פרק שני: המשפיע הרב מענדל ראטה בבלוג אישי

אז ככה, קיבלתי הרבה ביקורת על המדור שלי, "הקשקושים של מענדל". מה זה חטפתי על הראש, קיתונות של רותחין. אמרו לי שזה לא מתאים. ,"מה לא מתאים", ניסיתי לברר. "הכל ביחד לא מתאים". "למה לא מתאים" - כי אני צריך לשמור על תדמית של משפיע". שמעתם את החדשות?? לשמור על התדמית. ניסיתי להסביר להם שאין לי שום תדמית ומה שאני עושה זו בדיוק התדמית, אבל אמרו לי "ס'פאסט נישט". ואני עומד ושואל, כמו ילד קטן שזה עתה נולד, מה, מי לא מתאים למה, מו, איך, מה זה, באיזה עולם אני.

אמרו לי שלא מתאים לבן של אדמו"ר לכתוב בסגנון כזה. שאלתי אותם מה צריך לכתוב "בן של אדמו"ר", והם עונים לי שבן אדמו"ר צריך לכתוב מכובד. "מה זה בדיוק מכובד" אני שואל, והם אומרים שאני צריך לכתוב תורהלע'ך על הפרשה, כמו שיש בעלונים של קבלת שבת. אמרתי להם שאני רוצה לכתוב דיבור אמיתי מהלב, אבל הם אומרים שבן של אדמו"ר לא ממש כותב דיבורים מהלב. זה לא נהוג ככה.

אמרו לי שאני כותב כמו ילד. מה זה "כותב כמו ילד"? הם אומרים שילד כותב כל קשקוש שבא לו, בלי לעצב אותו בצורה תרבותית ומכובדת. אמרתי להם שזה בדיוק חלום הילדות שלי, לכתוב תמיד כמו ילד ולהישאר ילד לעולמי עולמים. הלוואי ואוכל תמיד לכתוב בדיוק כמו שעולה לי בראש, עם אותה מתיקות כמו שהייתי כותב בהיותי ילד ביומנים שלי. הם אומרים לי שסופרים אמתיים לא חושפים ממש את החוויות האמתיות של החיים אבל אני מנסה להסביר להם שאינני סופר אמיתי, אני רק כותב את הקשקושים של היומן שלי.

אומרים לי שלא מתאים השם הזה שבחרתי, "הקשקושים של מענדל", כי זה לא "מכובד", ואני עומד חסר אונים ומנסה להסביר שאני לא רוצה בחיים להיות הדבר הזה - "סופר מכובד", בחיים לא, אני רק כותב קשקושים אמיתיים ביומן החוויות שלי. אומרים לי שלא כותבים בסגנון זול, אבל אני אומר להם שאם הם יבחינו טוב, אני כותב בדיוק בשפה בו אנחנו מדברים אחד לשני, אינני משנה מילה.

אז הם אומרים לי שאף אחד לא כותב ככה, ופתאום, פתאום, אני קצת מרגיש על עצמי מה שהמשוגעים תמיד אומרים לכולם, שכולם כאן המשוגעים והם הנורמליים. אני מנסה להסביר לכולם שאנחנו קצת התרחקנו. שאנשים נפלו לעולם של מכובדות תרבותית וכל מיני דברים כאלו, אבל כתיבה אמיתית זה לכתוב בדיוק כמו שאנחנו מדברים אחד לשני. עם אותן בדיחות, אותה פשטות, ואותו רגש חיים אמיתי, כנה וסוער.

כי מה שקרה לנו, הוא שאנחנו מתביישים עם זה שאנחנו לפעמים אומרים בדיחות באמצע החיים, שאנחנו לפעמים כותבים קשקושים ביומנים, ושאנחנו נהנים מחוויות שונות באמצע החיים. למעשה אנחנו כל הזמן במשחק אחד גדול, אחד מול השני. ויש שרוצים להכניס אותי למעגל הזה. אבל הם לא מבינים שאת כל המדור הזה הבאתי רק בשביל זה, בשביל להביא דרך של כתיבה שחושפת בפשטות רגשות אנושיים וחוויות אנושיות. בשביל לספר את הסיפור של החיים שלי, את המפגשים המעניינים שיש לי בחיים.

וכשסיפרתי על השבת בברדיטשוב וניסיתי להעביר את המסר שחוויתי, איך המפגש שלי בצפת עם אנשים שונים ממני משאירים בי רושם עמוק, ואיך שיהודים שונים ממני עושים מי שברך לכל מיני שוטרים וגנבים, אבל אנשים ממאנים להבין שביומן אמיתי של קשקושים יש גם מסרים עמוקים של אהבת הזולת והשונה. כי אנחנו לא כותבים חס ושלום קשקושים. אנחנו כותבים, כמובן, רק מאמרים הגותיים ומכובדים, או איך הם אמרו, "תרבותיים".

אבל, ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה להישאר ילד. ילד קטן, נאיבי, תמים, מתוק, אוהב, מקשיב וכותב קשקושי יומן. "ס'פאסט נישט". לפעמים אני מדפדף לי בעלונים אחרי עלונים, קונטרסי חיזוק או כל מיני ספרים, וכמעט, כמעט אינני מוצא מישהו שמדבר בפתיחות הלב, בכנות, בגובה העיניים. סיפורים פשוטים מהחיים. כמעט כולם מתחילים, איתא בספה"ק... למה "איתא"? כי זה לשון ארמית, ואנחנו מרגישים כאילו גדולים לכתוב בשפה תלמודית כזאת. "שמעתי עניין נורא ונפלא ממש".. האם כשאנחנו מדברים שיחת חברים אנחנו גם מדברים ככה? אז למה כשזה מגיע לדיבור רוחני אנחנו פתאום משנים סגנון דיבור? הסיבה האמתית היא כי אנחנו לא באמת בעניין. אנחנו רק בחיקוי, כי ככה מתאים עכשיו. אבל, חברים יקרים, אני לא ממש רוצה להיות שם.

אני לא בדיוק יודע מה זה "משפיע" ומה מתאים למי, ואולי רק אני עומד מאחורי הקמפיין הזה - "המשפיע המוזיקלי", כי חשתי שיש צורך להביא מסרים רוחניים גם דרך הגיטרה, גם דרך המדיה, וכן, גם דרך יומן אישי של חוויות אמיתיות מהחיים. ואם אקרא לעצמי "הזמר הגיטריסט" אזי אולי פחות יקראו לי לדבר ולזמר בישיבות כי, איך הם אומרים, "ס'פאסט נישט", לא מתאים. אבל עכשיו שקראתי לעצמי משפיע, הם אומרים שאני צריך לעזוב את דרכי שאיננה סופרת חשבונות רבים, כדי שיתאים עם השם... מה רב האבסורד.

אז, חברים יקרים, אני ממש מתנצל. טעיתם בי. אינני שום משפיע ושום גורנישט. אני רק ילד, ילד קטן, שכותב התרשמויות מהחיים ומנסה בכל כוחו לא להתבגר, בשום אופן. רק להיות תמיד ילד. הלוואי, אבא גדול.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!