לסמכות הפיקוח של השלטון הישראלי בכל הקשור לצנזורה ביטחונית, מחייבים מציאת פשרה בין ההשפעות הגלובליות והמאפיינים הביטחוניים של ישראל. המציאות התקשורתית החדשה, בה המידע זורם לכל עבר, גרמה גם לשינוי ביחסים שבין התקשורת ומערכת הביטחון.
אנשי התקשורת יכולים בקלות להציב את עצמם לצד המסורות המערביות הישנות ולטעון שהם בסך-הכל אוספים ומשדרים עובדות. בה בשעה, הם מוכנים להכיר בכך שהתיאוריה והמעשה אינם עולים תמיד בקנה אחד, ושייתכן שהאובייקטיביות והשקיפות "נגועות" בשל כל מיני אילוצי מערכת.
"שלטון העם, על ידי העם, למען העם", כך הגדיר אברהם לינקולן את הדמוקרטיה. איכותה של הדמוקרטיה עשויה להתבטא בהסכמה כללית של הנהלים הדמוקרטיים, שוויון זכויות אזרחי ופוליטי, מתן לגיטימציה לקולות הבוחרים, סובלנות פוליטית ועוד שלל הגדרות יפות, שבראשן עומד המושג 'זכויות האדם', שהינו מושג חדש יחסית בחשיבה האנושית. ראשיתו בהומניזם המודרני, המעמיד את הפרט במרכז החשיבה המדינית, ובתורות המדיניות של המאה ה-18, אשר ניסו להסביר ולהצדיק את מקורות כוחה של המדינה - ובעיקר את גבולותיה. במצב בו קיימת אי בהירות לגבי אפיון הדמוקרטיה וצידוקה, ישנה בעיה בהצגת הקשר בין זכויות הפרט לבין הדמוקרטיה.
ענייני המדינה מתנהלים באמצעות נציגים נבחרים, ומכך נשאלת השאלה האם מושג הדמוקרטיה כולל גם תפיסה מסוימת של החברה ושל האדם, תפיסה של שוויון ושל כבוד, או שמא הדמוקרטיה מצטמצמת בעיקרון של הכרעת רוב בתקופות שבין בחירות.ביטחון לאומי במשטר דמוקרטי
בעיית ביטחון לאומי קיימת בכל מדינות העולם, אך במדינות דמוקרטיות ישנה בעיה גדולה יותר בשל ההתנגשות בין ערכי היסוד הדמוקרטיים לבין פעולות הנגזרות מהרצון לחיזוק הביטחון הלאומי. הגדרה צרה של המושג תכלול את כל הדרוש והחיוני להבטחת קיומה, הישרדותה והגנתה של המדינה. הגדרה יותר רחבה תכלול גם את יחסי החוץ של המדינה במכלול הפוליטי-ביטחוני.
מההגדרות, ראשית עולה, כי כל מדינה נדרשת לתהליך קביעת מדיניות ביטחון לאומי, וכן נובע, כי הצבא ככוח חוקי ומזוין של מדינה, הוא אחד הגורמים העיקריים בהשגת הביטחון הלאומי מן הכוח אל הפועל, צבא וביטחון לאומי שזורים זה בזה. ברם, הגם שצבא וביטחון לאומי בכל מדינה הם סוגיה ראשונית ומרכזית במימד הפיזי קיומי, במדינה דמוקרטית, היא גם סוגיה במימד החוקי, מוסרי וערכי שלה.
ביטחון לאומי ודמוקרטיה ניזונים מערכים שונים ומנוגדים. בדמוקרטיה הפרט או הקבוצה במרכז, ואילו הביטחון הלאומי מעמיד את המדינה במרכז. בכל מדינה דמוקרטית ישנה התנגשות בין הביטחון, שמעדיף להסתיר מידע, לבין התקשורת שתפקידה לשרת את האינטרסים הדמוקרטיים ולחשוף מידע. משטרים דמוקרטיים נוטים להתגנדר במיתוס של תקשורת חופשית, אך אפילו ב"חברות פתוחות" משרתת התקשורת, ביודעין או שלא, בעיקר את מנגנוני השליטה.
התנגשויות - המקרה הישראלי
מצבה הביטחוני של ישראל גורם לה לא אחת להתנגשות בין האינטרס החשוב של ביטחון המדינה ובין זכויות האדם. קיימת נטייה בציבור הישראלי ואצל רשויות השלטון להצדיק פגיעות בזכויות אדם בנימוקים ביטחוניים. בתחילת דרכה של מדינת ישראל היו לה שני הישגים: התרחבות טריטוריאלית והומוגניזציה אתנו-לאומית. משימותיה המיידיות היו להגדיל את האוכלוסייה תוך שמירה על הגבולות. הפלשתינים לא הפסיקו בניסיונות חדירה, מה שגרם לחיזוק הצבא בתודעת היישוב. הביטחון הלאומי והצבאיות מוקמו במרכז התודעה הקולקטיבית - דבר שסייע ביצירת סולידריות חברתית תוך הבניה והמחשה של היות ישראל חברה במצור.
ראיית המציאות הביטחונית של ישראל החלה מייד עם סיום מלחמת 1948. כאשר דנה הכנסת בחוק יסוד הביטחון, הוא דיבר על "שלום מזוין". את האשמה לכך נהג בן-גוריון להטיל על מדינות המזרח התיכון השרויות במתח מתמיד. בהדרגה נוצרה תפישה של המושג "ביטחון". את חוק היסוד, הסביר בן-גוריון, כי בישראל מערבבים שני מושגים שונים, צבא וביטחון, וכי צבא אינו ממצה את הביטחון.
בחלוף השנים הלכה הגדרת הביטחון של בן-גוריון והתרחבה, ובהתאמה הצטמצם התחום האזרחי. החברה הישראלית מתאפיינת במנטאליות של "ציבור לוחם" בעקבות המצב הביטחוני שהיא נמצאת בו כל העת. בעקבות המאבק שאפיין את הציבור בישראל עם קום המדינה ובשנותיה הראשונות, ובמקביל לתחושה של סכנה קיומיות מתמדת ויומיומית, נוצר אתוס לאומי של "הביטחון מעל לכל" ולמענו יש לרתום את כל המשאבים והאמצעים.
מדינת ישראל מנוסה במספר מלחמות לא קטן מאז הקמתה וכתוצאה מכך הפכה סוגיית הביטחון הלאומי לתחום מרכזי בחברה הישראלית. לאחר התבוסה הקשה במלחמת יום הכיפורים החל להיסדק האתוס הלאומי הביטחוני והחלו לצוץ אתוסים חלופיים שכרסמו באתוסים ההגמונים. ריבוי הידיעות על מחדלים בצה"ל הגביר את אי האמון בו (בעיקר לאחר מלחמת לבנון הראשונה) והחלה צמיחתו של העידן הפוסט הגמוני שיצר שתי זהויות נפרדות המתקיימות זו לצד זו: זהות המתנגדת למתן פתרונות לבעיות מדיניות על ידי מהלכים צבאיים. וזהות הדוגלת בהחזרת הצבא למרכז ושימוש באלימות מאורגנת למטרות מדיניות. החל משנת 2001, מאז אינתיפאדת אל אקצה, שוב התחזק האתוס הלאומי ש"הביטחון מעל לכל", נוצרה בועה שנתנה לצה"ל את הכבוד שהתנפץ לו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה.חופש המידע - עד לנושאי ביטחון
מסגרות תיאורטיות שונות טוענות כי קיומן של בעיות ביטחון במדינה משפיע על מידת הגיוס של התקשורת לצורך תמיכה וביסוס מדיניות הממסד הפוליטי, וכתוצאה מכך הסוגיות המוצגות בתקשורת כמעט ולא חורגות מגבולות השיח של האליטות הפוליטיות. טענות אלה נכונות לכלל המדינות הסובלות מבעיות ביטחון, ובייחוד לישראל בה בעיות ביטחון תופסות מקום מרכזי בצורה שיטתית מאז קום המדינה. בישראל, כתוצאה מצירופם של מספר גורמים - ביניהם הצנזורה הצבאית, הסכם ועדת העורכים, חקיקה המגבילה את חופש הביטוי של העיתונות בנושאי ביטחון לאומי, התקשורת מגלה צייתנות לממסד.
לרוב, התקשורת הישראלית אינה מבקרת את הממסד הפוליטי או הביטחוני בנושאים גורליים הקשורים לביטחון לאומי, כדוגמת מדיניות גרעינית, פיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים או סדרי עדיפויות בתכנון מדיניות הביטחון. אי הביקורת נובע מכך שפרסום מידע היכול לזעזע את האליטה השלטת בנושאי ביטחון לאומי ייחשב כפגיעה באינטרסים לאומיים, ויפגע הן בכתב המפרסם והן באמצעי התקשורת שנתן במה לפרסום זה.
גם במדינות דמוקרטיות, בעת משברים המשפיעים על הביטחון הלאומי, התקשורת אינה מציגה עמדות הסותרות או מבקרות את מדיניות הממשלה. השלטון בישראל מנסה לשמור על השליטה במידע, מפעיל על העיתונות בישראל לחצים ומתערב בפעולתה, ובייחוד בעיתות של בעיות ביטחון קשות. אולם, דווקא בתקופות של בעיות ביטחון - הצגה חד גונית או חד משמעית של המציאות, מונעת מהציבור הרחב את האפשרות לחידוד כושר ההתמודדות עם המציאות המורכבת. כאשר בעיות הביטחון גורמות לתקשורת לתאר את האירועים על פי הגישה של שחור לבן, הציבור לא נחשף לאפשרויות אחרות לפתרון המשברים, ונמנע מרכישת ידע וכלים נוספים להתמודדות עם התהליכים והאירועים המתרחשים.
אמצעי התקשורת נחשבים לבלתי תלויים בשלטון ונהנים מחופש ביטוי רחב בכל נושא, מלבד בנושא הביטחון. המצב הביטחוני בו נתונה מדינת ישראל משך שנים רבות, בעקבות מלחמות ופעולות טרור, גרם להטלת חיסיון על סיקור התקשורת בנושאים הקשורים לביטחון המדינה. בישראל מופעלת צנזורה צבאית שמבוססת על תקנות ההגנה של ממשלת המנדט וההסכם בין צה"ל וועדת העורכים. תרבות הביטחון שמאפיינת את החברה הישראלית נוצרה מאחר שנושא הביטחון נתפש כבעל מקום מרכזי בתודעה הלאומית. ניתן להגדיר את ישראל כ"חברה מגויסת", שבה לא רק אנשי הצבא אלא הציבור בכלל מוכן להתגייס למען מטרה שהשלטון מגדיר כאינטרס לאומי.
צילום: צילום ארכיון: יצחק לב ארישינוי בהשפעת העיתונות הבינ-לאומית
ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שיש בה צנזורה. בתחום הצבאי יש לשלטון אפשרות להתערב במישרין במה שמתפרסם. באמצעותה יכולים שלטונות הצבא והדרג המדיני למנוע פרסום ולעכבו, או לשנותו ולעוותו כליל. הצנזורה מתבצעת באמצעות חוקים, צווים ותקנות, וגם באמצעות צנזורה עצמית (מרצון) שעורכים כלי התקשורת לעצמם. הצנזורה מרצון מבוססת על הסכם בין ועדת העורכים והצנזור הראשי של צה"ל, הקובע שתמורת הקפאתם של חוקי הצנזורה יגישו העיתונים המיוצגים בועדת העורכים לצנזורה כל ידיעה העוסקת בענייני צבא וביטחון.
ההסכם עבר שינויים ותוקן לאחרונה בשנת 1989, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת צאלים פרשו עיתון 'הארץ' ו'בוקר טוב' וההסכם קרס. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש שגובש ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה והצנזור הצבאי הראשי. הסכם זה מגביל את הצנזורה הצבאית ומאפשר לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה.
פגיעה מפורסמת בחופש העיתונות היתה כאשר עיתון חדשות נסגר על ידי הצנזור לארבעה ימים. היה זה בשנת 1984, אוטובוס של קו 300 נחטף על ידי ארבעה טרוריסטים בכביש החוף ועשה דרכו לרצועת עזה, שם עצרו אותו והקיפו אותו, שניים מהמחבלים נהרגו והשניים האחרים ירדו מהאוטובוס – צלמים ועיתונאים ראו אותם.
זמן קצר לאחר מכן, פרסם דובר צה"ל כי ארבעת המחבלים נהרגו בזמן השתלטות צה"ל על האוטובוס. העיתונאים שנכחו במקום רצו לפרסם את האמת, אך היא צונזרה. שר הביטחון ביקש מעורכי עיתונים, שהיו חברים בהסכם ועדת העורכים, לא לפרסם זאת, אך עיתון חדשות, שלא היה חבר בוועדה, קיבל טלפון מדובר צה"ל, שביקש ממנו שלא לפרסם את הידיעה. העיתון בחר לפרסם בכל זאת, בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בצה"ל והצנזור סגר את העיתון.
הציבור בישראל אינו מתמרמר ואינו מבקר את הצנזורה בגלל אמונתו ש"חופש העיתונות פוגע בביטחון המדינה". אמונה זו היא האתוס המכונן והמשמר של הצנזורה הביטחונית בישראל, והיא ההסבר לכך שהצנזורה פועלת ושורדת בדמוקרטיה שלנו מאז קום המדינה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי בהתייחסות התקשורת לנושאים הקשורים בביטחון המדינה. שינוי זה נוצר כתוצאה מחשיפת החברה בישראל לתקשורת הבין לאומית, שהפכה את המידע לזמין הן לישראלים והן לאזרחי מדינות אחרות.
אם בעבר ניתן היה למנוע פרסום מידע באמצעי התקשורת, בעיקר מסיבות ביטחוניות בעזרת הצנזור, הרי שקיומם של אמצעי תקשורת גלובליים, שאינם מתחשבים בחוקים מקומיים ואינם נתונים לסמכות הפיקוח של השלטון הישראלי בכל הקשור לצנזורה ביטחונית, מחייבים מציאת פשרה בין ההשפעות הגלובליות והמאפיינים הביטחוניים של ישראל. המציאות התקשורתית החדשה, בה המידע זורם לכל עבר, גרמה גם לשינוי ביחסים שבין התקשורת ומערכת הביטחון.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות