י' סיון התשפ"ד
16.06.2024

כמוצא שלל רב: המהפך החרדי הפרק החמישי: יותר מהנוכחית? מתי החרדים השיגו הכי הרבה

מיהו יהודי: החוק שקבע את סמכות הגיורים, דירות להשכרה: החזון שלא הוגשם, קדושת השבת: החוק שפועל בהצלחה חלקית, ועוד שלל תיקונים בקדושת החיים במדינה שחלקם תקפים עד עצם היום הזה

כמוצא שלל רב: המהפך החרדי הפרק החמישי: יותר מהנוכחית? מתי החרדים השיגו הכי הרבה

בלב ההסכם הקואליציוני, נמצאים הסעיפים האידיאולוגיים אותם הכתיבו ח"כי אגודת ישראל לבגין ואשר שינו את יחסי הדת ומדינה בארץ ואת מעמדו של הציבור החרדי. כוחו הגובר של בג"ץ לצד ניסוחים משפטיים מעורפלים, עמעמו חלק מההישגים במשך השנים, ועדיין נותר מהם רושם עד היום.

חותמי ההסכם התעטרו במשרות ובתפקידים רמי דרג, אך לזכותם ייאמר שקודם לכך הם הכתיבו לבגין הסכם עמוס בהישגים ערכיים ואידאולוגיים שלפניו ואחריו לא היה כמותו. עשרות סעיפים העוסקים בכל רקמת החיים הדתיים וזכויות הציבור החרדי בישראל. רובם קוימו. מיעוטם לא.

המהפך החרדי - הפרק החמישי


מיהו יהודי
מאז ראשית שנות השבעים לא ירד נושא הגיורים מעל סדר יומה של היהדות החרדית. בן גוריון, שערך סקר רבנים ומנהיגים יהודים ראשון מסוגו, נזהר מלקבוע מסמרות. בשנת תש"ל ניצל בג"ץ את הפרצה כדי להכיר בגיורים שאינם על פי ההלכה. בעקבות זאת נחקק חוק הקובע שיהודי הוא כל מי שנולד לאם יהודייה או עבר הליך של גיור. עד היום לא ברור האם ההשמטה של המילה 'כהלכה' הייתה מכוונת, או שבשעתו לא היה מי שחשב שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות ירהיבו עוז לבקש הכרה בטקסי הגיור שלהם במדינה יהודית.

במבט לאחור, האפשרות השנייה היא הסבירה יותר. הנה עובדה היא שבכל הקשור לנישואין לשון החוק היא פסקנית וחד משמעית: "נישואין וגירושין בישראל ייערכו על פי דין תורה". עד לרגע זה לפחות לא עלה על דעתם של הרפורמים לטעון שאף הטקסים שלהם בכלל זה. כלומר: אם רוצים שלא להשאיר סעיפים עמומים יודעים איך לעשות זאת.

החשש מהקרבה המיוחדת בין הבג"ץ לרפורמים (הם מפסידים לעיתים רחוקות בלבד) הניע את הנציגים האגודאים להניח את הגיור כמעט בראש סדר העדיפויות של ההסכם הקואליציוני. מיד אחרי הדירות להשכרה ואיסור הפצת תמונות תועבה. הנוסח שהוצע בהסכם לא מניח מקום לפירושים שונים: הואיל וגיור הוא מושג הלכתי יתוקן חוק השבות וייקבע בו שהגיור הוא על פי ההלכה.
אבל עיון בשורות הבאות של הסעיף מלמד שבגין ואנשיו כבר צפו שזה לא עומד להיות פשוט. בגין לא שש להתמודד עם הארגונים היהודיים בארה"ב ולפיכך נקבע שהצעת החוק שתוגש בנושא תהיה פרטית, ולא ממשלתית. הסתייגות נוספת: ראש הממשלה יעשה מאמץ לגבש רוב פרלמנטרי להצעת החוק. ולמה הסתייגות? כי באף סעיף קואליציוני לא נאמר שייעשה מאמץ. עושים בלי מאמץ. אם מקפידים על ניסוח כזה הרי שהדברים מדברים בעד עצמם.

מדוע לא הוגש החוק כבר בחודשים הראשונים של הקואליציה? לפחות למחצית חברי הכנסת של אגודת ישראל היו נושאים חשובים יותר. עיין ערך ההתעלמות מהנושא בכל הקואליציות שבאו לאחר מכן. גם כאשר חב"ד, שכזכור הובילה את המאבק בנושא בשנות השבעים עד התשעים, הובילה את אגודת ישראל לניצחון מרשים בתשמ"ט, לא ראו הח"כים לנכון לדרוש אולטימטיבית את תיקון החוק. את כרמי שלי לא נטרתי - טענו הח"כים כאשר נשאלו מדוע אין הם נלחמים בעד קדושת כרם ישראל.
ההמשך היה אפוא בלתי נמנע. בתשמ"ו הכיר הבג"ץ בכל תעודת גיור שמקורה מעבר לים. הפסיקה הייתה שפקיד הרישום אינו מוסמך לבדוק תעודות גיור. באשר לגיורים רפורמיים הנעשים בארץ תלויה ועומדת עתירה בנושא זה בבג"ץ. היא הוגשה בשנת תש"ס ומי יודע מתי יפתיעו אותנו השופטים בפסיקה שתוצאותיה ידועות בוודאות מראש.

דיור להשכרה
את חזון הדיור להשכרה כפתרון למצוקת הציבור החרדי נשא עמו כ"ק מרן האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל, עוד שנים רבות לפני שעלה לכס ההנהגה. כבר בראשית שנות השבעים הוא צפה שיום יבוא ודירה לרכישה תהיה הנושא המעיק ביותר על הציבור החרדי. ההסכם הקואליציוני שנחתם בחודש סיוון תשל"ז, שלושה חודשים לאחר פטירת אחיו כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'בית ישראל', נשא אפוא את חותמו של כ"ק האדמו"ר החדש באופן בולט. אין פלא אם כן שהסעיף העוסק בדיור להשכרה הוא למעשה הראשון בהסכם הקואליציוני הכללי מטעם אגודת ישראל.

אם מפני הבירוקרטיה הכרוכה בשינוי סדרי המשק, ואם מפני שהח"כים דאז, שאף אחד לא רעב ללחם וזרעו מבקש דירה, העלו רק מס שפתיים לנושא, הנושא לא יצא מדפי ההסכם הקואליציוני. לא בהסכם זה ולא בהסכמים אחרים שנחתמו עד האיחוד עם דגל התורה בשנת תשנ"ב. בכל הסכם נכלל סעיף של דיור להשכרה אך החותמים מהצד הממשלתי, כמו גם החותמים מהצד האגודאי, ידעו שמכלל הלכה ואין מורין לא יצאו הדברים.

דווקא היום, לאחר שכל פתרונות הדיור שהועלו במרוצת השנים, ממחיר מטרה ועד מחיר למשתכן, לא העלו דבר, הטרנד החדש של הכלכלנים הישראליים ומומחי הדיור הוא חזרה לחזון הדיור להשכרה. בכל רחבי העולם המדינה מסבסדת ותומכת באמצעות הקלות מס בבנייה למגורים לשם השכרה לטווח ארוך. רק בישראל חייב אדם לשעבד את חייו למשך עשרות שנים ובלבד שתהיה קורת גג צנועה לראשו. היום גם זה כבר לא מספיק. לו רק היו הנציגים האגודאים של אז נלחמים על הגשמת חזונו של ה'לב שמחה' כפי שנלחמו על הכספים הייחודיים, חייה של המשפחה החרדית היו טובים היום לאין ערוך.

וינוחו בה
כיאה לתנועה שלימים הכניסה את השבת לתוך הלוגו שלה (יהדות התורה והשבת) גם חותמי ההסכם דתשל"ז כיבדו אותה מאוד. לא פחות משבעה סעיפים בהסכם עוסקים בכללים ובחוקים לשמירת השבת, במיוחד בנושא הפרוץ לרווחה של מתן היתרי עבודה מיוחדים רח"ל, לפי חוק שעות עבודה ומנוחה.
למרות שנקבע שאגודת ישראל לא משתתפת בממשלה הרי שבהסכם נקבע כי נציג מיוחד של המפלגה יהיה שותף בכל דיוני ועדת השרים לענייני היתרים בשבת.

שמו של הנציג אף נקבע: פרופסור זאב לב, ראש המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה. אם יתעוררו חילוקי דעות בוועדה יכריע בנושא צוות מצומצם בראשות ראש הממשלה, שר הדתות ונציג אגודת ישראל (למיטב ידיעתו של כותב השורות מעולם לא כונס צוות מצומצם זה). בנוסף תבדוק ועדת השרים את כל ההיתרים שניתנו מטעם משרדי הממשלה בנושא השבת מאז קום המדינה. כל היתר עבודה שיוצא יובא לידיעתם של חברי ועדת השרים.

אין ספק כי כוונתם של החותמים הייתה לטובה. הכישלון במבחן הביצוע הוא פועל יוצא של התמקדות בנושאים אחרים הכרוכים יותר בזכויות הציבור החרדי. כמו בנושאים אחרים, גם כאן התברר שהניסיון לחנך מחדש את האזרח החילוני יכול להצליח עד שלב מסוים בלבד. תשאלו את ח"כ מיקי זוהר המנסה להעלות את חוק השבת שלו ולא זוכה אפילו לתמיכת המפלגות החרדיות, שגם הן הבינו מזמן את עובדות החיים.

לא נחה דעתם של האגודאים עד שהובטח להם שהתחבורה הציבורית תיפסק לפני כניסת השבות והחג ולא תחודש לפני שייראו שלושה כוכבים. וזאת על פי הסטטוס קוו הידוע. קרי: למעט בחיפה ובמקומות אחרים. בממשלות בגין ניתן לומר שהסעיף פחות או יותר קוים - בהחלט הישג לחותמים. בממשלות אחרות ועד עצם היום הזה הוא מופר כמעט בריש גלי.

חנוך לנער
דווקא תקציב הישיבות שעומד תמיד על ראש שמחתם של חברי הכנסת החרדים לא זוכה להתייחסות כלשהי בהסכם הקואליציוני. אולי מפני עינא בישא, אך כנראה שיותר בגלל חילוקי הדעות שהיו אז בין גדולי ישראל על רמת התמיכה שיקבלו הישיבות. בעוד שכמה מחברי מועצת גדולי התורה ביקשו לקבל את כל מה שאוצר המדינה יוכל לתת, הרי שדעתו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל הייתה שאסור לעבור את רף השישים אחוז. הנימוק היה פרקטי להפליא וצופה פני עתיד. היום יש ממשלה שמוכנה לתת הכול, מחר תקום ממשלה ללא חרדים שכמעט לא תיתן כלום, ובינתיים התורמים שמעבר לים יתרגלו לכך שעולם התורה יכול להסתדר גם בלעדיהם. כל שנורר מקצועי יודע שכאשר נדיבים מפסיקים לתת מסיבה כלשהי, קשה מאוד להחזיר אותו למעגל התורמים.

זו גם הייתה דעתו של הגרא"מ שך באשר לתמיכה בתלמודי התורה הפרטיים. מטעמים שאין כאן המקום לרדת לעומקם לא חלה ההנחיה שלא לקבל מאה אחוז תקצוב על בתי הספר של החינוך העצמאי. כנראה שהשנים הקשות בהן נאלץ החינוך העצמאי להחזיק את עצמו, עוד היו חרוטות בזיכרון החרדי. גדולי ישראל של שנות החמישים והשישים נאלצו מדי פעם לכתת את רגליהם על פתחי נדיבים כדי למנוע שביתות של מורים ומורות שלא קיבלו משכורות מספר חודשים.

מה ההבדל בין החינוך העצמאי ויתר מערכות החינוך החרדי? ניתן רק לשער שהסיבה לחילוק היא הגודל. כל ראש ישיבה או כולל אברכים או מנהל ת"ת יכול להשלים הכנסה מתשלומי הורים וממסעות שנור בחו"ל. אבל כשמדובר במערכת ענק של מאות אלפי תלמידים ואלפי עובדי הוראה אין מנוס מלהסתמך על תקצוב ממשלתי מלא. ובאשר לחשש מפני הקמת ממשלה אחרת שתעצור את התקצוב - ההערכה הייתה כי גם הממשלה החילונית ביותר תתקשה לפגוע במערכת המונה עשרה אחוז מילדי ישראל. תפיסה זו הוכיחה את עצמה בממשלת התועבה של בנט ולפיד. כשהאחרון ביקש לפגוע בתקציבי החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, היה זה היועץ המשפטי יהודה ווינשטיין שעמד בפרץ ומנע את המזימה. בדיוק מהסיבה המפורטת לעיל.

אי לכך, ולדעתו של כותב השורות בלבד, הסעיף החשוב ביותר בהסכם הוא זה הקובע כי ייעשה להשוואת זכויות החינוך העצמאי על כל שלביו, קדם יסודי, יסודי, על יסודי וסמינרים, לחינוך הממלכתי תוך שמירה על עצמאות האוטונומיה החינוכית. בזכותו של סעיף זה (שנשמר במלואו גם בתחום האוטונומיה החינוכית. ואל תתנו לזעקות השבר המבוימות של הפלג הירושלמי להטעות אתכם), הוסר מעל כתפי הציבור החרדי העול הבלתי אפשרי של אחזקת מערכת החינוך היסודי. רשמו לפניכם את המספרים. תקציב החינוך העצמאי כיום הוא כמיליארד ומאתיים מיליון שקל. תקציב רשת מעיין החינוך התורני - כשש מאות מיליון שקל. גם האחים רייכמן בימים הטובים ביותר, לא יכולים היו לתרום אפילו עשרים אחוז מהסכומים האמורים.

כחכמים הצופים את פני הנולד השכילו חותמי ההסכם לצרף לו נספח העוסק בגוף שיפקח על החינוך החרדי. עד למועד ההסכם טופל החינוך החרדי באמצעות המחוזות של משרד החינוך. לכל מחוז היה יחס משלו לחרדים ופיקוח שפעמים החמיר ופעמים הקל. האגודאים דרשו אפוא להקים אגף מיוחד בתוך משרד החינוך שכל עיסוקו יהיה טיפול במוסדות מוכרים שאינם רשמיים. כך סברו, ניתן יהיה לגבש מדיניות אחידה של המשרד ותהיה גם כתובת מרכזית לבקשות ותלונות.

השיקול היה, כנראה, גם פרסונלי. בדומה לעמיתיהם מהכנסת הנוכחית שדרשו הקמת אגף לבנייה חרדית במשרד השיכון, גם האגודאים של תשל"ז חשבו על עוד משרה טובה למישהו מאנ"ש. בפועל לא אלא גם לא אלה השיגו את מטרתם במקטע זה. האגפים הוקמו אך אף משרה לא שוריינה למישהו מאנ"ש. מי שייכנס היום למשרדי המחוז החרדי, שהוא גלגולו הישיר של האגף לחינוך מוכר, ימצא שם את החתך הדת"לי החילוני המקובל.

כשרות אגודאית

על שולחנו של בג"ץ מונחת בימים אלו עתירה לביטול הסמכות הכמעט יחידה שנותרה לרבנות הראשית ולמועצות הדתיות ברחבי הארץ. מדובר בבלעדיות על מתן תעודות בהן מופיעה המילה "כשר". עתירה ראשונה בנושא זה נדחתה (בעיקר בגלל ששניים מתוך שלושת השופטים היו חובשי כיפות). עתירה שנייה לדיון מורחב זכתה לתמיכה של פרקליטות המדינה.
ואבוי לכשרות במדינה אם זו תתקבל. מערך שלם של כשרות שנבנה בעמל של עשרות שנים יקרוס והתחליף יהיה תעודות של גופים אלטרנטיביים שההלכה אינה בהכרח נר לרגליהם. לתוך החלל שייווצר יכנסו גם הרפורמים והקונסרבטיביים וזה עלול להיות הניצחון היותר גדול שלהם במאבק על השליטה בחיי הדת במדינה.

רשמית נחקק החוק רק בשנת תשמ"ג אבל יסודותיו נמצאים כבר בהסכם הקואליציוני של תשל"ז. בהסכם נאמר כי הממשלה תחיל רציפות על חוק שנחקק עוד בכנסת השמינית ביוזמת המפד"ל נגד הונאה בכשרות, כאשר הסמכות הבלעדית לפיקוח על הכשרות היא הרבנות הראשית לישראל.
אבל האגודאים הממולחים של אז דאגו קודם כל לאינטרסים של עצמם. בנספח סודי להסכם המתפרסם בזאת לראשונה מופיע סעיף מפתיע. מוסכם בזאת שרבנים המקובלים על אגו"י יוכלו לתת הכשר בהתאם לחוק. כלומר: לא רק כשרות ממלכתית אלא גם כשרות אגודאית.

הסעיף נועד להבטיח את המשך פעילותו של בד"צ אגודת ישראל וממילא גם את זה של גאב"ד בני ברק אז הגאון רבי יעקב לנדא ושל העדה החרדית (שהרי אי אפשר להעדיף זה על זה). מאחר והחוק המלא נחקק רק בשנת 83', והזמנים היו אז קצת פחות פרוטקציונריים, הסעיף המוזר לא יצא לפועל. הכשרויות הפרטיות מורשות אמנם לפעול באין מפריע, אך לכל מוצר נדרשת גם חותמת כשרות של הרבנות הראשית. השילוב הוא מקור פרנסה לאין ספור משגיחים ופקחי כשרות שעובדים גם בכשרויות הפרטיות וגם בממלכתיות. אם אתם מכירים איזה צילייגר שעלה פתאום לגדולה בלי שום סיבה הנראית לעין, כנראה שהוא אחד מהם.
יעקב ריבלין המהפך החרדי

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד