י"ח סיון התשפ"ד
24.06.2024

חד הורית? יש פינה אחת שאסור לך לשכוח לחטא לפני פסח

מילה שלי על ניקיונות לפסח ועל מה שאנחנו שוכחות פעמים רבות לנקות • מוקדש לכולנו, ובעיקר לחד הוריות שכאן • הפוסט של פייני סוקניק, פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק 'ישנן'

pixabay
pixabay



ערב פסח, לפני מספר שנים, אני נזכרת בליל סדר עצוב אחד ובו ניסיון נוסף ל"שלום בית" שלא צלח. השולחן היה ערוך, הבית הואר. הילדים היו לצדי והאווירה היתה כל כך חגיגית ומרגשת. מבחוץ. רק מבחוץ.

באותו ערב פסח, בתקופה בה הכל נע ונד סביבי בחוסר ודאות, הקפדתי מאד לנקות בחמת זעם את הבית. לשטוף את כל הכתמים באקונומיקה חריפה מאד, לחטא את הכלים ולהבריח את כל פרורי החמץ האחרונים מהבית. רק מקום אחד שכחתי לנקות ולהבריק. במקום אחד השארתי שכבת אבק עבה, והתעלמתי מהכתמים שהיו כבר גדולים ובולטים מאד. זה היה הלב שלי.

לפעמים אנחנו מתעלמות מהמקומות האלו, ומשאירות אותם מאובקים ומוזנחים; מהפחד של מה שנגלה אם ננקה אותם. אולי נמצא שם אמת כואבת? או רגשות לא מטופלים? אולי נגלה שם שהתקוות והחלומות שלנו לא התגשמו; ושהחיים לוקחים תפנית שמבחינתו לא רצויה?

אקונומיקה למשל, היא חומר לא נעים, אבל מנקה מצוין, ככה אומרים... ככל שהחומר חזק יותר - כדאי להיזהר יותר בשימוש בו. כשהחיים לוקחים תפנית והמשפחה משתנה, כשאנחנו הופכות להיות אמהות חד הוריות - זו תפנית משמעותית. מדובר על חומר חזק, מלבין ומחטא. שצריך להשתמש בו בזהירות. כשמגרדים שכבת אבק ועובש מהנפש, זה כואב ולעיתים מחליש. את ההכרות החדשה שלנו עם עצמנו - כנשים גרושות צריך לעשות עם כפפות של משי ובעדינות.

יש הרבה שתגדנה שאחרי הגירושין הן גילו את עצמן מחדש, זיהו עוצמות חדשות ולמדו לאהוב את מי שהן בפעם הראשונה מזה שנים רבות. גם אני ביניהן, גדלתי הרבה בעקבות התהליך הזה, אבל כאבי הגדילה, אוהו, כאבי גדילה הם לא היו דבר שאפשר לזלזל בו.

אני זוכרת ימים שלמים של מחשבות ותהיות על מהי הדרך הנכונה לעשות דברים, איך לדבר, עם מי ועם מה. אני זוכרת את ההרגשה המוזרה הזו, כשצריך לקבל החלטות לבד וההחלטות הן לא פשוטות. כמה קשה זה היה עבורי בהתחלה. כמו להתחיל לעבוד על שריר שמעולם לא הופעל.

כשעם ישראל יצא ממצרים, רבים ממנו חשבו בצורה של "עבדות". הבחירה החופשית הקשתה עליהם. לכן, בתקופת דור המדבר, במצבים רבים הגיעו הרהורי הכפירה. הם התגעגעו לבשר, פחדו מהמצרים. התלוננו והתאוו. זה היה הדבר היחיד שהם הכירו באותה תקופה. עבדים - הם פאסיביים, מקבלים את הגורל כפי שהוא ופשוט מתלוננים על החלקים הפחות נחמדים. זה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות. למרות שעם ישראל השתחרר מעבדות מצרים באותה תקופה - בהלך החשיבה היו בו רבים שעדין לא השתחררו. הם היו עבדים וחשבו כעבדים. דור שלם היה צריך למות במדבר, כדי שיכנסו לארץ הקודש אחרת. עם הבנה שהבחירה החופשית היא שלהם. שכוחם בידיהם לשנות את חייהם ולבחור בטוב בכל מצב.

גם כשיוצאים מנישואים שלא צלחו - לפעמים ממשיכים לחשוב כמו האשה שהיתה אז, בתוך המערכת הזוגית הבעייתית. להתלונן, לחפש אשמים, להתמקד בעבר. וכשהמחשבות שם, האבק ממשיך להצטבר על הלב. וההליכה קדימה קשה עד בלתי אפשרית.

להשתחרר מחשיבה של עבדות זה תהליך בונה שצריך להתבצע בזהירות; בעדינות וברגישות. כדי לא להרוס את הדברים החשובים לנו שמהם לא נרצה להשתחרר. כמו אותן נשים חרוצות ורציניות שעומדות מול ארון הבגדים בערב פסח ומחליטות - את מה כבר מעבירים הלאה ומה משאירים בארון. כך גם צריך לעשות עם הזיכרונות והמחשבות הישנות. לברור, לבחור, להשאיר חלק מהם ולשכוח את המיותרים. מכאן ולנצח.

מאחלת לכן תהליך של ניקוי עצמי ובחירה בטוב, מתוך שמחה והודיה.


פייני סוקניק פעילה חברתית, מייסדת ויושבת ראש ארגון "באשר תלכי".

מעבדות לחירות באשר תלכי יציאת מצרים ניקיון לפסח פייני סוקניק

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד