מה בעצם יעשה ח"כ אברהם מיכאלי? • טור שבועי

הוא לא ישוב
בעוד מספר ימים - שבוע או חודש מקסימום - ייתלה שלט קטן על דלת באזור התעשייה והמסחר של גבעת שאול בירושלים עם שמו של השר והח"כ לשעבר אריאל אטיאס. אטיאס החל לחשוב עליו במהלך שתי התאונות שעברו עליו בשנה וחצי האחרונות: היום שבו הורכבה ממשלת יש עתיד-הבית היהודי והיום המר והנמהר שבו הסתלק מרן הגר"ע יוסף לגנזי מרומים. ולא ראי זה כראי זה. בראשונה הוא נאלץ להסתגל לחיים של ח"כ מן השורה אך עם תקווה לעתיד לבוא. בשני הוא כבר הבין שגם כשתבוא, אולי ואולי, הגאולה לש"ס בקדנציה הבאה הרי שבהיעדר גב בהנהגה הרוחנית החדשה הוא כבר יהיה מחוץ לתמונה.

כאחד האנשים המפוכחים ביותר במערכת הפוליטית אטיאס בוודאי פורץ בצחוק כשהוא קורא במקומות מסוימים על הבטחות שניתנו לו לחזרה לתפקידי מפתח כאשר יהיו כאלה במקרה שהרכב הממשלה ישתנה. מי שלא נשאר על הספינה כשהיא מגששת במים העכורים וכל יושביה דוחפים אותה במשוטים לא יעלה עליה כטרמפיסט כשהיא יוצאת למים הפתוחים והרוחות נושבות במפרשיה המתוחים. אריה דרעי לא יוכל להחזיר אותו על ראשם של הח"כים ששמרו נאמנות לתנועה גם בימיה הקשים. חלפו הימים של הקבלן 45, כשפקודות ביצוע יצאו מהשיחה שלאחר תפילת שחרית וראשו של מי שהעז להתנגד להן הותז בחרב חדה.

אטיאס עוזב אפוא את ש"ס בידיעה ברורה שבזאת הוא מסיים את הפרק הפוליטי בחייו. קולו רעד מעט מהתרגשות כשהקריא את נאום הפרידה שלו בישיבת הסיעה שהתקיימה ביום שני השבוע, אבל מיד אחריו קם ועזב בלי לחכות לסיום. הוא לא המתין לשמוע את דברי הפרידה של הח"כים האחרים (למעט של היו"ר דרעי, שנפרד ממנו בפתיחה). אם מפני שידע שלא יהיו כאלה, ואם מפני שהם לא עניינו אותו. למעט השנה וחצי של מילוי תפקיד יו"ר הסיעה הוא היה ספון במשרדיו המיניסטריאליים, דיווח למנהיגו הרוחנית ישירות ולא ראה את החיילים האלמוניים, מבחינתו, שבשורות הסיעה.

האופציה השנייה היא הסיבה הישירה לכך שבשיחות סגורות עם ח"כי הסיעה לא ניתן לזהות סימן אמיתי אחד של צער על לכתו. הם לא אהבו את ההצנחה שלו היישר לכס השרות בממשלה לפני שמילא תפקיד כלשהו בתנועה, ועוד פחות מכך אהבו את הכוח האינסופי שהיה בידיו מתוקף היותו האיש הקרוב ביותר לאוזנו של נשיא מועצת החכמים זצ"ל; אותו כוח שהפך כל נושא תפקיד אחר בתנועה, כולל היו"ר בכבודו ובעצמו, לעוד פיון בלוח של הדמות הקרה, הפיקחת והמחושבת הזאת.

גם דרעי, האיש שבאמת היו לו כמה סיבות טובות לרצות שיישאר לצדו, היה צריך לעשות מאמץ ניכר כדי לנסוך נימים של צער. ח"כ מש"ס מספר לנו שמספר שבועות קודם להצהרת הפרישה הוא שוחח עם דרעי ושאל אותו האם נכונה השמועה שאטיאס מתכונן לפרוש. דרעי השיב בחיוב. מה אתה מתכוון לעשות כדי לעצור אותו? נשאל. שום דבר, הייתה התשובה. מי שרוצה ללכת - שיילך. התחושה של הח"כ הנ"ל במהלך השיחה הייתה שדרעי מרגיש הקלה מסוימת מכך שאדם חזק ובעל דעה עצמאית כמו אטיאס מפנה לו את הבמה בדרך לשלטון ללא מיצרים בתנועה.

זה לא סותר בהכרח את דבריו בנאום הפרידה, כשתיאר את תרומתו של אטיאס לתנועה הקדושה. המושג של תחושות מעורבות (שנולד, כך אומרים, אצל אותו אדם שראה את מכוניתו החדשה מתגלגלת לתהום יחד עם חמותו) אנושי לחלוטין ולא פוסח על אישי ציבור. אפשר להצטער באמת שאחד האנשים הטובים והיעילים בתנועה (שאינה משופעת בכישרונות יוצאי דופן) הולך לעשות לביתו, ואפשר גם לנשום לרווחה שמישהו שלא רואה עצמו כפוף לאף אחד נוטש.

לאמביוולנטיות האמורה יש מקור נוסף, שנבע מהתנהלותו של אטיאס מול דרעי בחודשים האחרונים. מצד אחד, הוא מילא את כל התפקידים שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר. הוא הוביל את המהלך להצלת רשת החינוך הקורסת מול משרד חינוך עוין שרק חיפש סיבות לפרק אותה לגורמים. הוא רוקן כמה סעיפים קשים מתוכן בוועדת שקד באופן שהחל להתברר רק בימים האחרונים (ראו ידיעה על ישיבת ועדת המעקב לחוק שקד שהתקיימה ביום שלישי בכנסת). בצד השני של המטבע, הוא נעלם לשעות ארוכות בלי לענות לטלפונים בהולים מלשכת היו"ר ולא טרח לדווח לו כשהחליט להמריא למספר ימים של חופשה. לפעמים דרעי היה שומע על נסיעותיו של נסיך הבית רק מעיתונאים שקיבלו מידע ממקורותיהם.

אקורד הסיום היה בהודעת הפרישה שהתפרסמה ביום חמישי שעבר. תשמעו סיפור. בשעה שלוש וחצי אחר הצהרים של יום ליקוי המאורות התראיין דרעי רדיופונית אצל כותב השורות ועמיתו אבי בלום. הוא נשאל על עזיבתו הצפויה של אטיאס מהחיים הפוליטיים, העריך שהיא תתקיים בתוך מספר ימים עד שבוע והפליג בשבחו של הפורש העתידי. באותו זמן כבר עמלו במשרד יחצנות ירושלמי על ניסוח הודעת הפרישה, שבוצעה שעה לאחר מכן במכתב שהוגש ליו"ר הכנסת בלשכתו בבית הנבחרים. לוח הזמנים האמור מחייב להגיע למסקנה הבאה: דרעי ידע על הפרישה אולי חצי שעה לפני יו"ר הכנסת, וזה האיש שעליו אמר שימשיך לפעול לטובת התנועה כשיתבקש. כמובן, אם וכאשר ניתן יהיה להשיג אותו בטלפון.

אבל כל זה לא גורע מהכרת הטוב (אם יש מושג כזה בחיים הפוליטיים) שאמור דרעי לרחוש לאטיאס על מה שעשה עבורו בשנתיים האחרונות. הוא זה שהחזיר אותו מגלות י"ג השנה שנכפתה עליו, לאחר שתפר מהלך מבריק עם בני הבית בקבלן 45 ועם חתנם האהוב, על אפו, חמתו ודמעותיו של אלי ישי. הוא זה שהקים את מנגנון השלישייה, שחרף חסרונותיו הרבים (ובתוכם מערכת הבחירות הכושלת שהתנהלה בשלושה ראשים וכך גם נראתה) לא היה יעיל ממנו בדרך לחילופי השלטון ההדרגתיים כדי לרכך את התנגדותו הבסיסית של מרן הגר"ע יוסף להדחת בן טיפוחיו. הוא זה שתחזק את המנגנון הזה על תקן גננת במשך קרוב לשנה עד הרגע שהבין שצריך לחתוך הפסדים ולהפסיק את ההצגה. על שלושה אלו בלבד היה דרעי צריך לערוך לו מסיבה אחרונה בגני אורנים עם משה חבושה ותזמורתו בהרכב מלא. אם רק היה תקציב לכך בקופת המפלגה המדוללת.

לוחם הגרילה
עוד לפני שיבשה הדיו על הודעת ההתפטרות של אטיאס התברר כמה קשה למלא את החלל שהוא הותיר מאחוריו. התפקיד האחרון של הנ"ל היה יו"ר הסיעה בכנסת. לכאורה משרה סיזיפית וכפוית טובה המחייבת ריצות אחר חברי כנסת סועדי מזנון שנפשם לא חשקה בהצבעות במליאה וחשבונאות בלתי פוסקת של בקשות קיזוזים מצד חברי קואליציה. למעט שוכני הבית הקבועים, מי בכלל יודע מי הם ראשי הסיעות (לא המפלגות) בכנסת. ערכו לעצמכם בוחן קצר (התשובות בתחתית העמוד): מיהם הח"כים העומדים בראשות הסיעות הבאות: הליכוד, העבודה, יש עתיד, התנועה ומר"צ. ידעתם נכונה? יש בכם ערנות פרלמנטרית בריאה שיכולה להפוך לפרנסה. בשבוע הבא מתפנה משרה של עוזר לח"כ חרדי ידוע. הפרטים המלאים יימסרו לפונים בכתב.

אבל בסיעה שחבריה נבחרו על ידי יו"ר קודם שלא מכיר במנהיגות היו"ר הנוכחי יש לתפקיד הזה משמעות לא פחותה בהרבה מזו של מנהיג המפלגה. על הרקע הזה התנהלה מלחמת דמים (תרתי משמע) בתקופת השלישייה. עם כינון הכנסת והרכבת הקואליציה ניצל ישי את סמכותו כמי שמופיע במקום הראשון ברשימה לכנסת להודיע ליו"ר ועדת הכנסת כי האיש המוסמך לחתום מטעם ש"ס על איוש המקומות בוועדות כיו"ר הסיעה הוא ח"כ אברהם מיכאלי. הוא עשה זאת בלי ליידע את שני חבריו להנהגה, ה"ה דרעי את אטיאס, ועל הדרך הספיק להכריז על ויתור של מקום נוסף בוועדת הכספים לטובת שני מקומות בוועדת חוץ וביטחון; נזק שתוצאותיו ניכרות עד עצם היום הזה.

על שני החטאים האלה שילם ישי בפירוק השלישייה ובהכתרת דרעי כיו"ר יחיד. אטיאס זעם על כך שהתפקיד ניתן למיכאלי, שהיה היו"ר בתקופת ישי ונחשב כאחד מאנשי אמונו. בהפקרת המקום החשוב בוועדת הכספים בשביל מקום יוקרתי גרידא (מהלך שנועד לאפשר לישי לכהן אף הוא בוועדה. אגב, היום ישי מופיע בכנסת כמעט אך ורק לישיבות הוועדה וישיבות הסיעה) ראה פשע של ממש. כך או כך, המינוי החד צדדי של מיכאלי בוטל מידית ואטיאס נאלץ לקחת על עצמו את העבודה השחורה שכל כך לא מתאימה לו.

הפרישה שלו הייתה ידועה בקווים כלליים כבר לפני מספר שבועות. בשבוע שעבר נודע שזה עניין של ימים. הדעת הייתה נותנת שתהיה תכנית מגירה של דרעי ואטיאס גם יחד למילוי החלל עוד לפני שייווצר. אפשר היה לכנס את הסיעה כמה ימים קודם בנוכחות השניים ולספר מי המחליף. אבל אטיאס שמר את קלפי מועד הפרישה המדויק לעצמו, וכך החל הפיגוע המתגלגל שיתואר בשורות הבאות.

על מה שקרה בין יום חמישי בשעה ארבע וחצי לצהרי יום ראשון יש כמה גרסאות, חלקן סביב העובדות וחלקן סביב הפרשנויות. קודם הפרטים שלא שנויים במחלוקת: לית מאן דפליג שמיד לאחר פרסום הודעת הפרישה התקשר דרעי למיכאלי ושוחח איתו בנושא יו"רות הסיעה. מיד לאחר מכן התקשר מיכאלי לישי ועדכן אותו בתוכן השיחה. ביום שישי בבוקר יידע ח"כ ניסים זאב, החייל הנאמן של ישי, את חברי הכנסת של ש"ס במסרונים שהם מתבקשים לאשר שהם מבקשים את מינויו של מיכאלי לראשות הסיעה. רובם, כנראה, השיבו בחיוב. כמה התעלמו או קיימו איתו שיחות טלפוניות כדי לא להשאיר עדויות בכתב. בצהרי יום ראשון השבוע יצאה הודעה רשמית של לשכת דרעי על המינוי.

עד כאן העובדות. מכאן ואילך, המלחמות. הגרסה של אנשי ישי (תמיד צריך לפתוח עם האנדרדוג) היא שדרעי, בסך הכול, הודיע למיכאלי שהוא שוקל את מינויו לראשות הסיעה יחד עם מועמדים אחרים. המשאל של זאב הוכיח לדרעי שיש רוב מוחץ בסיעה בעד ושכל מועמד אחר מטעמו ינחל מפלה. בהקשר לכך הם מציינים שלמספר אחת ברשימה יש סמכות להודיע לכנסת מי יו"ר הסיעה ושאפשר לבטל את הודעתו רק ברוב של ח"כי הסיעה, ולטענתם ברור היה שזה לא יקרה. השורה התחתונה: מי שלמעשה מינה את מיכאלי הוא ישי ולא דרעי.

הגרסה של אנשי דרעי הפוכה לחלוטין: מיכאלי מונה על ידי דרעי כבר בשיחה של יום חמישי אחר הצהרים, אך ההחלטה לא פורסמה רשמית כדי ששני חברים נוספים שראו את עצמם מועמדים ישמעו על כך ישירות ממנו ולא באמצעות התקשורת. ביום ראשון בבוקר הם התאכזבו, ואז ניתן היה לספר על המינוי החדש.

ומה אומר על כך חתן השמחה, כבוד הח"כ מיכאלי בכבודו ובעצמו? מאז יום ראשון בבוקר כבר יבשו שפתותיו מראיונות לתקשורת המשודרת, במהלכם חזר ואישר את דבר מינויו על ידי דרעי ביום חמישי. בכל מפלגה שפויה אחרת הודעה כזאת הייתה נועלת את הפרשה ומוכיחה מי דובר אמת ומי עושה מניפולציות, אבל במפלגה כמו ש"ס, שהשפיות היא לא הצד החזק שלה מאז הסתלקות מרן זצ"ל, גם עדות מפורשת לא מספקת את הסחורה. איימו עליו והפחידו אותו שאם לא יגיד שדרעי מינה אותו אוי ואבוי לראשו, אומרים אנשי ישי על מי שעד לפני שבועיים הוגדר כאיש מחנם.

שיפוט אובייקטיבי (ולא מהסוג של השופט דוד רוזן) היה מחייב חקירה נגדית של עד התביעה המרכזי כדי להכריע בסוגיה. מאחר שאלה חברי כנסת ולא עבריינים נאלצנו להסתפק בשיחה בארבע עיניים איתו. הנה תמצית העדות: "הייתי יו"ר סיעת ש"ס בקדנציה הקודמת במשך חמש שנים. לא נלחמתי בכלל על ראשות הסיעה בכנסת הזאת ולא ידעתי שהמינוי שלי על ידי ישי בראשית הקדנציה נעשה במחטף. אני איש של שלום, ובשעתו, עם הקמת השלישייה, התבקשתי על ידי מרן הגר"ע להיות הגורם שיחבר ביניהם. ביום חמישי שעבר התקשר אליי דרעי וביקש ממני להיות יו"ר הסיעה. אמרתי לו שאני מוכן לקבל את התפקיד, אבל אם יש לו מישהו אחר שלא יהסס למנות אותו כי הוא יו"ר התנועה. נאמר לי לא לפרסם את המינוי מסיבות מסוימות שלא אפרט. אחר כך הודעתי לישי על השיחה עם דרעי. המינוי שלי פורסם רשמית ביום ראשון". עכ"ל.

גם בהנחה שהעדות נמסרה ללא פחד ומורא וגרסת אנשי דרעי נכונה, אין ספק שישי הצליח להשיג את אחת המטרות שלו: הנחת מטען צד בשביל שעליו נוסע רכבו של יו"ר התנועה. העובדה שגרר את דרעי למלחמת גרסאות ושהוציא את שלו לתקשורת ראשונה היא עוד נדבך במלחמת הגרילה שהוא מנהל נגדו. כך גם עשה בפרשת הבחירות לנשיאות, כשלקח החלטה שהתקבלה על ידי הסיעה והציג אותה כשלו. כפי שתואר כאן בהרחבה לפני שלושה שבועות, הוא יצא בחופזה מישיבת הסיעה שהתקיימה בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני והודיע שהוא זה ששכנע את חבריו לתמוך בריבלין למרות שלא פצה את פיו. אם נכונה עדותו של מיכאלי, התסריט חזר על עצמו: המתנה עד לקבלת החלטה ורישום מהיר על שמו.

בשלב הזה, הקרב לא מסלים. ישי לא יוצא חזיתית נגד דרעי, ואף משתתף (בלי להוציא הגה) בישיבות הסיעה. את המלחמות הוא מנהל בדרכים האמורות בלבד. ההתנגשויות לא הגיעו לכלל לוחמה חזיתית גם לאחר הבחירות המקומיות בחודש חשוון. ישי לא ניצל את ההפסדים באלעד ובירושלים כדי לצאת חוצץ נגד דרעי בזמן שהלה דימם על הקרשים, ועשה רק את מה שהוא עושה היום - מפעיל מטענים בשלט רחוק (במקרה הזה, ניסים זאב) ובורח. למלחמה חזיתית יש, כנראה, צורך באופי חזק שרצוי להיוולד איתו. בדרך הגרילה אפשר להוציא הנהגה מכליה, אבל לא לקבל אותה בחזרה.


התשובות:

הליכוד - יריב לוין
העבודה - איתן כבל
יש עתיד - עופר שלח
התנועה - מאיר שטרית
מר"צ - אילן גלאון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!