שלושה בתים וגעגוע: באיזה בית כדאי לגדול?

יצאנו קצת החוצה, לשמוע מנשות השכונה משפטים המתחילים באצלנו בבית.

עלינו לציין, כי נשות השכונה שלנו הן רבות מספור, שונות אחת מהשנייה בפרצופיהן, השתייכותן המגזרית, פרצופיהן, והעדפתן לממרח בסנדוויץ' של ארוחת הערב. אבל בכל זאת, הצלחנו לצמצם בקלות יחסית את המשפטים לשלש קטגוריות ברורות למדי. משפטים שאיכשהו, חזרו על עצמם שוב ושוב. בדרך כלל במין תחושת מיוחדות מתנשאת.

פעמון קטן ועיקש, אולי אותו קוקטייל ראיונות עם אנשים מקצוע שהרבנו לשמוע, אמר לנו, שכדאי מאוד לבדוק את אותם הרגלים, שכל כך הרבה חוזרים על עצמם פה בשכונת התורה והחסידות שלנו.

והרי הם, אותם משפטים שאנחנו רוצים לבדוק את טיבם.

* אצלנו בבית נהגו לצחוק על כל דבר. הייתה אווירה של הומור. מי שהצליח
להבריק משפט, עם יותר משחקי מילים, היה להיט.

* אצלנו בבית כולם נועדו להיות מנתחים. מי ששרד את הביקורת היה צריך להיות, באמת, משהו מיוחד.

* אצלנו בבית הייתה תחרותיות רבה. ההישגים והמצוינות הוערכו ונשאפו. ובכלל, שרר פרפקציוניזם בכל תחום.

ובכן, מה קורה לילד/ה הגדלה בבית שיש בו נטייה חזקה כל כך לדברים ברורים כל כך? איזה איש/ה היא/הוא גדל/ה להיות? ואיזה בית יהיה ל/ו/ה?

הבית השנון: צחוק - יפה לבריאות?

זה הבית שאנחנו אוהבים להשתייך אליו. גאים ומשוויצים. הבית שלנו? ניחוח קלוש של הומור נודף בכל מקום. האמא מבשלת ותוך כדי כך מחייכת למשמע בדיחתו של הזאטוט, חכמות עפות מפה לשם, בני הבית שנונים וחדים. כל שיחה מתובלת בשעשועי לשון וחידוד. כולם צוחקים על הכול. כמה נחמד.

נחמד??

"אם להסביר את זה באופן פחות נמלץ, אבל יותר ברור", אומרת יהודית כהן, מנחת הורים ויועצת חינוכית, "חוש הומור הוא טוב, רק כאשר צוחקים עם ולא צוחקים על. כעיקרון, בית שבו מרבים לצחוק הוא בית חזק יותר, ההתמודדות עם החיים וקשייהם חזקה בהרבה מאשר באווירת נכאים ורצינות. משמעותה של המילה הומור מיוונית היא לחלוחית- משהו שמרטיב במקצת את היובש היומיומי. אינני מכירה מישהו שלא אוהב לצחוק.

בית שאין בו, מפעם לפעם, פרצי שעשוע, בדיחות, והתחכמויות ששוברות את השגרה, עצוב בעיני, ואילו בית חזק ושמח הוא בית שופע לחלוחית, המסייעת להתעלות ולצוף נעל היומיום האפרורי בעזרת חיוך צבעוני קסום ומושך. ואולם כאן. כאן בדיוק מוצבת הנקודה:

קו הגבול בין אותו צחוק עם לבין הצחוק על, הוא אחד הקווים הדקים והבלתי מורגשים ביותר שאני מכירה. המעבר, או שמא נדייק, הגלישה, מאחד למשנהו הנה בלתי מורגשת כמעט, וצריך לפקוח את כל החושים על מנת לעצור בזמן את ההתדרדרות הקלילה מהנאה מחויכת להנאה מרושעת, המושגת על ידי רמיסה של אחרים.

אבל הומור נקי הוא חשוב מאד לתפקודו של בית תקין, משום שהוא הוא מאפשר לשרוד את חיי השגרה ואף מצבים בלתי נסבלים. הורים שמשתמשים בהומור בלתי לעגני מעניקים לילדיהם תחושה של יציבות ושמחה אמיתית. זה יוצר ילדים מחוסנים, בריאים בנפשם, ושמחים. הרבה חוסן נפשי יש בילדים הללו".

- האם נכון להגיד שהומור עובר בתורשה?

"לא. אבל הוא בהחלט מידבק. בית שמעריכים בו הומור ומשחרים לפתחו, ייצור ילדים כאלו, ללא ספק. וזאת, אך ורק אם זוכרים!- השימוש בהומור הוא על מנת לצאת ממצבים מביכים, לעזור להתעלות מצרות היומיום ולא בשום אופן על מנת לפגוע באחר".

הבית הביקורתי: ביקורת קטלנית - מה יקרה לילדים החיים בבית ביקורתי מאד?

למעשה, בימנו, אנחנו חיים תחת אש צולבת ומתמדת של ביקורת סביבתית קשה. מה אנחנו לובשים? מה אנחנו עובדים? איך אנחנו נראים? מה אנחנו אומרים? מה ההישגים שלנו, בכלל, שאנחנו מעזים לדבר? הכלל הגורף : אין דבר הרסני, דורסני מחליש ומרפה ידיים יותר מביקורת.

רותי רביץ, מנחת קבוצות בסדנאות מודעות לנשים, מסבירה: "כל כך התרגלנו לביקורת, שנראה לנו, כאילו היא חלק בלתי נפרד מהחיים. בתורה, יש את מצוות "הוכח תוכיח", שאותה אנחנו מרבים להזכיר, ובה להיתלות, אבל את פירושה ומשמעותה המדויקים אנחנו נוטים לשכוח: על פי גדולי המוסר והחסידות התוכחה, שעליה מדברת התורה, היא אך ורק "תוכחה ראויה", ויש לה כללים, ויש לה קריטריונים. והיא ממש ממש לא אותה ביקורת ישירה, פוגענית ומוטחת!"

- מהם אותם כללים ההופכים ביקורת לתוכחה ראויה?

1. הדברים צריכים לבוא מאהבה.
2. משמיע הביקורת דן את המבוקר לכף זכות, כלומר, אם אני לא רואה בעומד/ת מולי גם דברים טובים אינני רשאי לפתוח את הפה!
3. דינה לכף זכות כוללת גם את המעשה הספציפי שעליו נאמרת הביקורת.
4. מתוך דבור בגובה העיניים לא מלמעלה ללמטה: גם לי יש בעיות למיניהן, אני רחוק מלהיות מושלם.
5. טון הדיבור - צריך שיהיה בלתי צורם, מתנשא או לא נעים.

כל ביקורת אחרת, שאין בה את חמשת התנאים הללו, ובמיוחד זאת הנאמרת מתוך עצבים או רצון לפרוק את הללו, מזיקה יותר מאשר מועילה.

המבחן הוא – האם המבוקר מרגיש מושפל, רמוס ודרוס לאחר הביקורת? אם כן, וודאי וודאי שהביקורת אינה באה מהמקום הנכון. ביקורת ראויה אינה גורמת לנו לחוש רע, ותולעים מתפלשות בעפר לא כל שכן. בביקורת טובה העונה על כל הקריטריונים, המקבל אינו חש השפלה כלל וכלל! הוא חש רצון לתקן. הוא חש רצון לחשוב על הדברים, הוא לא, (בשום אופן לא!) חש מושפל.

"ביקורת היא אחד התחלואים המגונים של הדור", ממשיכה רביץ, "ויותר מכל גרועה הביקורת העצמים שכמעט כולנו נגועים בה. זוהי ביקורת קטלנית לא פחות, ובדרך כלל גם אינה יעילה. בבואנו לשפוט ולבקר את עצמנו (נ.ב. אל תאמינו למי שאומר לכם שהוא ביקורתי רק כלפי עצמו! זוהי משוואה בדוקה- מי שביקורתי כלפי עצמו ביקורתי באותה מידה כלפי אחרים) עלינו לזכור, שהקריטריונים לתוכחה וחמשת התנאים נוגעים גם לעניין ביקורת עצמית!"


הבית המושלם

"למעשה", אומרת יונה גוטל, מנחת הורים ויועצת משפחה, משאני פורשת בפניה את שלשת סוגי הבתים שאני רוצה לדון בהם, "אני רואה את שלשתם כחטיבה אחת. דבר נובע מדבר, שלשת ההרגלים הללו די קרובים זה לזה, ולעיתים קרובות מידי, שלובים זה בזה.

פרפקציוניזם קשור מאד לביקורת וציניות רודפת שלימות, כמו גם לגלגנות מבקרת, מתפרשת לעיתים כ"הומור".

בית פרפקציוניסט הינו בית שבו יש דרישה לשלמות בכל דבר ועניין. בבית כזה אין חצי דרך: הכול צריך להיות מאה אחוז, ואם זה לא מאה- זה, באופן מיידי ואוטומטי- אפס מאופס. למעשה, פרפקציוניזם הוא מילה נרדפת לדרישה עצמית גבוהה ומתמדת, רצון להשיג את המקסימום, והרבה חוסר שביעות רצון!"

- אפשר לומר שהפרפקציוניזם, כתכונה, מאפיינת בהחלט אותנו כיום. בחברה שלנו אסור להיות שונים, הלא!?

"אכן. אני רואה בזה את הניסיון של דורנו. המצב העכשווי (זה לא היה פעם) הזה, שבו השבילים מאד צרים וחדים. הכול מקוטלג בקופסאות עם נושאים, ואם את לא בדיוק במשבצת, אם משהו בשבלונה לא גזור בדיוק שוויצרי, את בצרה אמיתית, הוא באמת מה שמאפיין את הבעייתיות החברתית שלנו. כל דבר נעשה רק לאחר פזילה כנועה אל החוץ: האם הם מאשרים לי? האם אני לא אהיה יוצאת דופן? האם זה יהיה מאה אחוז ומושלם? האם זה לא יפריע לביתי בת החמש להתקבל לסמינר???"

ובכן, הפרפקציוניזם הכללי הזה, נכנס פעמים רבות אף גם לרשות הפרט, נכנס, משתלט וקונה לעצמו חזקה: אני כל הזמן עסוקה בלהיות מאה אחוז. היציבות והאושר שלי תלויים בזה. אם לא, אני לא שווה.

הדבר הופך לבעיה רחבת משתתפים כאשר מדובר בהורים, במשפחה, שזהו הקו שלה. הלחץ חודר עמוק והילדים נתונים במצב של מבחן מתמיד. לפעמים זה גולש גם למין תנאי נורא לאהבה: "אם אני מצליח, מעריכים אוהבים אותי. אם לא- לא!"

ודבר זה - אסור לו לקרות!! אחד הדברים הבסיסיים לילד היא ההרגשה, שהוא אהוב ומקובל עלינו ללא שום תנאי! ילד צריך ללמוד ולהפנים שתמיד יש תקומה אחרי הטעות.

- ומה יעשה מי שהפרפקציוניזם טבוע בדמו?

"אני ממליצה על ייעוץ. אב או אם, שפרפקציוניזם מנחה אותם בהתייחסותם לחיים, לעצמם ולילדים, עלולים לגרום נזק בלתי הפיך להם לעצמם ולילדים... בעזרת טיפול נכון, עבודה המגיעה מתוך הכרה ומודעות, בתוספת יד מכוונת ותומכת היא הפתרון הנכון במצב כזה".

- מה עם זה שאם אני לא מקבלת מאה בחשבון, אין לי מקום בסמינר מעולה?

"שוב, זהו הניסיון שלנו-איך אנחנו מתמודדים עם הנתונים, עם המצב הקיים בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים לה?!- עשו לי עוול נורא ולא קיבלו את ביתי לסמינר כלשהו- כל הפרוטקציות לא הועילו, כל הניסיונות נתקלו בקיר חסום. הלאה. מה אני עושה עכשיו? האם אני נשברת, מאשימה, מתמרמרת, מגדפת, משחזרת את הכאב וזורה לעצמי מלח על הפצעים, או שאני לוקחת את הנתונים ומתמודדת איתם באופן הטוב, כשאני שוקלת כל הזמן איזוהי הדרך הטובה ביותר עבורי ועבור הילדה- איזה סמינר ייתן לה לא פחות, גם אם אין לו השם הכי גרנדיוזי. איזו אווירה בבית תהיה הבריאה והנעימה ביותר לילדה ולבני הבית? האם שנאת הממסד, המטרת קללות על המנהל ותיעוב מוצהר? או אולי דווקא השלמה בלתי נוטרת עם המצב, עם הרבה חיוך, אמונה ומבט קדימה".

- מאד קל להגיד את זה...

"יתכן, אבל זה גם מאד קל להתחיל להתלונן ולבכות במקום לעמוד יציב עם רגליים נטועות בקרקע, ראש ממוקד והגיוני, ראיה מפוכחת ועמוד שדרה בלתי סדוק. אין לאף אחד יכולת לשבור אותי. כי אני שלמה עם עצמי. עם החינוך שהענקתי לביתי. עם ילדיי ומשפחתי. עם מה שאני משתדלת להגיע אליו, ושעמלתי עליו ביושר וביזע. אני חושבת שאם כולנו נחשוב כך. נבין את זה. החברה שלנו תיראה הרבה יותר טוב".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!