אחרי המפגש: אוהבים אותך, ביבי נתניהו

כמה זמן אפשר לשבת בהופעה של האמן הטוב ביותר בלי לצאת מהדעת? אם זה, למשל, אבא טורצקי, מלך הסימפוזיונים של הקעמפים, שעה ורבע זה המקסימום. אם זה הופעה של יעקב שוואקי או אברמל'ה פריד - יותר משעתיים זה מעבר לסיבולת. מי שעוד זוכר את ההופעות של ר' שלוימה קרליבך יודע שאצלו אפשר היה לשבת בשקט שלוש שעות. אבל חמש וחצי שעות עם הפסקה קלה בלבד לשתיה וצרכי הגוף - את הפלא הזה יכול לספק רק הרב מג ואשף המילים העונה לשם בנימין נתניהו.

הקהל שהאזין פרק זמן כל כך ממושך לראש הממשלה היה מהסוג הכי היפראקטיבי במגזר העובדים החרדים. להוציא עשרים וששה עיתונאים (מתוכם כמה שאינם כאלה, אך הגיעו מתוקף מעמדם בעולם התקשורת) מהעיסוק הבלתי פוסק בטלפון - זה כשלעצמו תופעה יוצאת דופן. אם מצרפים לכך את העובדה שהתחליף לא היה הופעת בידור קלילה אלא הרצאה כבדה על נושאי חוץ ביטחון ויחסי דת ומדינה - המסקנה המתבקשת היא שיש בנתניהו כישורים שטרם עמדנו על טיבם.

להתבייש בכך שאמן מילים ותקשורת מצליח להפעים אותך? לרגעים חשבנו כך עד שנזכרנו שמספר ימים לפני המפגש עם התקשורת החרדית שנערך בשלישי השבוע, נועד נתניהו עם הגרועים בשונאיו. דה באד בויס של עיתון הארץ. החתך הממוצע שם נע בין תומכי מדינה אחת לפלסטינים וחצי מדינה ליהודים ובין אלה הדוגלים במדינה אחת עם רוב ערבי ומיעוט יהודי. הסמן הקיצון שבחבורה, העיתונאי גדעון לוי שתומך באופן מוצהר בתנועת החרם על ישראל, השתתף אף הוא במפגש.

אם חומץ בן חומץ זה ישב אחר כך וכתב טור שלא מש לרגע משולחנו של ראש הממשלה אז כנראה שלא נפלנו קורבן למקסם שווא. לוי לא הסכים כמובן עם אף אחת מעמדותיו המדיניות והביטחוניות של נתניהו אבל גם הוא נאלץ להודות כי לאיש יש משנה סדורה וערוכה ויכולת מדהימה להציג אותה. וזה אחרי שלוש וחצי שעות של מפגש טעון מאוד ומתוח עם הנוקבים והשנונים ביותר בסקאלה הכי קיצונית משמאל של התקשורת הישראלית. נתניהו לא החניף להם והם לא החניפו לו.

במסגרת המפגשים עם מערכות העיתונים וכלי התקשורת נפגש נתניהו גם עם אנשים שהוא מאיים לפגוע להם בפרנסה. מילא ויכוחים אידיאולוגיים חריפים. עוד אף אחד לא מת מלשמוע דעות מנוגדות, אבל לשבת עם מי שאומר לך מפורשות שלפי התכנית שלו מקום התעסוקה הבטוח שלך עלול להפוך למאוד לא בטוח - זה בגדר הכנסת צלם להיכל. עור בעד עור... וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. על פרנסה הורגים ונהרגים. המפתיע הוא שגם המשתייכים לקטגוריה זו ישבו אצל נתניהו שעות ארוכות ואף אחד לא יצא וטען שבזבז את הזמן.

למי שלא בברנז'ה ואינו יודע במי המדובר נספר שמאוימי הפרנסה הם עובדי ערוצי התקשורת החזותית הגדולים שנתניהו מתכנן להם רפורמה קטלנית. במסגרת חוק ההסדרים המונח על שולחן הכנסת הם עומדים לאבד את הדואפול שלהם ולהתחרות עם עשרות ערוצים שיעלו לאוויר כל מי שירצה בכך. העיתון הכלכלי המהימן דה מרקר מעריך כי ביצוע הרפורמה יגרום לפיטורים המוניים וקיצוץ משכורות דרמטי בערוצים הגדולים.

סדרת המפגשים עם התקשורת החלה לפני שבועיים והכתה בתדהמה את הענף. מאז שהחל את הקדנציה השנייה שלו בשנת תשס"ט נמנע נתניהו, כמעט בעקביות, מראיונות לתקשורת הישראלית. הוא להטט רטורית מעל במות בינלאומיות והתראיין כמעט לכל כלי תקשורת עולמי, כולל אל ג'זירה ולמעט אל מנאר ודער בלאט. את התקשורת הישראלית הנשכנית, זו ששואלת על עסקי המעונות ורהיטי הגן שלכאורה הועברו מהבית הממשלתי לפרטי, הוא תיעב. ההחרמה הביאה בעקבותיה עוינות רבה יותר שהולידה מצידה תיעוב רב יותר וחוזר חלילה. כמו בשאלת הביצה והתרגולת גם כאן קשה לדעת מה קדם למה, האיבה של התקשורת לנתניהו, או האיבה שלו. כנראה שמדובר בשני תהליכים שהחלו במקביל והזינו זה את זה.

הפעמים היחידות שנתניהו התמסר לתקשורת היו בערבי בחירות. בבחירות האחרונות הוא הגדיל לעשות. בשלושת הימים שבין הסקר האחרון לפתיחת הקלפיות הוא נתן בליץ של קרוב לשישים ראיונות לכל מי שפנה, ומי שלא פנה - פנו אליו. האיש שלא הדר את פני בכירי העיתונאים במשך שנים התראיין לפני הבחירות לכל מקומון נידח בדרום ואפילו לקווי הנייעס. התוצאה הייתה: שלושים מנדטים בקלפי. נגד כל הסקרים וכל התחזיות.

אחרי הבחירות חזר נתניהו לקונכיה. בלשכתו הדפו כל בקשה של כלי תקשורת ישראלי לראיון, אפילו קצרצר. היוצא מן הכלל היה כמובן בטאון הבית 'ישראל היום', אבל זה דווקא מה שהרגיז את כל היתר. התגובה לא איחרה לבוא. בכל שנותיו כראש ממשלה לא ספג נתניהו מתקפה תקשורתית כה עזה. סיפורי הבית ברחוב בלפור ועדויות העובדים על מה שנעשה שם יצרו לנוות ביתו תדמית של אישה חצי מטורפת ולו עצמו תדמית של אדם חזק מבחוץ אך נשלט על ידי בני הבית מבפנים.

סדרת הפגישות עם אנשי התקשורת מתקיימת בימים שהבחירות לא נראות מהם באופק. נתניהו חיזק את הקואליציה עם צירופו של ליברמן והעביר תקציב מדינה לשנתיים הבאות. אין פרשן פוליטי שישים שקל על בחירות לפני המועד הקבוע בחוק (האופציה היחידה: פסיקת בג"ץ שתבטל את חוק הגיוס המתוקן ותחייב חקיקה חוזרת. במקרה זה החרדים וליברמן יתייצבו זה מול זה כשני חשיפי עיזים ויציבות הקואליציה תתערער). תחזית עתידית שאפשר לשים עליה יותר משקל היא הצטרפות של המחנה הציוני בראשותו של הרצוג. כלומר: רק התערבות שמימית בלתי צפויה יכולה לגרום לבחירות בטווח הנראה לעין.

לא חקירות ולא מנהרות
משתתפי סדרת הפגישות (בהערכה גסה השתתפו בהם כמאה איש. כמעט כל מחזיק מקלדת או מיקרופון) העריכו בינם לבין עצמם שהסיבה למפגשים ומאור הפנים היא אחת משתי האופציות הבאות, או שתיהן גם יחד. סדרת החקירות נגד ראש הממשלה ובני ביתו שמתקדמת בצעדי צב, אבל מתקדמת, ודו"ח מבקר המדינה על אי הטיפול במנהרות החמאס טרום מבצע צוק איתן ובמהלכו. קריקטורה משעשעת באחד העיתונים הראתה את נתניהו עומד על גג ביתו ומחזק את הרעפים מול שמיים קודרים המתחילים לטפטף. כאילו שסדרת המפגשים עם מובילי דעת הקהל תוכל לעזור לו.

וזה רק כאילו. אין ראש ממשלה בישראל, וכנראה גם לא בעולם, שתקשורת אוהדת תחוס עליו אם יוזמן לחקירה פלילית. הדוגמא שכל צרכן תקשורת ישראלי מכיר היא אהוד אולמרט. מאז ימי אריאל שרון בזמן ההינתקות לא היה ראש ממשלה מאותרג ממנו. העיתון המוביל במדינה סגד לו כאליל וכוכבי התקשורת לכל גווניה היו בני בית אצלו. במשך שנים ניסתה קבוצת עיתונאים קטנה אך אמיצה (ובראשה כתב מעריב לשעבר והיום איש מקור ראשון שלום ירושלמי) לטעון שמדובר באדם מושחת הולל ובליין שעושה בכספי ציבור כרצונו. קולם היה כקול קורא במדבר מול חומת ההגנה שבנה לעצמו האיש עם הקשרים הבלתי נגמרים בכל מוקד תקשורת מרכזי.

אלא שחומת המגן הזאת עמדה רק מול שמועות ורכילויות. ברגע שהחומרים החלו לזרום ליחידה המרכזית לחקירות הונאה היא התמוססה כנציב מלח בסופת גשמי חורף. זה החל בכלי התקשורת הקטנים שאולמרט לא חיבר אליו בימים הטובים ומשם טיפס למהדורות המרכזיות. אולמרט למד על בשרו שאין דבר העומד בפני הסקופ המונח לפתחו של עיתונאי המכבד את עצמו. בטח שלא בתחרות לחיים ולמוות בין המון כלי התקשורת. החברים הכי טובים של אולמרט בעולם החדשות היו הראשונים שפרסמו את הפרטים שהודלפו להם מחדרי החקירות. הפובליציסטים שרובם נמנו על אוכלי שולחנו של אולמרט החלו להפנות לו עורף בשלב קצת יותר מאוחר.

וזה אומר שכל הדיבורים על הניסיון של נתניהו להתחבב על התקשורת לקראת התעצמות החקירות הם הבל הבלים. נתניהו מכיר את התקדים של אולמרט בישראל ושל מנהיגים אחרים בעולם. הדבר האחרון שהוא מצפה לו זה אווירה אוהדת במקרה של התפתחות החקירה. אלף מפגשים סימפטיים לא ינקו את נתניהו מסיפורי הבית בבלפור, מסיפורי המתנות או מסיפורי התרומות אם וכאשר הם ייצאו מכלל שמועות ויגיעו לרף של חקירה רשמית. אנשי ערוץ עשר יהיו הראשונים שינקרו בבשרו ואחריהם כולם. למעט כמובן ישראל היום, שגם אם נתניהו ייכנס לכלא הוא יסתפק בדיווח בעמוד שלושים ושמונה, ליד מדור הבישול והמתכונים לעקרות הבית.

הסיפור של המנהרות זה פאזה אחרת. נתניהו סופג בחודשים האחרונים אש מתוך הנגמ"ש שהוא מתקשה להתמודד איתה. היורה הוא שר החינוך נפתלי בנט שמציג את עצמו כראשון שזיהה את איום המנהרות של החמאס ודרש לטפל בו. בתדרוכים לתקשורת טען בנט שהוא התריע בקבינט עוד לפני מבצע צוק איתן על איום המנהרות ודרש לטפל בו. לדבריו גם במהלך המבצע לא קלט נתניהו את חומרת האיום עד לרגע בו פרצה קבוצת מחבלים מתוך מנהרה ליד כרם שלום ורק בנס אותרה מיידית והושמדה. התדהמה בישראל מהקלות של חדירה לתוך ישוב אזרחי על כל המשתמע מכך היא, לדברי בנט, זו שאילצה את נתניהו האנמי להכניס כוחות לשטח לאיתור המנהרות.

ההתקפות של בנט תופסות את נתניהו במקום רגיש: תדמית המר ביטחון שגם כך החלה להתערער בגל הטרור האחרון. בתגובה שנתן עוד לפני המפגשים הציג נתניהו ציטוטים מישיבות הקבינט שעסקו בנושא המנהרות עוד לפני צוק איתן וכן במהלכו. בנט השיב שהדברים אכן נאמרו בשולי הדיונים ולא הייתה כל התייחסות אופרטיבית כיצד להתמודד איתם.

הנושא היה יורד מעל סדר היום כלא היה אלמלי קפץ על נתניהו רוגזו של מבקר המדינה יוסף שפירא. האיש השקט הזה שנבחר בפינצטה מתוך עשרות מועמדים רק בגלל שהצטייר כבלתי לוחמני בעליל - הפך פתאום מחתלתול מאולף לנמר בנגלי. לפני כשנה הוא החל בכתיבת דו"ח על פרשת המנהרות והטיוטה שהכין עשתה לנתניהו עור של ברווז. מה שהוא ואלי ישי חטפו ממבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס בפרשת אסון הכרמל יהיה כנראה שעשועון קיץ במחנה נופש לעומת מה שמחכה לו בדו"ח המתקרב.

להגיד שזה פשר המפגשים ארוכי הנגן של נתניהו עם התקשורת? אולי. אבל זה לא רק זה. נכון שבכל המפגשים הציג נתניהו את עמדתו בנושא המנהרות וגיבה אותה בציטוטים מסווגים מתוך ישיבות הקבינט, אבל מה זה יעזור לו מול דו"ח המבקר? שפירא מכיר את כל הציטוטים האלה ויש לו, כנראה, לא מעט הוכחות שחוץ מדיבורים לפרוטוקול לא נעשה דבר וחצי דבר עד שישראל הופתעה במהלך צוק איתן. אם שפירא טועה, לא המפגשים עם התקשורת הם אלה שיעזרו לנתניהו. ואם לימוד מדוקדק של הדו"ח כאשר יתפרסם יגלה שהוא לא טועה, נתניהו יסתובב על ברזל מלובן כמו נתח בשר שומני.

לא רוצה להיות שנוא
התחושה של כותב השורות היא שמתחת לכל ההסברים האמורים מסתתרת אמת בסיסית אחרת. לנתניהו נמאס להיות שנוא. היו לא מעט ראשי ממשלות שנויים במחלוקת בישראל, כולל גולדה מאיר שרבים רואים בה את האחראית לאסון מלחמת יום כיפור שאף כפסע היה בינה ובין השמדת העם היושב בציון רח"ל.

אבל אף אחד לא חי שטוף בים של שנאה כמותו. חלקים מהשנאה הוא קנה ביושר: חוסר האמינות, הזגזוגים, אהבת החיים הטובים, וסיפורי העובדים שפרשו מהבית ברחוב בלפור. אבל מכאן ועד לשנאה יוקדת יש פער שנמצא בתחום האמוציונאלי. התקשורת שונאת את נתניהו כי הוא שונא אותה כי היא שונאת אותו. התנועה הסיבובית הזאת מזינה את עצמה ותוצאותיה החלו לחלחל גם למעגלי התמיכה הכי פנימיים של נתניהו. סקרים שנערכו גילו כי רבים ממצביעי נתניהו עושים זאת מסיבה נגטיבית. כלומר: לא מאהבת נתניהו. יש להם ביקורת מאוד חריפה על ההתנהלות הנהנתנית והזגזוגים המדיניים, אבל יש להם תחושה שאין מישהו אחר מבלעדיו שיכול להחזיק בהגה. לא בוז'י הרצוג החיוור. לא גדעון סער הרובץ בסלון הבית בתל אביב ולא ישראל כץ שהוא איש ביצוע מעולה אך עם כריזמה של פיתה.

סדרת המפגשים נועדה לצנן את להט השנאה. נתניהו לא חשב לרגע שהוא יצליח לשכנע את חברי 'הארץ' בזכותנו לחיות בארץ הזאת, וגם לא שאנשי הערוץ השני יתרשמו מהטיעונים שלו בזכות התחרות החופשית. היא ציפה בעיקר לשני דברים: קודם כל שיראו שיש בן אדם מאחורי התדמית המפלצתית. שהוא גם אנושי. ושיבינו שהוא לא פועל רק מהבטן ומתחושת הישרדות שלטונית אלא יש לו משנה ערוכה וסדורה בכל נושא.

אם אלו היו המטרות הן הושגו ברובן. נתניהו חשף את עצמו כמי שהביקורת נוגעת לו בנקודות הכי רגישות ושהוא יודע גם ללגלג על עצמו. אומרים שבאחד המפגשים - ואל תשאלו איזה - הוא שלף לורד צבעוני וחיקה בדייקנות רבה את הדמות שלו בקריקטורות. עם האף הסולד הארוך ושתי טיפות הזיעה שנלוות לכל איור שלו כדי להציג אותו כלחיץ ומזיע. אולמרט הסנוב היה מעדיף לקפוץ מהכביש לבריכת הסולטן לפני שיאייר את עצמו לפני עשרות עיתונאים. אהוד ברק השחצן גם כן לא היה עושה את זה בחיים.

הפגנת אנושיות ופגיעות היא צעד חכם בשבירת קרח מול ציבור עוין. נתניהו לקח את זה עד הקיצון כשהסכים לענות לכל שאלה, גם בנושאים הכי אישיים שיש. המפגש איתנו היה על בסיס האוף דה רקורד ולפיכך נתייחס רק למה שפורסם לאחר מפגשים עם קבוצות אחרות ולמה שיש לנו ביטחון מוצק שנתניהו ישמח שזה יפורסם. היו כמובן גם רגעים מביכים שמפני האמון שניתן בנו נשמור אותם לעצמנו.

הפתיחות הבלתי מקובלת הייתה רק בדיד אחת בפאזל שהרכיב חמש וחצי שעות של מפגש שלא שעמם כמעט ברגע אחד. כמה שידענו על כישורי המכירה והשיווק של נתניהו - עדיין הופתענו. היו נושאים שהועלו במפגש שהתשובות לא היו מספקות במובן הרציונלי. ידענו שהוא מתחמק. אבל ההכרה הזאת חדרה למוח רק שעתיים לאחר סיום המפגש. כאשר הקסם פג ובדקנו מה יש לנו ביד. מי שהשתתף פעם בערב מכירות של קבוצות רכישה או שיווק רב שכבתי ('פירמידות' בלשון העם) מכיר את התחושה. בערב עצמו הכול נראה קסום ומבטיח, בבוקר שלמחרת אתה מרגיש שמכרו לך אילוזיה. זו הסיבה שהמשווקים ממהרים להחתים אותך עוד באותו ערב. נתניהו, כמו שהספקנו להכיר אותו במפגש הזה, יכול עם כישורי המכירה שלו להחתים אפילו את יו"ר הוועד למען כבוד רבותינו ואת הרב מוטק'ה בלוי כמנויים על עיתון 'הפלס'.

האם הכול היה משחק מכירות בלבד? ממש לא. נתניהו אמנם הציג את עצמו כמי שהשמש, הירח ואחד עשר הכוכבים צריכים להשתחוות לפניו על הישגיו הכבירים, אבל אם מתעלמים מכל האני ואין בלתי הזה (נתניהו טען, ובמידה מסוימת של צדק, שאי אפשר לייחס לשרים את ההצלחות, ולו רק את הכישלונות) יש תחומים שהעובדות מדברות בעד עצמן. כשרואים גרפים על מספר המדינות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל לפני עשר שנים לעומת המספר של היום; כשרואים את היקף הבריתות שישראל כרתה עם מדינות האזור והעולם בשנים האחרונות; וכשמביטים במפת העולם שרק חלק קטן ממנו צבוע בצע אדום עוין - אי אפשר לומר שיחסי החוץ של ישראל הורעו בגלל שנתניהו מחזיק גם בתיק החוץ וגם בראשות הממשלה. עם עובדות אי אפשר להתווכח.

ניתן רק לטעון, וזה כבר יותר עניין של פרשנות, שחלק ניכר מהשיפור במצב המדיני הוא פועל יוצא של התפשטות הסרטן של הטרור האסלמי לכבד ולריאות של העולם המערבי. אפילו האירופאים מטורפי זכויות האדם וזכויות העם הפלסטיני מבינים שהבעיה כיום היא לא ישראל אלא מורשת מוחמד שהחלה לפעפע במאה העשרים ואחת באותו להט של המאה השישית לספירה. הם עסוקים יותר בעצמם ופחות בנו.

ניתן גם לטעון שהשיפור המדהים ביחסים עם המדינות הסוניות ובראשן סעודיה ומצרים, כמו גם המהפכה ביחסי החוץ עם מדינות אפריקה, הוא פועל יוצא של הפחד מהשתלטות האסלאם הקיצוני. מדינות אלו רואות בישראל עוגן יציב נגד התפשטות הטרור והן משתפות פעולה בגלוי ובסתר מחשש לשלטונם.

אלא מאי? המזל משחק למי שיודע לא לבזבז אותו. נתניהו ממנף כראוי את החששות האלה כדי לכרות בריתות אזוריות שאפילו בן גוריון לא חלם שהן אפשריות.

על המצב הכלכלי לעומת זאת יש בהחלט מקום להתעמת. הגרפים הם אכן הפלא ופלא: הגרעון הלאומי לעומת התוצר לנפש ירד לעומת מדינות אחרות בשיעור ניכר; התל"ג לנפש עלה; האבטלה ירדה; היקף הכסף בחסכונות של האזרחים עלה ודירוג האשראי של ישראל מעורר קנאה במרבית מדינות הים התיכון, כולל איטליה וספרד. נתניהו מייחס זאת כמובן לתפיסת עולמו הכלכלית הגורסת צמצום מיסים והגברת התחרות במשק.

אבל מה מכל זה מגיע לאזרח שלא נמנה על ארבעת העשירונים העליונים? מעט מאוד. העושר והרווחה מתרכזים בשכבות הסוציו אקונומיות הגבוהות, בעוד שפשוטי העם נלחמים על הקיום הבסיסי ביותר. לנתניהו יש כמובן תשובות לכול אבל קשה לומר שעם כל הקסם האישי הן גם משכנעות. בפרט בתחום הדיור שגם הוא מודה בחצי פה שכל התכניות הממשלתיות בתחום זה עד עתה לא ממש עובדות.

לנתניהו יש גם גרפים על המצב הביטחוני. כשמביטים בהם רואים עליות וירידות בהיקף הטרור עם מגמה כללית של ירידה. יש פה ושם פיקים (קפיצות פתאומיות) בעקבות פיגוע טרור אחד שקטל חיים של מספר אנשים בצורה מזוויעה, אבל בגרפים לא רואים אנשים ומשפחות שכולות, גם לא את תחושת הפחד לנוע בדרכי יו"ש ואת הירידה במספר התיירים בעקבות הטרור. רואים רק מספרים יבשים.

הנושאים האישיים אליהם התייחס חסויים, אבל אם מישהו ינחש שהוא התייחס למתקפות על רעייתו הוא לא יחטא לאמת. דבריו לא יובאו כאן כמובן, נתייחס רק למה שהכתבים החרדים אמרו לו. הייתה שם אמירה חד משמעית שהתקשורת החרדית סולדת מכניסה לחיים פרטיים של איש ציבור ומעירוב בני משפחה בקלחת הפוליטית. אותות ההנאה על פניו של נתניהו ניכרו בעליל.

אפרופו הרעיה המותקפת. דומה שזה הזמן וזה המקום לחשוף עדות של חבר כנסת חרדי שנמסרה לנו בשעתו על מנת שלא להיכתב אלא לאחר שתהפוך להיסטוריה. הח"כ הבכיר העיד שבשלהי ממשלת בנט-לפיד הכוח המרכזי שפעל מאחורי הקלעים לפירוק הממשלה והליכה לבחירות הייתה הגברת שברחוב בלפור. לדבריו היא זיהתה ראשונה את הפוטש שמתכננים לפיד, ליברמן ובנט ודחפה לפירוק הממשלה. אם כך הם פני הדברים זו סיבה בהחלט מספקת כדי להכיר לה טובה.

המפגשים, כאמור, הוגדרו כאוף דה רקורד. נתניהו היה כמובן מספיק חכם כדי לדעת שאפשר לסמוך, וגם זה בקושי, על נפגש אחד שלא ידליף. מידיעה ברורה שזהותו תיחשף והוא 'ישרף'. כשיושבים עם למעלה מעשרים עיתונאים ההדלפות הן כמעט בלתי נמנעות. אם רוצים הוכחה לכישוריו של האיש הנה עוד אחת. הוא דיבר במשך חמש וחצי שעות ולא אמר משפט אחד שאם יודלף החוצה יגרום לו מבוכה. קשה למצוא מישהו באגן הים התיכון שיכול לבצע את הפעלול הזה.

סדרת המפגשים עומדת להסתיים בשבוע הבא. נתניהו טרם הזמין אליו את האגוזים הקשים ביותר לפיצוח. לא את אנשי ידיעות אחרונות ולא את ערוץ עשר. אומרים שהוא מחכה שאחד העובדים שם ייצא לחופשה. אצל כל היתר ניתן לומר שהוא נחל הצלחה. לא שהחלו לאהוב אותו אבל פחות שונאים אותו. על היעד הזה הוא רשאי בהחלט לסמן וי אחד ענק. חבל שהוא לא עשה זאת קודם.

שערי הגיהנום
יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני הוא אדם שלא יודע לנוח. ההיפך, כל הזדמנות לפגרה היא עבורו טיימינג טוב למתקפה נוספת. במיוחד חביבה עליו ההשתתפות בקעמפים הישיבתיים ומחנות הנופש של הציבור הליטאי. שם, מול קהל יעד אוהד, הוא משחרר רגרסיות כמעט בלי לשים חשבון.

כעת חיה בפגרת בין הזמנים שעברה הוא העלה על המוקד את עמיתו ובעל דבבו שר הבריאות יעקב ליצמן. השנה הוא בחר לעסוק באחרים. היועצים לענייני חרדים, קבע גפני בפני נופשים חרדים בטבריה, צריכים להיכנס לגיהנום ולא לצאת ממנו. הוא גם נקב בשמות מפורשים. מאוחר יותר הוא התקשר לכלי התקשורת ממנו בא המראיין וביקש למחוק מההקלטה את שמות היועצים. כאילו שאף אחד לא יודע מי היועצים של ניר ברקת ויונה יהב.

התקפות של גפני על היועצים החרדים הן לא דבר חדש. הוא כבר דיבר נגדם בכמה וכמה הזדמנויות. בשעתו שמענו ממנו את כלל האצבע הבא: רצונך לדעת מדוע נבחר ציבור חילוני מכביד את ידו על הציבור החרדי? בדוק ותמצא שיש לצידו יועצים לענייני חרדים מתוך הציבור החרדי.
אבל המשלוח האישי לגיהנום היה קצת מוגזם. א', כי כבר ממילא צפוף שם. ב', כי כבר כתבו המקובלים שהגיהנום הוא התחנה האחרונה לפני הגן עדן ויש עוד הרבה תחנות של ייסורים קודם. ג', כי מדובר באמירה שיש מי שעלול לתרגם אותה לפסים מעשיים. וכבר למדנו שמילים עלולות להרוג.

לגפני כנראה נוח יותר לדבר על היועצים החרדים מאשר על אלה שמשתפים איתם פעולה. החבר'ה האלה לא פועלים בחלל ריק. הם תמיד נעזרים בסיעות חרדיות שנותנות לראש העיר החילוני גיבוי לפגוע בכל היתר בתמורה לנזיד עדשים. מטעמים של שלום בית הוא לא יתקוף את אגודת ישראל בירושלים שכמה מחוגיה הם בסיס הכוח של ברקת במועצת העיר. הוא גם לא יתקוף את החוגים החרדים בחיפה שמריעים בסתר ליהב על המתקפות שלו נגד החוגים האחרים (השבוע הפסידה עיריית חיפה בבית המשפט המקומי בעתירה של מוסדות בעלזא נגד צו הפסקת בנייה שהוצא לבית הספר היסודי שלהם. עיתון אגודאי אחד לא התייחס לכך במילה אחת, השני חיכה יום שלם עד שהחליט שחרף המודעה שקיבל, היחסים עם בעלזא חשובים יותר). הרבה יותר קל לתקוף את המתווכים כשהכוונה היא בעצם למשלחים. רבי משה היקר, אם אומץ אז עד הסוף.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!