אחרי 100 שנה: מסמכי טעלז נחשפים

"כבוד רבנו הרב הגאון הגדול עמוד התורה פאר הדור דגול מרבבה חובב תורה ולומדיה מרן אליעזר גארדאן שליט”א. מעולם לא אשכח את הרושם הראשון אשר עשה עלי, כאשר נכנסתי פעם הראשונה בהישיבה. נבהלתי ונשתוממתי מקול הרעש וההמולה - מקול בחורי לומדי התורה, כי מעולם לא ראיתי כאלו. נכנסתי עם אבי אל רבנו אשר כפי זכרוני עתה, הרבה פלפל עמו בדבר הלכה ואיזה ענינים בספרו אשר חיבר על ד' חלקי הרמב"ם בשם 'כתר המלך'. אח"כ הייתי אצל מנהלי הישיבה וינסוני בבית הוועד עד היכן ידיעותיי בתלמוד מגיעות. למדתי בהישיבה כחצי שנה ונמשכתי אחרי רוח הפלפול החריף והשכל הישר דרך הגיון, כפי שיטת ראשי הישיבה דטעלז. כעבור חצי שנה נכנסתי אל המדרגה הראשונה ואח"כ להמדרגה השניה. ומה מאושר הייתי בזה היום אשר החילותי לשמוע לקחי השיעורים, בפרט מפי הגר"ש, שהיו כל כך ערבים לחכי. כי בכל פעם הלכתי לשמוע שתי פעמים שיעור אחד (בעת אשר החזיר את השיעור לפני תלמידי המחלקה הראשונה)”.

קטע זה הלקוח מן הדברים אשר העלה הבחור משה נחום על נייר המכתבים הרשמי של אביו הרב כתריאל אהרן (“בא”א מהו"רר הילל זללה"ה נאטאן החופ"ק אגוסטאוו (פלך סובאלק)”), נכלל בצרור המכיל כ-25 מכתבים נדירים באיכותם ובכמותם, אשר נמלט מפגעי ונדידות הזמן והמאורעות השונים אשר חלפו עליו, בהיותו ספון עד כה מאה שנה ויותר.

חבורת הכותבים, כולם נמנו בשנות בחרותם על אריותיה של ישיבת טעלז שבליטא. התאריכים המתנוססים בראשם, מלמדים על היותם נכתבים ברובם לאורכם של ימי החורף של שנת התר"ע. כולם ממוענים היו לראשיה ולהנהלתה של ישיבת טעלז, ומתוכנם ניכר כי נועדו לשם פרסומם ברבים. אלא שמשמים נמנע הדבר, והרעיון, כמו המכתבים עצמם נגנזו.

הצלת ישיבת טעלז
שנת התר"ע, רשמה את אחד מרגעי המשבר הגדולים של הישיבה המעטירה. היה זה בד' באדר - מוצאי שבת קודש לסדר 'ו(לא)יתנו... תרומה...', עת הסתלק בחטף לבית עולמו ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל, בעיר לונדון - אליה נדד לשם הצלתם של תלמידיו מחרפת רעב, תוך שהוא מסב במסיבת אלופי וגדולי העיר, שנתאספו אליו לטכס עצה בעניני הכלל. פתע פתאום הוא נפטר בחטף בעת שבתו על כסאו אחרי רגעים מספר של התעלפות.

מספר שבועות קודם לכן, הזדעזע רבי אליעזר וקרא: 'אוי! פרוסת לחם אין לכם, אני מוכרח לצאת לדרך!' והחליט שהוא מזדרז לצאת ללונדון. בטרם פנה לדרכו האחרונה, נפרד מתלמידו חביבו, לימים הרב מפוניב'ז ואמר לו: 'דע נא! הישיבה בטעלז תישאר ישיבה, אבל אינני יודע אם אזכה לרקוד על חתונתה…’. על אודות כך כותב תלמידו רבי ברוך משה פייווילזון בספרו 'ברכות משה': '...בשנותיו האחרונות היה חולה מאד, והרופאים ציוו עליו להיזהר. אולם בשל התמסרותו הנלהבת לתורה, לא שמע לאזהרתם, ונפל חלל על שדה התורה...'.

היה זה כשנתיים לאחר השריפה הגדולה שפרצה בטעלז, כאשר רבים מבתי העיר ובתוכם בנין הישיבה נהרסו עד היסוד. רבי אליעזר כרבה של העיר לקח על עצמו את האחריות לשיקום ההריסות. בינתיים העתיקה הישיבה את משכנה ל'פלונגיאן' הסמוכה. רבי אליעזר שהחליט לסיים את תשלום חובות הישיבה שעטה על שכמו, כדי להשלים את הבנין, יצא ללונדון יחד עם הגאון רבי אהרון וואלקין (שנשא לאשה את אחות חתנו הגאון רבי זלמן סורוצקין(, מתוך תקווה שהרב וואלקין שנודע כנואם בחסד וכמי שניחן בכישרון רטורי, ישפיע לעורר את יהודי אנגליה להחזיק את הישיבה בטעלז.

הנסיעה ללונדון אכן הצילה את ישיבת טעלז. אמנם איש לא פילל כי הדבר יתרחש בצורה טראגית שכזאת. ידידיו סידרו לו פגישה עם דמות משפיעה בעיר, שמשום מה לא ראה את הדברים עין בעין עם הגאון זצ"ל. בשומעו מפיו את הדברים שנאמרו בקרירות ואדישות כי 'עניי עירך קודמים', התגנב ללבו חשש גדול כי כזה יהיה גם היחס שיקבל מבעלי הבתים. דבר שהשפיע קשות על רוחו הגדולה. כאמור, במוצאי שבת ד' אדר א' התר"ע, מרוב עגמת נפש לקה בהתקפת לב קשה, ונפטר בפתאומיות.

בהלווייתו, שכמותה לא נראתה עד אז בלונדון, נטלו לדברי רבי זלמן סורוצקין כ-70 אלף איש, ובתוכם רוב ככל רבני אנגליה והסביבה. מפורסם ההספד שנישא במהלך מסע ההלוויה מפי הגאון רבי שמואל יצחק הילמן, לימים חבר ביה"ד בלונדון, שקרא על הנפטר את דברי יוסף הצדיק: " 'כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור'. 'התגנבתי מרוסיה - שם רוב היהודים', קרא הרב הילמן את הדברים שראוי היה הנפטר לקרוא על עצמו, 'ועוד לא הספקתי לעשות כאן כלום למען התורה רק שמו אותו בבור, בקבר", וגעו כל העם בבכייה. הקהילה בלונדון הקצתה לו חלקה מיוחדת ואהל מיוחד על קברו.

בהספדים שנערכו בימי השבעה והשלושים עוררו את הציבור עבור ישיבת טעלז, ונאסף אז סכום רב לפרוע את חובותיו להחזיק את הישיבה.

מי היו הכותבים?
כאמור, בראשיתה של אותה שנה, חודשים מספר בטרם נפלה ההחלטה על נסיעת ההצלה של ראש הישיבה, פורסמה קריאה בכתבי-העת מטעם הנהלת הישיבה אל ציבור הבוגרים די בכל אתר, במסגרתה התבקשו לשגר את קורותיהם מעת הגעתם אל הישיבה, עבור בצאתם את כתלי בית המדרש ועד לעת שנת העת"ר. רבים וטובים נענו לאותה קריאה, כפי שניתן ללמוד מתוך המכתבים שמעט מתוכנם מתפרסם כאן לראשונה.

המכתבים, כך ניתן ללמוד, אמורים היו להיכלל ב'ספר זכרון', שאולי, כך עולה ההשערה, נועד לשמש כחלק ממכלול פעולות שנעשו למען הצלתה של הישיבה ממצבה המחפיר. אלא שכאמור, הטרגדיה הנוראה סתמה את הגולל על יוזמה זו, שעקבותיה אמנם נותרו לפליטה. עתה, בחלוף מאה שנים ויותר, מספרות המילים הדוממות את הסיפור שטרם סופר. על הדמות שניצבה מאחורי יוזמת הספר, אנו למדים מתוך חיבורו של הרב אריה רבינר על מסכת חייו של רבי אליעזר זצ"ל, וכך הוא כותב:

"...רבי משה מרקוביץ - סנדלר פשוט - בעל חוש ביבליוגרפי מפותח, שהקדיש את חייו לחיבור 'שם הגדולים השלישי (שכנראה, רק חלק קטן ממנו, ראה אור), הגה בנוסף את הרעיון לחבר את 'ספר הישיבה' שיכיל את תולדותיה של ישיבת טלז, לשם כך הוציא כרוז לבוגרי הישיבה...".

מי היו הכותבים? אלו הרפתקאות זימנו להם נסיבות חייהם מאז עזבו את מפתנה של הישיבה? ובכלל, מה היה יחסם אל הישיבה ואל רבניה? רבות ניתן ללמוד מבין השורות, על התקופה, על הרוח החיה באופנים, ועל מועקות השעה, שהאתגרים שהציבו בפני ציבור בני התורה, גדולים ומורכבים היו.

בית המכירות 'קדם' שכבר קנה לעצמו מקום של כבוד בענף היודאיקה, ואשר צרור המכתבים נכלל במכירה הפומבית העומדת להיערך בעוד מספר שבועות, הואיל בטובו לאפשר למוסף שבת קודש, את העיון בהם ואת פרסומם הראשון:

"בעה"י א' כ"ב כסלו התר"ע ווענדען. ’להמחבר האנציקלופדי' דהישיבה הק' דטעלז! זה לא כבר קראתי בעתון עברי לאלה שלמדו בישיבת טעלז מיום היווסדה עד עתה, להשיב על שאלות אחדות שנפרטו בהמודעה הנ"ל. מובן שאי אפשר לעבור בשתיקה מודעה כזו, ואני מבקש מכב' לקבל תשובתי אשר אתי בתוך שאר התשובות".

פתיחה זו, אחת מתוך רבות הדומות לה, מספרת לראשונה, את סיפורו של הספר שאך דגימות מעטות ממנו, יחשפו כאן.

הכותבים מתארים את לבטיהם, את מציאות חייהם, לפני, תוך כדי ואחרי לימודם בה, ואף מבקשים כי ישלח אליהם עותק מן הספר, בעת שיראה אור. צאצאיהם, במידה וישנם, ומן הסתם ישנם, יזכו כי בקשתם של הכותבים נוחם עדן, תתמלא בחלקה ובאיחור מה, באמצעותם ובאמצעות כתבה זו.

שלוש גלויות תופסות לעצמן מקום נכבד בין כלל המכתבים ששלחו אז בוגרי הישיבה (שנחשבה לראשונה במעלה באותם ימים, אליה נהרו טובי הבחורים באותה עת, בפרט לאחר סגירתה של ישיבת 'וולוז'ין') האחת יצאה מתחת ידו של הגאון רבי יחזקאל אבראמסקי, בהיותו כבן שלושים כשהוא מכהן אז כאבד"ק 'סאמליין'. הגלויה, כשמה כן היא, מגלה על ענוותנותו הגדולה: "בעהי"ת ד' בין כסה לעשור התער"ד (גלויה זו מאוחרת בכארבע שנים ביחס ליתר המכתבים) 'גמר חתימה טובה להבחור הנעלה והמצוין מר שמואל גארדאן נ"י. במטותא לשלוח לי ע"י נ"נ הספר תשובות רבי אליעזר, ומאפס פנאי אקצר ואסיים בברכת שנה טובה, יחזקאל אברמסקי. נ.ב. גם בקהל תלמידי ישיבת טעלז נמניתי, ועל דבר מצבי עתה בחיים ובחברה 'יהללוך זר ולא פיך' ".

השניה נשלחה מאת הגאון רבי משה שאצ'קס: "...ט' כסלו עת"ר....הנני למלאות בזה... למדתי בהישיבה ארבע שנים משנת תרנ"ח עד תרס"ב. זה כשנה ומחצה אשר משמש אנוכי ברבנות בעיירה ליפנישאק פלך ווילנא... בכבוד ויקר משה בהגאון ר' אהרן אברהם שאצקס בן חורג להגאון החסיד ר' יצחק בלאזער זצוק"ל".

השלישית יצאה מתחת ידו של הגאון רבי גדליה סילווערסטאן: "... יום ב' וארא פה וואשינגטאן הבירה באמעריקא... אנכי למדתי בהישיבה משנת תרמ"ט ועד תרנ"א... שמי היה בן הרב דסלקאט בן אחיו של הרב דשווקשנא רח"צ ברוידא שליט"א אשר היה רב בירושלים. בשנת תרס"א נתקבלתי לרב בעיר בעלפאסט באירלאנד ובשנת תרס"ז נתקבלתי לרב ואב"ד בעיר וואשינגטאן. אחי הרב יהושע דב הוא בסאנדרלנד באינגלאנד... לוטה פה א' דאלאר שקיבלתי מאשה אחת בעד נשרפי טעלז".

יום לפני פטירת רבי אליעזר
אחד מבין אותם מכתבים יצא באותם ימים מירושלים הרחוקה, הוא מגלם בקרבו את עוצמת הטרגדיה. לא זו בלבד שעם הגעתו אל המען, כבר לא היה נמענו בין החיים. למפרע מתברר כי בין שעת כתיבתו לבין פרידתו של רבי אליעזר הגדול מהאי עלמא, הפרידו כ-24 שעות בסך הכל. בניגוד לחבריו שפזורים היו באותה עת בגולת אירופה, הרי שכותב זה, שכבר הספיק לחונן באותה עת עפרה של עיר הקודש ירושלים, איחר את מועד כתיבתו במספר חודשים, ביחס אליהם.

אפשר ששמע הידיעה שפורסמה בכתב העת הגיע לידו באיחור - תוצאה של נסיבות וצוק העתים, ואפשר שסבר לתומו, כי זמן רב עוד לפניו למימוש משאלתה של הנהלת הישיבה. כך או כך, כשכבר הגיע לידי מעשה, היה זה באיחור של יממה. המכתב ממילא נותר יתום, כמו יתר המכתבים שעשו את דרכם אל שולחנו המיותם של ראש הישיבה זצ"ל.

וזה תוכנו של המכתב הנושא באורח פלא את התאריך:

"ב"ה אור ליום ב' ה' לח' אדר עת"ר פה עיה"ק ירושלם תבובב”א. רבי ומורי! לפני שמונה שנים נמניתי בין תלמידי הישיבה העומדת תחת הנהגת כת"ר. שנה אחת למדתי תורה מפי כבוד גדלותו ומפי מורי הרב יוסף אריה (לייב) בלוך והר"ר שמעון שקאפ. אחרי עוזבי את טלז למדתי שנה וחצי בביהמ"ד החדש בקובנא.... ויחד עם זה עסקתי בחכמת ישראל בבית מדרש הרבנים מיסודו של הר"ע הילדסהיימר זצ"ל אצל הר"ד הופמן... אחר כך נקראתי לירושלים, וזה לי ארבעה חודשים בארץ אבותינו. נשארתי נאמן למסורת אבותינו הקדושה, שומר מצווה וחובב תורה. זכר הימים שזכיתי להסתופף בצל ישיבת טלז המפוארה לא ימוש ממני עד עולם. לא ידעתי את המטרה שלרגלה דרש מחניכי ישיבתו להודיע לו את תולדות ימי חייהם - אני לא קראתי בעצמי את המודעה - אבל אם יש צורך להישיבה באיזה עזרה חומרית או רוחנית, נכון הנני תמיד לעשות כל מה שביכולתי, כי אחד מבניה הנאמנים הנני'. תלמידו המסור לו באהבת אמת המוקירו כערך תורתו הרם ד"ר ישראל אברהם רבין (שניים מילדיו עודם בחיים ומתגוררים בארץ).

נדמה כי יש בהצגתו של מכתב זה, בכדי להעצים את הכאב.

ובחזרה לאותו כותב מווענדען: "אנכי למדתי בישיבה 3 שנים רצופים", חושף הכותב את נבכי ליבו בסגנונו המרתק והמקובל באותם ימים, תוך שהוא חושף בפנינו פרטים יקרי ערך: "משנת תרס"ב עד תרס"ה. להאריך בכל המקרים והשינויים שנתהוו בהישיבה הקדושה הנ"ל במשך זמן לימודי, למותר לי. בשנת תרס"ה כאשר הרב הגאון ר' שמעון שקאפ' שהיה ראש ישיבה ב'טעלז' נעתק ל'מאלטש' וייסד שמה ישיבה, עזבתי אנוכי את ישיבת 'טעלז' ובאתי ל'מאלטש' להקשיב לקח מהרב הגאון הנ"ל. שם למדתי ג"כ שלוש שנים רצופים, ואחר כן בשנת תרס"ז עזבתי, כאשר הר"ש נעתק ל'בריינסק', ובאתי ל'ווילנא' להתכונן לבחינת הצבא. אך כאשר לבחינה נשאר כחצי שנה, נתקבלתי לקיבוץ הרב ר' חיים עוזר גראדזענסקי, וחשבתי לא לתת ענין לשום ענין ודבר להפריעני ולהתמיד בלימודי, אך הגם שיש לי כח התמדה, ותמיד הייתי מתמיד גדול, לא יכולתי אז להתמיד בלימודי, מפאת שהייתי בודד במלוא מובן המילה”.

“להצלחתי אמנם בא אז לווילנא האדמו"ר ר' אליעזר גארדאן לזמן מה, והרבה דיברנו אודות מצבי הפרטי. סוף כל סוף בחינתי הצבאית נדחתה לזמן מה והחלטתי לעזוב את ווילנא ובאתי הביתה לעיר 'פאקעלן', אך להתמהמה שם אי אפשר היה לי אז מכמה סיבות שונות. לכן באתי ל'ווענדין' הסמוכה ל'ריגע' לדודי הרב ר' יוסף זצ"ל שנפטר בשנה העברה, ופה התמדתי הגיעה עד קצה האחרונה. אך זה היה רק זמן קצר מפאת מחלת דודי הרב זצ"ל. מה היה לי אז לעשות, איפה אפשר היה לי לנסוע. לאיזו ישיבה בוודאי לא יכולתי - ראשית מפאת ההוצאה הגדולה שנחוצה לזה, ושנית, חיכיתי לקראת בחינת הצבא, לכן נסעתי ל'ריגע' לאחד מקרובי. סוף כל סוף בחינתי הצבאית היתה בשנת תרס"ט, והוכרתי ללא ראוי לעבודה… מוצא אני לחובה להודות לכבודו שאין בי שום שינוי בכל הקדוש לנו.

“ברגשי כבוד צבי הירש יאסעלאוויטץ' מ'פאקלען'. בלי נדר כאשר הספר יוצא לאור אקנה עקזעמפלער אחד, מסיים הכותב את מכתבו החושף בפנינו את לבטיו וקשייו, אשר למרבה האירוניה לא קיבלו עד כה את ביטויים עלי ספר".

(תודה למומחה היוחסין - הרב בנימין פנטילאט, על עזרתו באיתור פרטים של חלק מן הכותבים).

צילומים: בית המכירות הפומביות קדם, ירושלים.

הכתבה פורסמה במוספי השבת של 'יתד נאמן'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!